תיאטרון החלומות

השחקנית לאורה ריבלין לא תשכח לעולם את הפעם הראשונה שבה שיחקה על במת תיאטרון ירושלים. "זאת הייתה ההצגה שפתחה חגיגית את אולם התיאטרון לפני 50 שנה – המחזה הנפלא 'חפץ' של חנוך לוין", היא מספרת. "ההצגה התקבלה מצוין גם בתיאטרון חיפה, אבל בירושלים זו הייתה התפרצות, חגיגה. הרמנו את התקרה. עד היום, בכל פעם שאני מגיעה לשחק בירושלים, אני מתעקשת לרדת מההסעה בתחילת הרחוב, לצעוד לתיאטרון מהרחבה הנהדרת, לנשום את האוויר המיוחד של ירושלים ולהיכנס מהכניסה הראשית ולא מכניסת האמנים".

צילום: אלכס קולומויסקי

גם לירדנה ארזי יש פינה חמה בלב לבניין. "את תיאטרון ירושלים הכרתי קודם כל דרך הבמה המכובדת של אולם שרובר", היא אומרת, "הופעתי עליה המון פעמים, אבל הזיכרון המשמעותי שלי מהתיאטרון הוא תשע השנים שבהן הנחיתי את תוכנית הבוקר של ערוץ 2, 'קפה טלעד'. האולפנים שכנו בתוך מבנה התיאטרון. בשעת בוקר מוקדמת כבר התייצבנו בכניסה לתיאטרון, מוכנים לשידור. הקפדתי להאכיל את החתולים שהסתובבו בחצר המשותפת לתיאטרון ולבית הנשיא. הכי אהבתי את ימי השלג, בהם שידרנו מהרחבה החיצונית כשהיא תחת מעטה לבן וקסום".

ערב פתיחת התיאטרון | צילום: פוטו אמקה

סוללים דרך לתרבות

סיפורו של תיאטרון ירושלים, שחוגג השנה יום הולדת 50, החל למעשה כבר ב־1958, כשהקונצרטים בירושלים התקיימו בקולנוע אדיסון המנוח. ביציאה מאחד הקונצרטים פנה המיליונר מיילס שרובר לאשתו גיטה ושאל: "איך אפשר לנגן מוזיקה יפה כל כך במקום נורא כל כך?". "אז תבנה לנו אולם מוצלח יותר", ענתה לו אשתו. השניים פגשו את ראש העיר באותן שנים, מרדכי איש־שלום, שחלם להקים תיאטרון בירושלים, וזה השיג לנדבן מגרש שעמד בדיוק מול הווילה שבנו לעצמם בני הזוג שרובר.

"ניסיון החיים לימדני כי הצגת מחזה טוב ומובן לצופה ממלאת לעיתים תפקיד של דחפור עוקר סלעים ומיישר הרים לסלילת דרך – דרך לתרבות", אמר שר החינוך זלמן ארן בטקס הנחת אבן הפינה ב־1964.

"ההיסטוריה תעיד שצדקנו", כתב טדי קולק, יורשו של איש־שלום, למיילס שרובר, בסוף שנות ה־60, כשהיוזמה להקמת התיאטרון נתקלה בהתנגדות ובביקורת חריפה. הימים היו ימי מיתון כלכלי, ועצם המחשבה על הקמת תיאטרון עוררה כעס גדול בבירה, אבל לא רק בה. המתנגדים טענו כי בשכונת טלביה מקימים פיל לבן, בניין שיעמוד ריק כתזכורת ליוהרה ולהתעלמות מהמציאות הכלכלית באותן שנים. "עשרה מיליון לירות בנו את בית הבימה", כתב נחום ברנע בעיתון "דבר", "וזה בערך הסכום שיושקע גם בבניין התיאטרון על שם שרובר בירושלים. אך בירושלים אין אפילו מקום להקמת להקת תיאטרון, שתצדיק את הקמת השערורייה היפה שבשכונת טלביה".

קשיים תקציביים ובעיות נוספות גרמו לכך שחלפו שש שנים בין השלמת תכנון התיאטרון ועד תחילת העבודות, ועוד שבע שנים עד להשלמת חלקו הראשון. ביום הפתיחה הפגינו הפנתרים השחורים ברחבת התיאטרון במחאה על הבזבוז הגדול.

