"הקרבתי המון בחיים בשבילי, לינוי והמדינה"

"יש דברים שלקחתי ולמדתי מאירה ויגדורצ'יק, ויש דברים שאמרתי שלא אעשה. למשל, חום ואהבה שלא קיבלתי כמתעמלת היו מאוד חסרים לי, בטח כישראלית. אם הייתי מקבלת חיבוק ותמיכה אולי הייתי אחרת היום. כשהתחלתי לאמן את אשרם, אמרתי לעצמי שאנהג בצורה שונה. לינוי נגעה ללבי".

הדוברת: איילת זוסמן (42), אדריכלית מדליית הזהב של אשרם, שהייתה צמודה אליה במסע הקסום – מהחוג במרכז הקהילתי בראשל"צ ועד לפודיום בטוקיו. המאמנת, שפרשה כבר בגיל 17, מדברת בראיון ל"ידיעות אחרונות" על הסוויץ' שעשתה בראש מהתקופה שבה הייתה מתעמלת, מסכמת את החוויה האדירה שעברה עם לינוי ומתייחסת לפרסומים שיוחסו לכאורה לאירה ויגדורצ'יק (ושהוכחשו על ידה): "כאב לי עד עומק נפשי. זה לא עניין של עיתוי, זה בעיקר בן אדם שגדלתי אצלו. לפני הכל, אני משוכנעת שאין בן אדם בארץ שלא רצה בהצלחה של לינוי, בהצלחה שלנו".

דיברת על דברים שלא תעשי כמאמנת. למה התכוונת?

"לראות רק את ההצלחה ולא מה קורה בדרך. לא להרגיש את המתעמלת, אלא רק את המטרה. רציתי שלינוי תעבור דרך שונה, ללמד אותה שאפשר אחרת, להצליח עם אהבה. הקרבתי המון בחיים בשבילי, בשבילה ובשביל המדינה – ונהניתי מכל רגע".

צילום: אורן אהרוני

איך ההקרבה באה לידי ביטוי?

"עשר שעות כל יום באולם, תבין מה זו הקרבה. החיים שלי זו לא החשיפה שאחרי המדליה. לא מעניין אותי להיות סלב שעוצרים אותו ברחוב או בקניון, אלא לקום בבוקר לאימון. לא התהילה עושה לי את זה, אלא הרצון לגרום לעוד מתעמלת להגשים את החלום. אני לא עובדת, זו שליחות והנאה".

אני משוכנע שגם את היית נוקשה כלפי אשרם, הרי ככה זה בענף.

"בוודאי שאני גם מאמנת קשוחה. ראיתי בלינוי משהו אחר ורציתי שיהיה איזון בין קשיחות ורכות".

"הסערה ברוסיה הפתיעה אותי"

אשרם וזוסמן כבר עברו לא מעט סערות, אבל שום דבר לא הכין אותן למתקפה הרוסית. "את האמת, הופתעתי", מודה המאמנת. "כבר היו תחרויות שלינוי סיימה ראשונה והם תמיד פרגנו. פתאום כשהיא לוקחת את הזהב במאני־טיים, אז היא לא ראויה? צרם לי. מבינה את הכאב, הם התקשו להשלים עם ההפסד".

בואי נחזור לתרגיל הראשון של לינוי במוקדמות בטוקיו, נפילת החישוק. בחרת לא להיכנס לחדר שלה לקראת המכשיר הבא.

"נבהלתי מהסיטואציה, זה החזיר אותי לאליפות העולם ב־2018, אז לינוי חששה ונכנסה ברגליים רועדות לתרגיל הראשון והפילה את הכדור, אבל ידעתי שהיא יכולה לצאת מזה. פה זו אולימפיאדה, משהו יותר גדול – לכן העדפתי להתרחק טיפה, וכשחזרתי אלה סמופולוב כבר דיברה איתה, נתנה לה כוחות – ואני חזרתי להיות מפוקסת".

וכשהסרט נפל בתרגיל בגמר, חששת?

