עידן התבונה
בעידן שבו נוספות לנו עוד ועוד שנים שצבועות בגוון של זהב ואפור, בני "גיל התבונה", מתמודדים עם הפער בין שחיקת הגוף, ובין הנפש שאומרת "לא, אני עוד צעירה, אני עוד רוצה". כי בתוך כל סבתא בת 80, כך מתברר, נמצאים כל הגילים של אותה האישה, שרוצה עדיין חיים מלאים של אהבה ושמחה
"בני הגיל השלישי שנמצאים בעידן התבונה של חייהם מתמודדים עם הרבה מאוד מתח שנובע מהצורך להיות נאמנים לעצמם ולתחושות שלהם מצד אחד, לחוות עוד מקומות, עוד חוויות, עוד מצבים ובאותה הנשימה להעניק מעצמם לסביבה שלהם, תוך שמירה על רלוונטיות כלפי נכדים וילדים, בני דור המסכים", אומרת הגרונטולוגית והפסיכותרפיסטית עינת פורת־עמוס, 40, שהיא גם עובדת סוציאלית, ומחברת הספר "מתנות התבונה" יחד עם הלל אשרת, שגילו כפול מגילה (הספר בהוצאת ג'וינט ישראל אשל. להשיג באתר: einatporat.co.il).
נראה שחוץ מדאגה לשלומם נוכח מגפת הקורונה, יש אתגרים נוספים העומדים בפני בני הגיל השלישי, מודל 2021. "האתגר הרגשי הכי גדול הוא הצורך להתמודד עם הפער שבין הגוף שנמצא בתהליכים של שחיקה, ובין הנפש שאומרת לא, אבל אני עוד צעירה אני עוד רוצה, כי בתוך הסבתא בת ה־80 נמצאים כל הגילים של אותה האישה שרוצה עדיין חיים מלאים של אהבה ושמחה בזמן שהגוף שלנו דועך", מסבירה פורת־עמוס.
איך עושים את זה? איך אנשים בני 80 שעמדו בתור עם אסימון כדי לדבר בטלפון הציבורי עם אהוב או אהובה, ששלחו גלוּיַת דואר במקום ווטסאפ עצבני, יכולים להרגיש אל מול הנכדים כאנשים מלאים, ולא רק כספקי שירותים של אוכל טעים וכסף לבזבוזים, אלא איש ואישה, מבוגרים אמנם, אבל עם חיים, ורצונות, ותחומי עניין, וגם כישלונות ופחדים?
"בעשור האחרון אני לומדת מהשטח את תקופת התבונה, ומבחינה איך בעידן המסכים המשתלטים ושל 'גוגל יודע כל', מקומם ותפקידיהם של זקני השבט, ראשי השבט, הולך ונשחק. הם גם חיים יותר שנים, וגם צריכים לשאול את עצמם מה עליהם לעשות כדי לעדכן את מעמדם ואת נוכחותם כדי להישאר רלוונטיים. ולא רק רלוונטיים, אלא גם כאלה שהנכדים המתבגרים ירצו להיות איתם בקשר ולא רק מפני שההורים מכריחים אותם, או כי הם אוהבים את האוכל שלי, אלא כי אני באמת מעניינת אותם".
וכאן, בסדקים של הנפש, בנכונות להציג גם את החולשות שלנו, ואת מה שאנחנו לא יודעים, טמונה היכולת לקשור קשר עם הנכדים הצעירים, אומרת עמוס־פורת.
אז הטיפ שלך לסבא וסבתא שרוצים להיכנס ללב של הנכדים המתבגרים, זה לא לפחד להפגין חולשה. למה בעצם?
"כי זה הופך אותי כסבתא לאדם מעניין ונוגע יותר ומוציא אותי מהפוסטר של האינסטגרם שילדים ובני נוער כבר שבעים מלראות. וגם מציב אותי כאדם עם עולם משל עצמו, ולא כמי שכל הזמן נועד לתת לנכדים ולשרת אותם. כי בתקופת השפע הזו הנוער שבע ולא זקוק לעוד ועוד נתינה, אבל כן רוצה לראות מולו בנאדם שמרתק אותו, שנוגע בו, שמצליח להביא משהו שלם גם אם הוא סדוק, ואת זה סבא וסבתא שיצליחו להביא לשיח, ירוויחו. כי דרך המודלינג הזה, גם הנכדים ירשו לעצמם להביא את המקומות הפגיעים שלהם וזה מה שאנחנו מחפשים. קשר. הרי לאדם שנראה בעיניי מושלם, אני לא מביא את הסדקים שלי".
עד כמה העבודה על הספר עם שותף בגיל התבונה, עזרה לך למקד את הדברים, הרי את בת 40, מחצית מגילו.
