לפני כשנתיים נפרדו ניר ברעם ובת זוגו בעשור האחרון, תמר. זה היה לפני הקורונה, ארבע שנים אחרי לידת בנם היחיד, דניאל, כשקצות הקשר החלו להיפרם וכל אחד מהם שקע בעולמו שלו. "זאת הייתה תחושה של התרחקות רגשית אחרי שהילד נולד", ברעם משחזר. "כל אחד נכנס לאט-לאט לתוך העולם של איך הוא עם הילד ואיך אנחנו מול הילד, אבל זה לא היה אנחנו יחד. פתאום נכנסת לחיים שלך אהבה מסוג חדש שאתה לא תמיד יודע איך לווסת אותה מכל הכיוונים".
  • לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
אהבה אינסופית?
"אהבה שממלאת. הקשר שלי עם דניאל מילא אותי מאוד והקשר שלה עם דניאל מילא אותה מאוד. שנינו מאוד דומים בהמון דברים, וזה גם היה החיבור שלנו כזוג. ופתאום התחלנו לראות גם את ההבדלים בינינו, דרך הילד. ככה שזו הייתה התרחקות הדרגתית. ולי, אחרי שאמא שלי נפטרה, לא הייתה משפחה באמת. אח שלי היה בחו"ל, האח השני שלי כבר לא גר בבית, אבא שלי היה קצת בירושלים אבל גם בתל־אביב. ככה שהמשפחה שלי הייתה כמה חברים וחברות, ולמרות שאז האמנתי שזה תחליף למשפחה, זה לא באמת".
4 צפייה בגלריה
ניר ברעם
ניר ברעם
ניר ברעם
(צילום: טל שחר)
איך זה בא לידי ביטוי?
"תמיד חיפשתי לשמר משהו שיש לו מבנה משפחתי במובן המסורתי, במערכות היחסים שלי. והייתי מוכן להקריב המון דברים כדי לא לשבור את זה. וכשיש לך משפחה וילד זה קשה על אחת כמה וכמה. התמונה שבה אנחנו מספרים לדניאל על הגירושים כל כך סייטה אותי, שהייתי מוכן להימנע מהכל כדי לא להגיע לזה. אני ממש זוכר שזה סייט אותי חודשים. הפחד לאכזב אותו".
לאכזב? אתה חווה את הפרידה שלכם כסוג של כישלון?
"כן, ברור. זה כישלון. אבל יש את הכישלון שאתה מרגיש כלפי עצמך וכלפי אשתך, ויש את הכישלון שאתה מרגיש כלפי הילד והוא פי אלף יותר גרוע. כשהמקום של זה כבר הפך להיות קשה מדי, הפרידה הגיעה משנינו ואת אקט הפרידה עצמו היה לי מאוד קשה להכיל. בעיקר בגלל הילד. היו דברים קשים בפרידה. הגעגועים אל תמר. איך אתה חי עם הפחדים שלך, שילד מכפיל פי מיליון ואין איך להתחמק מזה. אני לא הבנתי באמת מה זה פחדים עד שנולד לי ילד. וגם ככל שהיכולת שלך לדמיין יותר גבוהה ולהמציא פחדים ותסריטים, זה קשה יותר. יחד עם זאת, הפרידה עשתה גם לא מעט טוב בדיעבד. חיזקה את הקשר שלי עם דניאל וגם את הקשר שלי עם תמר. אני מאוד אוהב אותה. לא רק שהיא אמא מדהימה, היום היא גם החברה הכי טובה שלי".
את הימים הבאים העביר ברעם (45), אחד הסופרים הבולטים בשנים האחרונות בישראל, ביצירת חיים מחודשת: הוא עבר לדירה ליד כיכר המדינה בתל־אביב, הפך ל"אבא במשרה מלאה" והתיישב לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב — לכתוב. התוצאה: "העולם הוא שמועה" (הוצאת ידיעות ספרים), ספר מרגש ונוגע, האישי ביותר בין ספריו, שיוצא בימים אלה ונובר בחלקה של האבהות בחייו.
במרכז העלילה ניצב יונתן, סופר ישראלי שרדוף על ידי מות חברו הטוב ביותר. מתוך פרידה וזוגיות שעלתה על שרטון הוא יוצא למסע יחד עם בנו הקטן אל הר שבו, על פי השמועה, מתגורר אדם שביכולתו להעלים לאנשים זיכרונות. מה שמתחיל כמבחן חניכה בינו לבין בנו, מתגלה ליונתן כתעלומה שקשורה לעברו ולאהבות הגדולות בחייו.