בניין התיאטרון, שתוכנן על ידי שולמית נדלר, מיכאל נדלר ושמואל ביקסון, נחשב לאחד מאייקוני הזרם הברוטליסטי באדריכלות הישראלית. על אף שתקנות הבנייה בירושלים חייבו את חיפוי הבניין באבן, מעטרים את חזיתו תבליטי בטון חשוף גדולי ממדים של הפסל זוכה פרס ישראל יחיאל שמי.

בן גוריון עם מייסד התיאטרון מיילס שרובר וראש העיר טדי קולק | צילום: פוטו אמקה

בשנותיו הראשונות כלל התיאטרון אולם אחד בלבד – אולם שרובר, שנחנך באוקטובר 1971. רק בשנת 1986 נבנה אגף נוסף, בסיוע משפחת קראון, שכלל שלושה אולמות נוספים, ובהמשך הוסבו אולפני טלעד לשעבר לאולם החמישי.

ברברה סטרייסנד מתארחת | צילום: פוטו ק.וייס

לא מעט אירועים התרחשו בתיאטרון, שאירח בחמישים שנותיו את כל מופעי התרבות הנחשבים בארץ, ושרובם נחקקו בהיסטוריה של המדינה. בזמן ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים אנואר סאדאת בארץ הפך הבניין למרכז תקשורת בינלאומי. בין אלפי האמנים שהופיעו בתיאטרון היו כמה מהגדולים ביותר באותן שנים, ביניהם הפנטומימאי מרסל מרסו, ברברה סטרייסנד, השחקן הבריטי זוכה פרסי הטוני איאן מקלן, הכנרים יהודי מנוחין ויאשה חפץ והפסנתרן ארתור רובינשטיין. שדר הטלוויזיה טד קופל שידר משם פעמיים את תוכניתו בשידור חי, ומעצב האופנה גדעון אוברזון הוזמן לעצב במיוחד את מדי הסדרנים בתיאטרון. גם חובבי הקדם־אירוויזיון זוכרים היטב את הבניין, בעיקר בגלל התחרות מ־1978, בה זכו "אבניבי" ו"לב אחד" ששרה חדוה עמרני באותו מספר נקודות, עד שוועדת השיפוט פסקה שיזהר כהן הוא הזוכה.

יזהר כהן בתחרות הקדם אירוויזיון שהתקיימה בתיאטרון

אזעקה באמצע הקונצ'רטו

ב־23 בפברואר 91', חמישה שבועות אחרי פרוץ מלחמת המפרץ, גדש הקהל את התיאטרון. הכנר היהודי־אמריקאי אייזק שטרן, שהגיע לביקור בלתי מתוכנן בישראל, לאות סולידריות עם תושבי המדינה, ניגן עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה.

אזעקה מחרישת אזניים נשמעה באולם, והפריעה את נגינת הקונצ'רטו מספר 3 לכינור ולתזמורת של מוצרט. נגני התזמורת, ואיתם שטרן, ירדו מהבמה כדי לחבוש את מסכות האב"כ. שטרן החליט לחזור ולנגן את האדג'יו מתוך הסונטה לכינור מס' 1 בסול מינור של באך, כשברקע עדיין מייללת האזעקה. בסיום הקטע נעמד הקהל על רגליו והריע לו כשברקע נשמעים צופרי ההרגעה. בהמשך סיפר שטרן כי לא חבש מסכה משום שלא האמין שסדאם חוסיין ישגר טילי סקאד לעבר ירושלים, על מסגדיה והאוכלוסייה הערבית שבה.

לא היה כמעט דבר שהקהל הירושלמי לא זכה לראות בתיאטרון. פעם הוצב טנק על גג הבניין, מול בית הנשיא, כשבועיים לפני הבחירות לכנסת ישראל, כחלק ממייצג אמנותי. פעם אחרת הוריד מנוף את ראש העיר קולק מאותו גג כדי לגזור את סרט הפתיחה של פסטיבל ישראל.

את תקופת הקורונה ניצלה הנהלת התיאטרון כדי לשפץ את אולם שרובר, בהתאם לרוח שבו עוצב. "אנחנו משתדלים ליצור תנאים אופטימליים לצפייה גם בתקופה הלא פשוטה הזאת", אומרת מנכ"לית התיאטרון יפעת צחי־קיראל, "לצד הדאגה לבריאותו של הציבור, גם התרבות ממלאת מקום חשוב בחוסנו. לא בנו את תיאטרון ירושלים כגוף יוצר אלא על פי מודל דומה ללינקולן סנטר, כמקום שמביא אליו את מרב ומיטב ההופעות מכל תחומי אמנויות הבמה. זה משהו שלא היה קיים לפני תיאטרון ירושלים. היום יש כבר עשרות היכלי תרבות בארץ שמשכפלים את הקונספט שלנו. זאת התרומה הכי גדולה שלנו לתרבות בארץ".

