פרק שני: אודאיפור וג'איפור

.

הנסיעה לאודאיפור

בבוקר, כשאני סוקרת את הסוויטה בה ישנתי, אני מרגישה כמו בריטית קולוניאליסטית עשירה מן המאה שעברה. המיטה הוויקטוריאנית המשובצת במראות, ארון העץ הכבד, הגומחה בקיר ממנה משקיפים אל האגם, והשקט, איזה שקט.

בארוחת הבוקר, המוגשת לנו על מרפסת המשקיפה אל כל הירוק והכחול הזה, מצטרף אלינו סוניל פורי, מנכ"ל חברת "קונקסונס" לשירותי תיירות, שארגנה למען "דיזנהויז" את כל הסידורים בהודו. מכאן והלאה הוא ילווה אותנו, יטרח, יפנק וידאג לאירוח מושלם, עשוי עד הפרט האחרון.

מאוחר יותר, אחרי סיור מרתק במוזיאון ההיסטורי, המהווה גם הוא חלק מן הארמון, ואחרי שיט באגם, אנחנו יוצאים למלא את חובתנו הלאומית – קניות, קניות, קניות. בדרך מן הארמון אל העיר מלווים אותנו תוכים ירקרקים, סנאים וקופים שמסתובבים חופשי, וכמובן, גם כמה פרות קדושות.

מרכז העיר אודאיפור שונה מאד מן הארמון. חום, אבק, כבישים צרים, אין מדרכות, החנויות קטנות ואפלוליות, אבל בדרך חזרה, אחרי ששתינו חלב קוקוס טרי, אנחנו נתקלים בחנותו של אוסקה (ויסלח לי האיש החביב הזה אם זה אינו באמת שמו). שם, למעלה, בקומה השניה, מתגלה אלינו אלוהים: מטרים על מטרים של בדים צבעוניים, שקופים, חצי שקופים, רקומים ביד, משובצים במראות קטנטנות, צעיפים, ציפיות לכריות, כיסויי מיטה, מפות, מה לא. מכאן כבר לא יזיזו אותנו. מה עוד, שזה הזמן לתרגל את מה ששיננו לנו בבית: "בהודו חייבים להתמקח!" סופו של האירוע מוצא את אוסקה על הרצפה, מורט את שיער ראשו.

מכאן אנחנו יוצאים בטיסה לג'איפור, במטוס שמתנהג כמו אוטובוס. עולה, יורד, עוצרת בתחנות, מה שגורם לריבי ולמורייל להחזיק ידים ולהתפלל בשקט.

ג'איפור

ג'איפור, בירת חבל ראג'סטן, מכונה "העיר הוורודה" משום שכל בתיה בנויים מלבנים בצבע ורוד עז. ברחובה הראשי מזדקר קיר ענק, כולו חלונות חלונות. זהו קיר החזית של "ארמון הרוחות", אשר בעדו היו נשי ההרמון משקיפות בעבר הרחוק אל הנעשה ברחוב, אליו לא הורשו לגשת. הרחוב, שוקק חיים ומלא פעילות גם היום, מפתה בכל מה שהוא מציע: עגלות יד עמוסות בצמידים ואבני חן, טסי פירות וירקות שהביאו הכפריים, דוכנים של תבלינים, ורוכלים שמזדנבים בעבותנו עם בובות מלאכת-יד, לא מרפים מאיתנו, העיקר שנקנה משהו.

כיאה למלכות בדרך יוצאות הבנות לביקור בארמון העיר, שבאחד מאגפיו מתגורר המהרג'ה של ג'איפור. בסופו של אותו היום, כך מתברר לנו, ייערך בארמון ערב גאלה כלשהו, והמהרג'ה כבר הבטיח את השתתפותו תמורת 20,000 דולר. בהודו, ארץ שיש בה מיליון מיליונרים וכמעט כל השאר (כמיליארד בני אדם) רעבים, גם זו דרך להרוויח משהו.

בערב, לבושות בהתאם למעמד, נלקחות המועמדות לאירוע הגדול של הטיול: חיקוי של טקס חתונה הודי יפהפה של המלון הכי מפואר בעיר. כשהן יורדות מן האוטובוס מקדם את פניהן מצעד של פילים מקושטים, גמלים וסוסים, לפידים נדלקים, ותזמורת של נגנים במדים מנגנת לכבודן מוזיקה מלאת שמחה וקצב.

מאי שם מופיע פתאום המדריך שלנו, שי ניב, שנעלם לפני רבע שעה ועכשיו הוא מתגלה רכוב על פיל, חמוש בחרב ובבגדים מסורתיים של חתן, ויחד איתו אנחנו מובלים לסוכה מחופה בבדים לבנים. שם, בסוכת הכלולות, אנחנו מוצאים את ה"כלה" הנרגשת, לובשת סארי אדום ועונדת נזם באף, ומגלים שהיא בעצם אילנית שלנו.

לאחר טקס ה"נישואים" כולל כל הברכות, המלמולים והקטורת, מובל הזוג הטרי לשולחן הכבוד ואנחנו מתיישבים סביבם לארוחת ערב מפתיעה בטעמיה. קריר בחוץ, וליד כל שולחן ניצבת מחתה ובה גחלים לוחשות. המלצרים כדרכם של כל נותני השירות בהודו, קשובים חרישיים ויעילים. את הערב חותמת הופעה של משפחת אומנים מקומית (ביום, בררר, הם צדים לפרנסתם נחשי קוברה!) ששרים, מנגנים ומעלית הצגה של תיאטרון בובות מסורתי.

על המשך המסע לעיר אגרה - בכתבת ההמשך.