"בעיניי זה הספר הכי אישי והכי מפחיד שאי פעם כתבתי", הוא מתוודה. "יש בספר הזה יסודות אוטוביוגרפיים שהתחילו להעסיק אותי בשנים האחרונות. יש בו שילוב של שני דברים שמאוד עניינו אותי: מצד אחד זה מן פיכחון ריאליסטי כזה של חקירה רגשית של אבהות, של יחסי אבות ובנים, נושא שהכי הפחיד אותי לגעת בו, וגם של אהבה ופירוק זוגיות. היו קטעים בספר שפשוט לא יכולתי לקרוא עוד פעם. לקח לי הרבה זמן להתקרב אליהם".
כמו מה למשל?
"בעיקר כל מיני דיאלוגים של האבא עם הילד. הרגשתי שזה מתאר עולם אינטימי, מלא דמיון ואהבה, בין ילד לאביו. ואילו בחיים האישיים שלי זה הולך ומתפוגג לאט־לאט כי דניאל מתבגר. בדיוק דיברתי עם חברה שהיא אמא, והיא סיפרה לי שיש שני סוגי הורים: כאלה שמסתכלים על תמונות מן העבר בהתמוגגות וכאלה שלא יכולים להסתכל עליהן. אני מהסוג השני. זה מכאיב לי מדי, חלוף הזמן. כל העולמות שאתה בורא עם הילד ואז הם נעלמים".
4 צפייה בגלריה
ספרו החדש של ברעם
ספרו החדש של ברעם
ספרו החדש של ברעם
ובתוך כל המאבק הזה, שמתואר גם בספר, עומדת הכתיבה, היצירה, כזו שמרחיקה מן המציאות.
"בתחילת הסיפור, הגיבור יונתן שואל את עצמו שאלה מאוד קשה: האם אני אוכל לוותר על הזיכרון והדמיון שלי, שהוא המנוע של הכתיבה שלי, לטובת הילד שלי. כי זה מה שמרחיק אותי ממנו כל הזמן — הבריחה לדמיון, הבריחה לכתיבה. ובאמת לפני שדניאל נולד הייתה לי סוג של טוטאליות בכתיבה שהיה קשה לחזור ממנה הרבה פעמים. של שעות וימים שהיה קשה לחזור לחיים. וכשדניאל נולד החלטתי שאין דבר כזה יותר. הוא תמיד יהיה מקום ראשון. לא רציתי להיות מהאבות האלה שהילד שלהם דופק על הדלת והוא לא עונה. הבנתי שהכתיבה לא קדושה, אבל הבן שלי כן. בספר הגיבור יונתן מחפש מקום כזה שיהיה בין הזיכרון לדמיון, גם עם הילד. הוא בורא לו עולם ומכניס את השדים שלו גם לחיים של הילד".
אז במובן מסוים חיפשת את מקום הכתיבה בתוך האבהות?
"כן. הגיבור שואל את עצמו לגבי היכולת שלו, גם לכתוב, גם לברוח לזיכרון ולדמיון, וגם להיות אבא כמו שהוא רוצה להיות. זו השאלה שהובילה אותי למסע של הספר הזה. במובן מסוים הכל התחיל בתחושה הזאת של ההורות, שיש עוד גוף שפועם בתודעה שלך, אתה מרגיש אותו, אתה כבר לא אחד. אף פעם לא הרגשתי את זה קודם. אני כל הזמן משתדל לראות את העולם מבעד לעיניים שלו. זו מין סימביוזה שאני יודע שהיא גם מסוכנת. וזה מקום שהיה מאוד אמביוולנטי וקשה מבחינתי. אני תמיד חששתי מעודף הזדהות של דניאל איתי, כמו שהיה לי עם אבא שלי. לכן עד עכשיו לא הראיתי לו בכלל את הספר. הוא לא ראה את הכריכה אפילו. אני עוד אראה לו אותה, כמובן. אבל המקום הזה שהבן נורא מזדהה עם אבא שלו ומפחד עליו — זה משהו שמלווה אותי מגיל מאוד צעיר".