אתם פחות משקיעים ביצירה.

"לאורך השנים מצא התיאטרון את המקום שלו בין גוף אוצר לגוף יוצר. פעם פסטיבל ישראל היה חלק מהתיאטרון, עד שהופרד ממנו בגלל עלויותיו העצומות. עכשיו אנחנו מקיימים, לצד המופעים שאנחנו מארחים, שלושה פסטיבלים גדולים (פסטיבל פסנתרים, פסטיבל סוף הקיץ ופסטיבל חדש, בשחור לבן, לכבוד חגיגות ה־50). לפני הקורונה היו לנו כ־30 אלף מנויים, מה שמעיד על ההצלחה שלנו. אנחנו עובדים קשה כדי שאוכלוסיות שונות ימצאו בתיאטרון את מקומן, כי תרבות היא שפה שמגשרת על פערים ובין דתות ולאומים. אנחנו מקווים ש־50 השנים הבאות יהיו מפוארות לא פחות".

אהבה ממבט ראשון

בשביל השחקנית אודיה קורן תיאטרון ירושלים אף פעם לא יהיה "עוד היכל תרבות" שבו היא מופיעה, אלא המקום הראשון שבו עבדה כשחקנית. "באמצע שנות ה־80 התארגנה קבוצת תיאטרון בשם 'אגדה חדשה' וקבעה את מושבה בתיאטרון ירושלים, שרצה להעלות תכנים מקוריים ולא רק לארח הצגות", היא אומרת, "המחזאית הייתה הסופרת גיל הראבן והבמאי שי בר יעקב, לימים מבקר התיאטרון של 'ידיעות אחרונות'. אחרי תקופה התפרקה הקבוצה ואני המשכתי הלאה, אבל תיאטרון ירושלים נשאר בשבילי מקום מיוחד שאני תמיד שמחה לחזור אליו".

למנכ"ל תיאטרון הבימה נעם סמל תיאטרון ירושלים מזכיר בעיקר את ההיכרות עם אשתו המנוחה נאוה סמל. "ב־1975, שלמה ארצי ולהקת גברת תפוח הופיעו במופע 'משחקי 26', אותו הפקתי במסגרת החברה בניהולי", הוא מספר, "יום אחד מטלפן אליי שלמה ואומר: 'אני לא בא הערב להופיע בתיאטרון ירושלים. אני לא נוסע לבד, נמאס לי לנסוע בכל רחבי הארץ כשאתה יושב לך במשרד. תבטל את ההופעה'. מיד אמרתי לו: 'אין בעיה, אני בא איתך, ואפילו לוקח אותך ברכב שלי'".

סמל מוסיף ומספר: "הגענו לתיאטרון. ההופעה מתחילה, ואני מפלרטט עם שתי סדרניות, סטודנטיות, בלובי, כששלמה על הבמה. פתאום ניגשת אליי סטודנטית שלישית ושואלת אם אני נעם סמל, המנהל של שלמה ארצי ומפיק המופע. השבתי שכן, ואז היא שאלה אותי: 'אתה מכיר את אחותו?'. סיפרה שיש בחורה בחוץ עם חברה נוספת, שאומרת שהיא אחותו של שלמה ומבקשת להיכנס. ידעתי שזה נכון, משום שזו הייתה הופעה סגורה לתיירים ואף אחד לא ידע על קיומה. חשבתי גם שאם יש בחורה חצופה כזאת שאומרת שהיא אחותו של שלמה, אז שיכניסו אותה כדי שאוכל להתעמת איתה. הנחתי שאפגוש מישהי שמחזרת אחריו או מעריצה אותו.

"כעבור מספר דקות הופיעה נאוה מולי, עיניה מאירות ועל פניה חיוך רחב. היא הושיטה לי את ידה ואני מצידי מושיט לה את ידי. היא מחייכת ואני בתת ההכרה שלי לוקח את היד השנייה, מניח על ידה ולא משחרר. היא מצידה לא מושכת את היד שלה, בעוד החברה שלה הולכת אחרינו. שבוע לאחר מכן נקבע הדייט הראשון שלנו, בירושלים. כך החל סיפור האהבה הגדול שלנו, שנמשך 43 שנה, עד שב־2 בדצמבר 2017 הלכה נאוה לעולמה".