דברים שרואים משם

לפני כמה חודשים ראיתי סרט דוקו מרגש על פרופסור שעמד למות, והוא כתב לילדיו מכתב יפה על כך שחלק ממנו ימשיך איתם. האיש הזה היה מתמטיקאי והוא לא האמין בעולם אחר, אבל כמדען הוא ידע שהדנ”א שלו נמצא אצל ילדיו, וזו הייתה עבורו איזו נחמה, העובדה המדעית והמטאפורית שמשהו ממנו יישאר ללוות אותם תמיד. נזכרתי בזה השבוע, כשהסברתי לבן שלי שלא היו ולא יהיו מנגואים טעימים כמו אלה שאכלתי ברמת הגולן בילדותי. כי את שנות ילדותי ליוו הטענות של אבא שלי על כך שאין כבר אבטיחים כמו שהיו פעם. פעם אחת אני רוצה לאכול שוב אבטיח כמו שהיה במגדיאל, אבא היה אומר, תוך שהוא מזועזע שאנשים קונים גם אבטיחים עם פסים בחוץ, שבילדותו, כך היה מספר, היו בכלל מיועדים לפרות. וזה אשכרה עניין גנטי, כי גם אני כמו אבא שלי, מבין בשכל שהמנגואים בילדותי לא היו בהכרח טעימים יותר מאלה שיש היום, אבל למרות זאת אני משוכנע בכל שס"ה גידיי כי אין משהו שיכול להשתוות לרגע הזה בקיץ הלוהט בבקעת הבטיחה, כשאתה מסיים ארבע שעות של קטיף, ומגיע לצל עם המנגו האחד שבחרת בקפידה כדי לאכול בהפסקה, ואתה נוגס בו והוא ניגר כדבש בפיך. אז איך בכלל אפשר להפיק הנאה נשגבת כזו מסתם מנגו שמביא לך השליח מהסופר?

גם התובנה הפסיכולוגית החדשה שלי על האירוע הביזארי הקרוי חיים קשורה לזה: יש ימים כאלה עצלים, שאני קם בבוקר והבוקר בי לא קם. העסק לא מתניע, אני מתגלגל בעצלתיים בלי לעשות הרבה, והתחושה הנלווית לכך די מחורבנת. מצד שני, אי־אפשר הרי, בייחוד כשאתה עוסק בתחום יצירתי, להיות בפיק כל הזמן, ואני מבין שצריך לקבל שיש גם ימים כאלה שבהם אתה לא מתקדם, וקצת מסתובב סביב עצמך. אולי לאנשים שעובדים בעבודות רגילות, רואי חשבון כאלה, זה יותר קל, הרי אנשים שנוסעים בבוקר למשרד, יש להם איזה שקט כזה שהם את שלהם עשו, כי הם באו בבוקר למשרד וחזרו הביתה בסוף היום. אבל אנשים שזמנם בידם מבינים אולי מה אני מתאר. והרבה זמן חיפשתי מה ירים אותי כשלא הולך. מה יהיה הדבר שאומר לעצמי כדי לא להתבאס אם עוד יום נאסף אל אבותיו מבלי שהתקדמתי או עשיתי דבר מה בעל משמעות.

רוב התשובות לא החזיקו. נניח אמרתי לעצמי שהכל בסדר. הרי כבר יש לי כמה רבי־מכר ברקורד ואני יכול לנוח. אבל הנחמה הנרקיסיסטית הזאת שאולי נשמעת רציונלית ומשכנעת, לא באמת מרגיעה את הנפש שרוצה להרגיש בעשייה, ובסופו של יום שבו רק אכלתי וישנתי לא הצלחתי באמת להתנחם בזה שלפני שנה הוצאתי ספר שמאוד הצליח. זה לא עובד ככה. היום לא עשיתי כלום, נקודה.