"כלום. זה היה התרגיל הכי קל שלה ועדיין ברמה גבוהה יותר מהיריבות. ככה בנינו את התרגילים, בדרגת קושי שגם אם המכשיר נופל, היא על הפודיום. אמרתי לעצמי שאולי הצבתי לה רף גבוה מדי, אבל ראיתי את לינוי בבוקר הגמר, ישנו ביחד בדירה בטוקיו, היא קמה עם מצב רוח של פודיום. היה לי ברור שאם היא עושה תרגיל סרט טוב, יש לנו מדליה".

חושבת שניתן לשכנע את לינוי להמשיך לפריז?

"אם היא תרצה לפריז, אהיה איתה. אם היא תרצה להמשיך עוד שנה, אהיה איתה. אם היא רוצה לפרוש היום, גם אהיה איתה. היא כבר עשתה היסטוריה ותהיה טובה בכל דרך שבה תבחר".

"הרגע בו הבנתי שהיא שם"

זוסמן זיהתה לראשונה את הפוטנציאל של הילדה בת ה־10, כשראתה אותה בפעולה בחוג במרכז הקהילתי רוזן בראשל"צ. "כבר אז היא רצתה שכולם ישימו לב אליה ודרשה לבצע את התרגילים הכי קשים", חושפת המאמנת. "לא סימנתי אותה בעין כאלופה אולימפית, רק היה לי חשוב להגשים את מה שהיא רוצה. ב־2017, כשכבר התברגה על הפודיום באליפות עולם, הבנתי שהיא שם. הייתה לה אמביציה מטורפת. לא עניין אותה מאיפה היא מגיעה או מי המתחרות שלה. היא הפרטנרית המושלמת לעשייה ולהגשמת חלומות".

מהו המשבר הכי גדול שהיא עברה בדרך?

"כשהתגייסה לצבא היא מאוד רצתה להוכיח את עצמה. מאוד אהבו אותה, כבר בטירונות קראו לה המ"פית הבאה, אבל היה לה משבר רציני. היא עלתה במשקל והיה קשה להחזיר אותה. פתאום ראיתי אותה פעם בשבוע־שבועיים. היא הבינה שיותר קל להתגייס ולהוכיח את עצמה מאשר לרדת 10 ק"ג ולחזור לשגרת האימונים. זה היה לפני אליפות העולם. כטירונית היא שאפה להיות מפקדת. התקשרה כל יום וסיפרה מה עובר עליה – הבנתי את התשוקה שלה להיות הכי טובה שאפשר. היא גילתה עולם חדש. ניסיתי לעורר בה מחדש את הלהט להתעמלות אמנותית, אך אם הייתה אומרת שהיא לא רוצה להמשיך הייתי מכבדת. הסברתי לה שמ"פיות יש הרבה, מדליסטיות אולימפיות יש בודדות ואשרם רק אחת".

הפכת ממש לאמא השנייה שלה.

"לינוי הייתה מתקשרת אליי בשתיים או בחמש בבוקר, מתוך שינה הייתי עונה לה. הייתי מזהה את הצלצול שלה. היא ילדה והייתי צריכה להציב את הגבולות, מתי אני המאמנת ומתי אני החברה. יש לה הורים שיעשו בשבילה הכל. אמא שלה נתנה חום ואהבה בלתי נתפשים. אבא שלה, לא משנה איפה הוא נמצא, ברגע שהשארתי לו הודעה, תמיד נרתם לכל דבר. הם נתנו לי גב והפכו את לינוי לילדה של המדינה".

הפכת למאמנת של המדינה. כבר התרגלת למעמד?

"מחובתה של המדינה לתמוך במאמנים. מעמד המאמן לא ראוי למדינת ישראל, אני עוד קיבלתי תמיכה מהמשפחה. אני צריכה לדאוג לאלופה הבאה. יש לי תשוקה גדולה להפוך את החולמות הבאות להיות לינוי אשרם. אני שם בשביל כל מתעמלת שרק תרצה".