פרויקט איטליה: לא מאיימים על יונה ביין
את שיא השבר האיטלקי ראו השנה באירופה במפגש נגד האנגליות. האיטלקים בעטו כדורים ארוכים מההגנה, ונראו בדיוק כמו האנגלים בשנות השמונים. רביב שכטר מתאר איך הפכה הליגה הטובה בעולם למדבר טקטי מיובש
עד לפני מספר שנים כונתה הליגה האיטלקית "הליגה הטובה בעולם" ודי בצדק. יובנטוס, מילאן, אינטר, פארמה ואפילו סמפדוריה ונאפולי של תחילת שנות ה-90', היוו רמה אחת מעל שאר הכדורגל העולמי והגביעים והתארים זרמו לארץ המגף כפי שהים התיכון זורם לשם.
דומה לבורסה
לקראת סוף שנות ה-90' ובשנתיים האחרונות במיוחד, נראה כי חל פיחות חד במניותיו של הכדורגל האיטלקי, מזכיר נורא את מה שקורה בבורסה היום. למרות ההופעה המכובדת (הפסד דרמטי בגמר) והמשעממת (כדורגל הם לא שיחקו) של הנבחרת הלאומית באליפות אירופה האחרונה, ולמרות שמאות מיליוני דולרים ממשיכים לזרום סביב קבוצות ה"סריה א'", הכדורגל האיטלקי לא מצליח להתרומם במסגרות האירופיות, ולראיה - אף קבוצה איטלקית לא תשחק השנה ברבעי הגמר של המפעלים האירופיים.
הקונספציה החדשה
לאורך כל ההיסטוריה הבליט הכדורגל האיטלקי הגנות בלתי חדירות על טהרת הבלמים המקומים וכדורגל טקטי וממושמע. בשנים האחרונות התפתחה מגמה לפיה מה שעשוי לשבור הגנות אלו, היא מסה קריטית בחוד ההתקפה. כתוצאה מכך, הפסיקו הקבוצות הבכירות לרכוש קשרים יצירתיים, והחלו להוציא עשרות ומאות מיליוני הדולרים על קשרים הגנתיים, שאמורים לחסום את מרכז המגרש.
50 מיליון תמורת פיצוח בונקר
החצי השני של הכסף הולך על חלוצים שאמורים לפצח את הבונקר. אנדריי שבצ'נקו, הרנן קרספו, גבריאל באטיסטוטה, כריסטיאן ויירי ואחרים, שעלו בין 20 ל-50 מיליון דולר, הפכו למרכז קבוצותיהם ושינו לגמרי את הקונספציה.
סינדרום הלחץ
דבר נוסף ששינה את הכדורגל האיטלקי, היה התפיסה על פיה הלחץ ההגנתי הוא זה שמנצח את המשחק. קשרים הגנתיים ודינמיים כגון דייגו סימאונה, חואן ורון, אדגר דווידס ודומיהם הפכו להיות השחקנים היצירתיים ביותר על המגרש. כתוצאה מכך הפכה הנעת הכדור במרכז לשולית והתפתח סגנון של דחיפת הכדור קדימה במסירות ארוכות.
להעיף את הכדור למיליונרים
מי שצופה בשידורי הלווין (YES) במשחקי הליגה האיטלקית, רואה בבירור כי מרכז המגרש הפך לשטח הפקר נטוש. קבוצות מפחדות לאבד את הכדור בשטח שלהן, ומעדיפות להעיף אותו אל עבר המיליונרים בחוד ההתקפה. כל זאת טוב ויפה כשאתה משחק נגד קבוצה שנוקטת באותו הסגנון, אבל כשמגיעה ריאל מדריד הטכנית, מנצ'סטר יונייטד הקבוצתית או באיירן מינכן הטקטית, חוקי המשחק משתנים.
ספרד כמשל
כיום, כשהקבוצות הספרדיות הפכו לאליטה החדשה, צריך להסתכל היטב מהיכן נובע הפיגור האיטלקי. את סכום השיא בספרד הוציאה ריאל מדריד על לואיס פיגו, קשר יצירתי ומגוון. משחק ההתקפה של אלופי אירופה הוא דוגמה לכדורגל שמשוחק כמעט בשלמות.
אפילו סאנצ'ז וקארו קורעים רשתות
המגינים מיצ'ל סלגאדו ורוברטו קארלוס תומכים ללא הרף בהתקפה, ויחד עם פיגו וסטיב מקמנמן הם הופכים את ראול ופרננדו מוריינטס, צמד החלוצים, לסטטיסטים שצריכים לדחוק את כדורי הרוחב לשער.
ולנסיה היא דוגמה מעט שונה, אבל גם ב"מאסטייה" עיקר הכוח הוא במרכז השדה היצירתי. גאיזקה מנדייטה, פאבלו איימאר וקילי גונזלס הם אלו ששולטים בקצב, ועם החוכמה והטכניקה שלהם, אפילו חואן סאנצ'ז (מי שהיה חלוץ בינוני בסלטה ויגו של רביבו) וג'ון קארו (יותר דומה לסנטר בכדורסל מאשר לחלוץ מרכזי) קורעים רשתות.
טוב לליגה, רע לאירופה
כמה שזה מפתיע (האמת, זה לא כל כך מפתיע), השיטה שמצליחה בליגה האיטלקית פשוט לא עובדת באירופה. הדוגמה הקלאסית למצב האבסורדי בו נמצאות הקבוצות האיטלקיות, נראה בצורה הברורה ביותר דווקא במפגשיהן נגד הקבוצות האנגליות, מי היה מאמין.
בטיסטוטה נראה מסכן ליד סמי היפייה
הנסיונות החוזרים והנשנים לדחוף את הכדור קדימה על ידי מסירות ארוכות, נתקלים בבלמים המוצקים והגבוהים של לידס, ליברפול וארסנל, והכשהכדור מגיע באוויר, גם בטיסטוטה נראה מסכן ליד סמי היפייה וג'ונתן וודגייט. האנגליות, ששלטו במפגשים עם האיטלקיות השנה באירופה, ניצחו ארבע מתשעת המשחקים וסיימו ארבעה אחרים בתיקו. רק רומא ניצחה באנפילד את ליברפול 0:1, אחרי שהאדומים ניצחו 0:2 באולימפיקו.
לא מאיימים על יונה ביין
הכדורגל האיטלקי של היום, דומה הרבה יותר לכדורגל האנגלי של שנות ה-80', מאשר למה שהציגו אותם איטלקים בתחילת העשור הקודם. שיטת המסירות הארוכות, שנגזרת מהתאוריה שכמה שיותר יפול הכדור ברחבת היריב, כך יגדל הסיכוי לשער, התבטלה כבר בסוף שנות ה-80' כשאנגליה הפאתטית הפכה לנבחרת דרג שני באירופה. ועם זה הם באים לשחק נגד האנגלים. כפי שאומרים: לא מאיימים על יונה ביין. האיטלקים אולי ניסו לחדש ולהחיות את הסגנון, אבל כעת ניתן לומר כי הניתוח נכשל והחולה על סף מוות.