שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    אם כבר, אז רק באהבה

    "לילי", הפרק ששודר השבוע ב"העין השלישית", היה טיפה קטנה וטהורה שנחתה על מיתרי ליבם של אלפי הצופים העייפים שהגיעו לתכנית. עמרי דולב מסביר למה עינת פישביין היא, אחרי הכל, הדבר האמיתי

    בהחלט אפשר לטחון לאנשים במוח עם תחקירי עומק טלוויזיוניים יקרים ומזעזעים ועם תמונות תקריב קשות כדי להזיז אותם מהרפיסות בכורסה. כשעושים את זה טוב – וזה נדיר – זה באמת דבר מופלא. אצל אילנה דיין ב"עובדה" זה קרה לא פעם. אפילו אצל רפי גינת בכלבוטק. אבל בדרך כלל התחקירים אצלנו בטלוויזיה הם סתם עבודה בעיניים. אירגון מחדש של עובדות ישנות ומוכרות פלוס קריינות עמוקה ודרמטית. הכל כדי שתפלטו בסוף איזה "וואוו" חלוש לפני הזיפזופ הבא.
    אפשר אחרת: להגיד משהו חברתי בביטחון, לטפטף אותו לאט, מתוך היכרות אמיתית. לפתוח צוהר לחיים כמו שהם – בני אדם שמתנהלים בתוך עולם, לא פחות. אז אולי בסוף תוכנית שכזו אנשים לא יגירו מפלי דמעות ולא ירוצו להקיא את בני מעיהם – אבל אצל רובם, איזה נים ינוע.
    ב"העין השלישית" בחרה עינת פישביין בדרך השניה. בפרק "לילי" ששודר השבוע ועסק בעובדים הזרים בישראל, היא הגיעה לשיאה. פישביין, למי ששכח, הסתובבה בין העובדים הזרים הרבה לפני שבכלל ידענו שיש כאן אלפים כאלה. ליוותה אותם לגן, לרופא, למעצר ולגירוש מהארץ. אפילו את ציידי האדם להם משלמים כדי ללכוד ולגרש אותם ראיינה לעיתון "העיר".

    פישביין בוחרת בחיים

    "סתמי", הכתיר אחד המבקרים את פרק "העין השלישית" שעסק בלילי, ילדה גנאית מקסימה. ילדה שרואה עצמה ישראלית ובכל זאת סביר מאוד להניח שתגורש מהארץ כשתגיע לגיל 18. "'לילי' אינו עולה בהישגיו העיתונאים על המקבץ התלוש, תחקירים יעני, של העין השלישית", קבעה הביקורת נחרצות.
    טעה הפעם המבקר החרוץ. פישביין, התחקירנית עידית אברהמי והבמאי יובל כהן עשו משהו אחר ולא פחות חשוב מתחקיר מגובה עובדות. הם באו למציאות נטו. באו אליה מעמדה של כוח. לא הפציצו את המרקע עם המספרים הקשים (והם קשים) על העובדים הזרים החיים בקירבנו או עם תמונות מגירושים המוניים או ממחנות מעצר מלאים אנשים חסרי זהות. ולא שהיו חסרים לפישביין נתונים או אימג'ים כאלה.
    פישביין פשוט בחרה בחיים. כן, אלה שמתנהלים לנו כאן מתחת לאף ואפילו לא ידענו. לא דרמה גדולה. סתם סיפור של ילדה אחת.
    לילי פוסעת בישראל 2001, מגיעה לבית ספר רמז ושומעת שקוראים לה כושית ישר בפנים, מתמודדת עם מורות שחמלה והבנה הן ההיפך הגמור מהן, שיש לה בקושי חברה אחת (אבל איזה חברה!). לא, פישביין לא התיימרה להציג בפנינו תופעה חברתית במלואה (את זה היא כבר עשתה מספיק); היא הראתה לנו חיים של ילדה קטנה אחת. ילדה רכה וטובת לב. ילדה שאוהבת לשיר, אוהבת את אלוהים, אוהבת להעביר מסרק בשערה. לילי. ילדה שמבחינת ישראל היא אולי בגדר צל חולף.

    לא "הדבר הטלוויזיוני הבא"

    לפעמים סיפור קטן וישיר שווה יותר מאלף טבלאות סטטיסטיות או פריימים חזקים. לזוועה, מה לעשות, אנחנו כבר רגילים. רואים גופה מרוטשת ב-NYPD (מיד אחרי פישביין), מפהקים ומתגרדים. כמעט אף פעם לא מסתכלים ישר בלבן של העין של החיים.
    קשה לנו, גם למבקרים, להתמודד עם סרטים תיעודיים שלא נעשו מתוך התנשאות, פטרונות או מתוך רצון להיות "הדבר הטלוויזיוני הבא". תחקירים שנעשו בגודל טבעי. הסיפור הקטן של לילי הוא בגדר טיפה קטנה וטהורה שנחתה בליל שלישי על מיתרי ליבם של המוני עייפים שצלחו את החפרפרת ואפילו את רפי רשף. אותם אנשים שמילמלו אחר כך לאישה: "איזו ילדה מקסימה (בחייאת, תעשי קפה)", או "איזה מורה טיפשה (בא לך להדליק לי את המים חמים?"). וזו, בעיני, הצלחה אדירה.
    אז נכון, אולי פישביין לא גרמה לאף אחד לעזוב את הבית החם באמצע הלילה כדי לבדוק אם לילי מכוסה כמו שצריך. כל זה לא ממעיט במאום מערכה של "העין השלישית". החיים, אתם יודעים, הם בעיקר סיפור של הגשמת ציפיות. מי שחשב שפישביין תגלה לו משהו חדש פשוט טעה, וזו בעיה שלו. מי שהסכים לתת את כף ידו לעיתונאית של ממש (שרק בגלל שהיא גם, במקרה, נראית טוב, פתאום כולם התנפלו עליה וקראו לה "דוגמנית"; בושה), גילה לב ענק תקוע באמצע עוד ערב טלוויזיה מסחרי.

    עמרי דולב הוא עורך הספורט של ynet

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עינת פישביין. באה למציאות נטו
    לאתר ההטבות
    מומלצים