לא רק האבהות הטרייה עמדה לנגד עיניו של ברעם, אלא גם המעבר הבין־דורי והקשר הרחב עם אביו, עוזי ברעם — חבר הכנסת והשר לשעבר מטעם מפלגת העבודה. כמו בחיים כך ברומן, מופיע לראשונה תיאור מעמיק של הקשר בין בן־דמותו, יונתן, לאביו הפוליטיקאי.
"אף פעם לא כתבתי ממש על קמפיין פוליטי. זה חלק מהזהות שלי, אבל אף פעם לא כתבתי על המקום הזה של הפיצול, שבו מצד אחד אתה גם כותב ובמקביל גם שרוי בפוליטיקה. היה לי את זה מאוד חזק בגיל 19, אחרי שאמא שלי נפטרה. הייתי עם אבא שלי המון, ליוויתי אותו כמעט בכל הקמפיין. שלושה חודשים אחרי שאמא שלי נפטרה הוא עבר צנתור. אני זוכר את עצמי יושב בבית חולים ממש כמו הדמות של יונתן בספר, וחושב אם יכול להיות שזה באמת קורה לי עכשיו, באמת קורה לנו".
פחדת?
"מאוד. באותה תקופה, אחרי שאיבדתי את אמא שלי, צנתור היה הליך לא פשוט בכלל בעיניי. אני זוכר ששאלתי את עצמי, אם אבא שלי גם ימות עכשיו, האם אני אוכל להמשיך לחיות אחרי זה? אני זוכר את האימה. ובתוך כל זה היה קמפיין הבחירות והאויבים הפוליטיים של אבא שלי, שדיברו על זה שהוא בבית חולים. זאת הייתה התקופה הכי מוזרה בחיים שלי, תקופה של הכל ביחד. תקופה שעיצבה את המבנה הנפשי שלי שנשאר איתי מאז ובעצם נוצר שם. לא יכולתי לברוח, אבל כן כתבתי על זה ושם זה נוצר".
הוא נולד וגדל בשכונת בית הכרם בירושלים, למד ספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב. ספרו הראשון "ספרי לי סיפור אהבה סגול", יצא לאור ב־1998, ואחריו פורסמו "ילדי נשף התחפושות", "מחזיר החלומות", "אנשים טובים", "צל עולם" ועוד. במקביל ערך ספרים בהוצאת עם עובד וכתב רשימות ומאמרים בגנות מדיניות ישראל בשטחים הכבושים. ב־2014 יצא למסע של יותר משנה בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, וכינס את רשימותיו בספר "הארץ שמעבר להרים".
"לפני עשר שנים היה לי הרבה יותר ברור איך מתקדמים מכאן", הוא אומר לגבי המצב המדיני־פוליטי. "אני עדיין מאמין בשלום ודמוקרטיה ושוויון זכויות ושוויון בין בני־אדם באופן כללי, אבל פתאום הדרך לשם מאוד מפותלת. יש לי הרבה ספקות ואני לא יכול להתחזות לאחד שיש לו תשובות".
4 צפייה בגלריה
נפתלי בנט. ''היה פשיסט ויהיה פשיסט''
נפתלי בנט. ''היה פשיסט ויהיה פשיסט''
נפתלי בנט. ''היה פשיסט ויהיה פשיסט''
(צילום: אלכס קולומויסקי)
ובכל זאת, ממשלה התחלפה והשמאל־מרכז מחזיק בתיקים חשובים, משהו שלא עלה בדמיון בעידן נתניהו.
"אז עכשיו אני אמור להריע לבנט? אני חושב שהוא היה פשיסט ויהיה פשיסט. בבסיס שלי אני תמיד הייתי שמאלני, ואני עדיין מאמין בצד חברתי ובסוציאל־דמוקרטיה. אבל פעם הדרך הייתה יותר ברורה מאשר עכשיו. בסרט הקודם שלי (סרטו הדוקומנטרי מ־2017 "הארץ שמעבר להרים" שמבוסס על ספרו הנ"ל — נ"פ) וגם בסרט שאני עושה עכשיו (סרט על מצבו של השמאל בארץ — נ"פ), העניין שלי הוא בעיקר לנסות ולהבין, איך אפשר לשקם מחנה כדי שהוא יהיה עוד פעם אלטרנטיבה לשלטון. איך מחנה שהיו לו פעם 61 מנדטים חוגג את זה שיש לו 14?"