"הלל אפרת שותפי לכתיבה אכן עזר לי לרכז את כל החומרים שהגיעו אלינו מהשטח. כתבו אותו יחד איתנו עשרה גימלאים והתובנות הן משותפות. נכון, לא היה קל לעבוד יחד והיינו צריכים ללמוד את הקצב זה של זה, אבל אפשר להגיד שאחרי שכתבנו את הספר הזה יחד, אנחנו מודלינג לשיח הבין־דורי", היא אומרת בסיפוק.
בימים שהיא לא מכנסת תובנות זהב למדריך זהב, היא מעבירה קורסים של שלושה ימים בטבע במהלכם היא מייצרת בונדינג ותקשורת לטווח ארוך בין סבתות וסבים לבין נכדים.
והם מגיעים מרצון? הנכדים הכוונה.
"זה מאוד מורכב להביא אותם, וגם כשהם כבר מגיעים, אז הם לא בהכרח תמיד רוצים להיות עם סבא או סבתא, אלא מכירים במקום חברים חדשים ומחפשים לעשות כיף ביחד איתם. אבל זו בדיוק הסיטואציה להתאמן עליה, שמאפשרת לנו ללמד את הסבתות והסבים איך להגיע לנכדים. וגם במקום הזה להבין את הפערים הבינדוריים בלי ביקורת על מכנסיים קצרים או לק בוהק בגיל עשר, אלא מתוך סקרנות, באמת, לעולם שלהם. וגם ללמוד את שפת המסך שהוא שקוע בה, ואיך אני פונה אליו גם כשהוא שקוע במסך. לומדת איך להתחבר אליהם דרך העולם שלהם".
ומה אומרים הנכדים?
"הנכדים נהנים, כל הסבתות הן סבתות חוזרות, שמגיעות אליי בכל פעם עם נכד אחר ובסופו של דבר הסבתא לומדת לקבל את הנכד כמו שהוא וגם להתחבר ולפרוט את סיסמת 'אהבה ללא תנאי' למציאות עצמה".
אבל איך פורטים ציפיות וביקורת, לאהבה ללא תנאי? זה באמת מצליח לסבתות?
"אם היא שואלת שאלות על התפקיד שלה בחיים שלו, אם היא לומדת איך להעיר הערות ואיך להעביר מסר בצורה הנכונה, היא מצליחה".
את מדברת בספר על ההבדל בין תבונה לתבונה מעשית. תסבירי.
"ידע שאנחנו לא משתמשים בו הופך מנכס לנטל. האתגר הגדול של בני גיל התבונה זה להצליח להנגיש לדור הצעיר – וזה יכול להיות גם הורים וגם נכדים – את הידע, הניסיון, הערכים שהם צברו לאורך השנים. זה ממש צורך ביולוגי כמעט להנגיש לנו את הידע שלהם כי אחרת, כסבתא, אני לא רלוונטית, אין לי משמעות וזה פוגע בי. ממש פוגע נפשית, רגשית, גם בריאותית. אבל כאשר הנכדים והילדים מקשיבים למה שאני אומרת – וואו, אני רלוונטית. צריכים אותי. אז כן, סבא וסבתא צריכים ללמוד איך לדבר לנכדים ולהורים, כדי שיקשיבו להם".
אז איך צריך לדבר כדי שיקשיבו? איך מייצרים את התבונה המעשית?
"מפגינים סקרנות אמיתית כלפי הסיטואציה, כלפי השיחה עם הנכד. זה יוצר אמינות. סבא וסבתא צריכים לזכור שבמקום לספר המון־המון סיפורים שיתישו את האחר, עליהם לדבוק במסר אחד מדויק, שייכנס ללב ולראש".
ומה הטיפ הכי גדול שאת יכולה לתת לאדם בגיל התבונה?
"לשאול את עצמי כל יום שתי שאלות: בבוקר - במה אני הולך להתחדש היום, מה אני הולך לחוות חדש, לעשות חדש, ובערב – מה הפתיע אותי. מה למדתי ולא התכוונתי ללמוד. איך גדלתי היום, איך התחדשתי, העיקר כל הזמן להמשיך ולהתפתח".
ואיך ממשיכים להתחדש בגיל מאוחר?
"רק מי שמסוגל להרפות ביחס למה שהוא היה כל השנים, להוריד קצב, להתאים את העשייה למצב החדש של הגוף, מצליח להמשיך ולהתחדש. את זה בני גיל התבונה חייבים לזכור. אפשר להמשיך ולעשות, אבל לא כי צריך, אלא כי רוצים, ואז לעשות את זה בקצב החדש שמתאים לגוף שלי".