גם הניסיונות הבודהיסטיים שלי לחיות את הרגע ולנשום, הצליחו חלקית. זה נחמד והכל, אבל אני כנראה לא מספיק רוחני בשביל זה, וכשאני מבזבז את הזמן, אני מתפוגג בסוף לאיזו תוגה מבאסת. ובגלל שאני יודע שלא אוכל תמיד להיות יצרני, לא ויתרתי והמשכתי לחפש מה ינחם אותי בימים חלולים. ונדמה לי שמצאתי: בימים האלה, שבהם אני בעצם לא עושה דבר, אני מברר עם ילדיי מה הם עושים. הילדים שלי, השניים הגדולים, עובדים מאוד קשה. שניהם משרתים בשירות משמעותי, שניהם מוציאים מעצמם את המיטב, עובדים שעות רבות במסירות. וכשהם מספרים לי איך עבר להם היום, אני נרגע. אני מרגיש שאולי אני כבר זקן והעולם מסתדר גם בלעדיי בימים מסוימים, אבל הדור הבא שלי, הוא בשיא. הוא על הגלגל. זה אולי נשמע מוזר (זה מוזר?) אבל המחשבה הזאת ממש מניחה את דעתי. פתאום אני מרגיש שזו דרך העולם. אני בן 45 והורדתי קצב, אבל הם עכשיו נותנים בראש גם בשמי.

אז המנגואים בעונה הזאת טובים ומשמחים, אבל רמת החרדה שלי מהאפשרות שיהיה עוד סגר כה גבוהה, עד שחלמתי בלילה שלפרופ' ערן סגל אין בגרות. זה היה חלום ביעותים כזה, שבו מתברר כי האיש שבעצם כולנו הולכים לפי התיאוריה שלו, הוא סוג של נוכל. זה היה סיוט בלבד, אני מדגיש, אני מעריץ את פרופ' סגל החכם והחתיך, אבל בלילה הפחדים צפים, ובחלום אני יושב ליד פרופ' סגל באולפן החדשות, ורגע לפני שעולים לשידור הוא שואל אותי בשקט: תגיד חנוך, איך מוציאים מכנה? ואני חושב שהוא צוחק, מתבדח, הוא הרי פרופ' ממכון ויצמן. אבל השידור ממשיך, והוא כותב לי לפתע בפתק, "כמה זה שבע כפול תשע?" ואני לוחש לו, "אבל זה לוח הכפל, ויש שיטה לכפולות של תשע, ויש גם מחשבון באייפון". אבל הוא לא מגיב, ואז אני חוזר הביתה, בחלום, ורואה שמראיינים אותו מהבית והמצלמה נפתחת ורואים שיש מאחוריו בדידים.

התעוררתי מהחלום בבעתה, וכדי להירגע נסעתי לפסגת הארבל. הייתם שם פעם? איזו יפה הארץ הזאת, הכל מקבל פרופורציה מלמעלה. כשצעדנו מהאוטו לעמדת התצפית סיפרתי לילדים ששמוליק, בן דוד שלי, טיפס על הארבל ברגל כשהיה בסיירת אגוז, והם התפעלו, וראינו את הכנרת מלמעלה, ופנינו אחורה מהתצפית היפה ועמדנו לחזור לאוטו, ולפתע ראיתי אבן יפה ששמו שם לזכרו של סמ"ר זהר מינץ, שהיה גם הוא לוחם ביחידת אגוז ונפל בלבנון ב־1996. על האבן היה ציטוט יפה של אהוד מנור: "לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן, איזה עולם נפלא הוא היה בונה לו". וחשבתי על זהר, שבטח היו לו כל כך הרבה חלומות, אבל הוא מת בקרב בגיל 21, והרי גם אני הייתי בלבנון ב־1996, והנה אני עומד פה עם ילדיי ושואף פנימה את הנוף היפה ונהנה כל כך, ואף שעד אותו הרגע לא הכרתי את שמו, שרף לי הלב לי על זהר שלא יכול לעמוד שם גם הוא, אלא רק אבן זיכרון בלבד. אז קיבלתי החלטה, גם לכבודו, להשתדל להכיר בזכות שיש לי לחיות פה בארץ הזאת, ובמקום לקטר על כך שאני מבזבז את הזמן, להגיד תודה על כל הטוב שיש, ולנסות לעשות עוד קצת טוב בעולם, לזכור אנשים כמו זהר שמסרו את נפשם עבורנו.

שבת שלום.