זה משהו שגם חשוב לך בראי העשייה הספרותית, מעין "הצופה לבית ישראל" של ימינו, כפי שעמוס עוז, גרוסמן וא"ב יהושע היו?
"הדור של 48' הקים מדינה. הם בנו כאן פרויקט חדש, הפרויקט הציוני, והיו צריכים סט של דמויות שימלאו את הפרויקט הזה בתוכן. הדמות של הצבר ושל הישראלי החדש היו רק רעיונות תיאורטיים. הדור של בולי, עוז וגרוסמן הם הדור של הכיבוש, של אחרי 67'. וזה בעצם הוויכוח הגדול שהיה לי עם בולי — הוא ראה את 67' כלב הסכסוך הישראלי־פלסטיני. ואני, כשביקרתי בשטחים ודיברתי עם פלסטינים, ראיתי עד כמה הפצע של הנכבה עדיין נוכח שם. והבנתי שהסכסוך הזה הוא לא רק על המדינה אלא על בית שהיה ואיננו. הסכסוך התחיל עם קום המדינה והיום גם בולי מבין זאת".
בולי גם כתב על "הארץ שמעבר להרים" ש"מבט הסופר מלא באבחנות אנושיות וגם באבחנות פוליטיות חדשות".
"אני אוהב את בולי, את הכתיבה שלו וגם אותו כבן־אדם. אני גם זוכר שכשהייתי ממש צעיר ובאתי לדבר איתו הוא היה מאוד כן ובלתי אמצעי ופשוט הקשיב והתעניין. היו לנו מאז הרבה שיחות מרתקות על 48' ו־67'. הדור שלו הוא דור הכיבוש וגם הדור האחרון של מעמד הסופר".
אין עוד "מעמד הסופר"?
"מעמד הסופר נשחק. בישראל עוד איכשהו מכירים שמות של סופרים מפורסמים. אח שלי, נגיד, גר בארה"ב ואין לו מושג מי זה ג'ונתן פראנזן. אנשים לא יודעים. בשנות ה־80 היה לסופר בארץ מעמד אחר. הדור שלנו זה כבר דור הטלוויזיה והקולנוע. זה לא איזה גילוי גדול. מה זוגות עושים בערבים? רואים נטפליקס. גם כדי להתחמק מלדבר על הזוגיות שלהם. אין כבר את העמדה המוסרית של הסופר כמו שהייתה בדור ההוא של עוז או להבדיל ליבוביץ. ואולי גם לא צריך אותה יותר. יש אנשים שיש להם דעות. כמו מה שכתבתי על ילדים בקורונה".
כשברעם מדבר על הקורונה כתקופה של כתיבת דעות ושפיכת אמוציות, הוא מפנה זרקור למלחמה שלו במדיניות הסגרים ובפרט אלה שחלו על הילדים. זה היה חודשים ספורים אחרי הפרידה, כשלפתע מצא את עצמו כמו הורים רבים בישראל עם בנו בבית, כחלק ממגבלות ההפרדה החברתית. וברעם, שיודע להביע את דעתו, התבטא בלי סוף ברשתות החברתיות נגד המגבלות.
"בקורונה היו רגעים שהרגשתי את הבדידות של דניאל. הוא בן יחיד, ומעצם זה שהרחיקו אותו מכל החברים שלו ראיתי את המצוקה שלו. כל הזמן הייתי עסוק באיך אני מפצה אותו על זה; איך אני מעורר אותו, משמח אותו, מעניין אותו".
איך באמת עשית את זה?
"דרך הדמיון. אם היה לי ילד שלא היה אוהב את זה, זה לא היה עובד. זה גם נתן לו המון. היה לי איזה מודל בראש של איזה אבא אני צריך להיות ואיך אני צריך להתנהג, ופתאום הבנתי שאני לא בהכרח צריך להשתנות ושיש דברים בי שיכולים להועיל ליחסים שלנו ולו. פתאום הייתי שומע אותו מדבר עם חברים מהגן ואיך הוא מספר סיפורים. הוא יודע לספר סיפורים, הוא יודע להמציא, הוא נהנה מזה. זה היה תענוג. אבל היו רגעים בתוך הסגרים האלה שהרגשתי שאין לאן לחזור".
באיזה מובן?
"אם בעבר היינו עושים משחקי דמיון מפוארים כאלה בלילה, ואז בבוקר הייתי לוקח אותו לגן ובום, היה קאט, חזרה למציאות — אז פתאום בקורונה הפכתי לאבא שבורא לילד שלו משחקים בדמיון כדי שהוא לא יהיה בעכשיו. לא רציתי שהוא יהיה בקורונה, בפחדים האלה ובבדידות הזאת. וההכרה הזאת, בזה שאתה לא יכול להגן עליו מכל המצוקות הייתה נוראית בשבילי".
4 צפייה בגלריה
אכיפה מחסומים מחסום סגר קורונה משטרה שוטרים גלילות
אכיפה מחסומים מחסום סגר קורונה משטרה שוטרים גלילות
אכיפה מחסומים מחסום סגר קורונה משטרה שוטרים גלילות
(צילום: דוברות המשטרה )
אז נלחמת במדיניות הסגרים.
"אני צייתי לכל ההנחיות. אבל היו רגעים שבהם הרגשתי שזה יותר מדי, ואמרתי, אני מוציא את דניאל החוצה עכשיו. הוא יראה את החוץ. הוא ייצא מכאן. זהו. כמה זמן אתה יכול להפריד ילדים מהחברים שלהם, מהמשחק איתם, מהחופש, מהים, מסבא שלהם, מכל מה שהם מכירים. נראה לי אז שהורים צריכים להיות הרבה יותר ממוקדים בילדים שלהם ובצרכים שלהם ובמה שזה עושה להם, במקום להסתכל כל הזמן על גרפים בטלוויזיה, וכתבתי את זה. אני יודע שהרבה הורים עשו את זה בשביל הילדים שלהם ברמות כאלה ואחרות. עכשיו כבר כולם מבינים את זה, אבל בזמן של שיא הקורונה לא יכולת לבטא את הפחדים האלה שלך. כתבתי על זה בטוויטר והייתה איזו השתוללות כזאת ותגובות קשות. מישהו כתב לי שהוא קרא את כל הספרים שלי ומעכשיו הוא לא יקרא אותי יותר".
זה גם התעצם בעקבות הפרידה?
"כן, עברתי סוג של משבר אחרי הפרידה. זה היה שלושה־ארבעה חודשים ועבר. פירוק המשפחה היה לי קשה ולא התמודדתי עם זה כמו שצריך. יש דברים שאמרתי לאנשים והצטערתי עליהם אחר כך. הייתי צריך להתמודד עם הרגשות והפחדים האלה אחרת. הפסיכולוגית שלי אומרת שפשוט ספגתי הרבה במשך שנים ורק הבלגתי כל הזמן, יותר מדי. זה מה שבעצם קרה. פשוט היו דברים שיצאו החוצה אחרי שבמשך שנים הדחקתי וריסנתי אותם והייתי במין העמדת פנים".
דברים כמו מה יצאו?
"כתבתי בטוויטר דברים מוקצנים ועניתי לא יפה ובכלל התעמתי יותר מדי עם אנשים. דברים כאלה. מאז, למדתי יותר להסתכל על עצמי ברמה הפסיכולוגית. יצאתי מהוואטסאפ ולא הסתכלתי בסלולרי בכלל שמונה חודשים. חזרתי רק בגלל דניאל וכל מיני ענייני גנים. הייתי צריך להתרכז בנו ובשקט".
ומה הלאה?
"בגדול קצת כמו יונתן, אני גם מחפש מקום פחות רועש עם עצמי. שאלמד להשלים יותר עם האדם שאני והאבא שאני והסופר שאני, שאהיה עם דניאל בהתבגרות וגם עוד ילד זה רעיון טוב. פעם פגשתי בירידי ספרים סופרים מבוגרים, בני 75, שכל מה שעניין אותם הוא הכתיבה שלהם והמעמד שלהם, ומי קרא אותם. והבנתי שאני לא כזה ומאוד לא רוצה להיות כזה כשאתבגר, ולכן אני תמיד מעדיף שיהיו לי עוד עיסוקים ועוד עניינים בחיים. ריבוי העיסוקים הזה שומר עליי שפוי. היום אני מסתכל על המון דברים שהיו כל כך משמעותיים בעיניי פעם ולא נשאר מהם כלום, אז אני מקווה שיהיה מקום כזה שבו אוכל לכתוב וליצור, וכשיש רגעים של אושר, אולי בניגוד ליונתן בספר שלא מזהה אותם, לדעת להיות בהם באמת".
פורסם לראשונה: 07:53, 20.08.21