"יש הרבה רגעי שבירה, אבל החוזקה היא פשוט לקום ולהמשיך"

את הפיזיותרפיסטית נטלי ברטלר אני תופסת במהלך חופשה בצפון, כאשר שני הילדים שלה, בני ארבע ושבע, מתזזים אותה לבריכה בשעות הצהריים הרותחות של סוף החופש הגדול, וכל זה אחרי טיול ג'יפים מאובק. נדמה שאני שומעת את אנחת הרווחה בקולה כשהיא מבינה שהראיון יתקיים ממש עכשיו, בטלפון, מה שמעניק לה תירוץ להשאיר את הילדים עם אבא איתן לשעה קלה.

"מאיפה יש להם את כל האנרגיות?" ברטלר נושפת לתוך הטלפון, ואני עונה שדווקא באנרגיות בלתי נדלות היא אמורה להבין, כמי שמלווה כבר חמש שנים מקרוב, הכי קרוב, את שתי המתעמלות המובחרות של הספורט הישראלי – לינוי אשרם וניקול זליקמן - שכבשו את המזרן באולימפיאדת טוקיו.

מה זה אומר להיות הפיזיותרפיסטית של שתי מתעמלות כל כך מעולות?

"קודם כל נהדר שאנחנו מדברות גם על ניקול, כי הזהב של לינוי מרגש וכבודו במקומו, אבל יש עוד ספורטאית צמרת שעשתה הישג שיא ומדורגת שביעית בעולם, והדרך שלה לא פחות מדהימה. שתיהן מתאמנות באותה רצינות, משקיעות את החיים ומייצגות את ישראל בצורה מרשימה".

מה דוחף אותן קדימה?

"המון רצון, נחישות, אש בעיניים בלי לוותר. התעמלות אמנותית זה ענף תובעני שדורש עשר עד 12 שעות אימון ביום. ביום, לא בשבוע", היא מדגישה לוודא שהבנתי, "וחוץ מאשר ביום המנוחה, את

מתאמנת במאתיים אחוז שלך ומגיעה לטווחי תנועה על־אנושיים. ויחד עם זה, הספורט הוא מאוד אסתטי, כלומר צריך לשמור על משקל מאוד מדויק למתעמלת".

אני לא יודעת מה כואב לי יותר, הלב או הגוף. זה דרישות לא הגיוניות.

"זה רק מוכיח עד כמה נחישות ורצון מאפשרים בסופו של דבר להביא את הגוף לעבודה ביונית שרק נראית בלתי אפשרית. ולכן שנות הפעילות של ספורטאית צמרת בענף הזה הן קצרות - זה לא שאפשר למצוא מתעמלת בת 30 על המזרן. בת 25 היא מתעמלת זקנה", אומרת ברטלר והבטן שלי עושה פליק פלאק.

ניקול בת 20. לינוי בת 22. נטע ריבקין, שסללה להן את הדרך אל המזרן ולקחה חלק בשלוש (!) אולימפיאדות - "שזה הישג ביוני בפני עצמו, זה להיות 12 שנה בטופ העולמי", מדגישה ברטלר - פרשה בגיל 25 ונחשבה אז בין המתעמלות המבוגרות. ברטלר מדגישה ששיא הקריירה של מתעמלות מגיע בין גיל 17 לגיל 22.

מזל שזה כל כך קצר. הן מקבלות מחזור בכלל?

"כן, המתעמלות מקבלות מחזור. הן מנוטרות מבחינת בדיקות דם ואחוזי שומן ומסת שריר, אבל ברור שיש גם פציעות ושברי מאמץ וקרעים בשרירים בגלל עבודה ממושכת ולכן המתעמלות זקוקות לפיזיותרפיה ולשיקום. התחזוקה היומיומית קריטית בספורט הזה, ואני לא עובדת איתן רק בעת פציעות, אלא מלווה פעמיים־שלוש בשבוע, בעיקר כדי לשמור על תחזוקה ולמנוע פציעות, או להתאושש מפציעות".

ואת החלק הזה היא מכירה מאוד מקרוב, ומשני הצדדים. כי ברטלר, היום בת 36, הייתה גם היא מתעמלת צעירה שכל חייה הוקדשו לווירטואוזיות בבגד גוף, עד השבר ההוא שפיצל את חייה.

"בשנת 1999 הייתי ממש כמו לינוי וניקול - מתאמנת אמנותית בנבחרת ישראל. אפילו התאמנתי אצל המאמנת של ניקול, אלה סמופלוב. גרנו אז בחיפה, עולים די חדשים מברית־המועצות, והאימונים היו בפתח־תקווה ובתל־אביב. בכל יום אבא היה מסיע אותי לאימונים שעה וחצי הלוך, ממתין לי ארבע־חמש שעות ואז שעה וחצי חזור. בכל יום. אבא רוסי משקיען", היא צוחקת. "כשהנסיעות הכבידו מבחינת זמן וכסף, פשוט עברתי לגור אצל המאמנת שלי בבית וישנתי במיטה עם הבת שלה. זה היה חצי שנה לפני אליפות אירופה".

ומה קרה?

"שלושה שבועות לפני האליפות קרעתי את הרצועה במהלך קפיצה, וככה נגוז החלום", היא אומרת ובקולה לא זז שום טון. הוא נותר צלול ונקי.

הלכה אליפות אירופה.

"מצד אחד הרגשתי שהגוף שלי בגד בי, ומצד שני הרגשתי מבוכה ותסכול נוראיים על זה שאיכזבתי את ההורים שלי שהשקיעו זמן וכסף, ואת המאמנת ואת החברות לקבוצה. כל הניסיונות לשקם את הפציעה לא באמת הצליחו ובמהלך האליפות ישבתי בקהל ועודדתי את החברות שלי שהתחרו, ומצד שני הלב שלי שבור. כל כך רציתי להיות שם על המשטח ולהופיע. אבל בסוף כל דבר שקורה הוא לטובה".

את באמת מאמינה בזה?

"כן. אני מאמינה שהחיים מורכבים מדלתות מסתובבות, כי ככה הכרתי את מקצוע הפיזיותרפיה ויש לי את הזכות לעזור לספורטאיות להגיע ליעד שלהן".

והיא עושה את זה גם בעזרת שיטת הטיפול הייחודית "פאשיאל מניפוליישן" – עבודה על רקמת החיבור לכל אורך השלד, במטרה להניע ולאזן את הגוף.

הן משתפות אותך גם בקשיי הנפש, אולי בזה שנמאס להן?

"לכל ספורטאי יש נקודות שבירה ולכן בכל טיפול יש לנו שעה של טיפול בנפש, ואנחנו מדברות. עברנו תקופה ארוכה של חמש שנים יחד, שבמהלכה הן שיתפו אותי בכל מה שעובר עליהן ואני שם הרבה פעמים גם כדי להרים אותן נפשית ולעזור להם מנטלית ומורלית".

מה עוזר לכל אחת מהן?

"לניקול עוזר שמזכירים לה שהיא באה לאולימפיאדה כדי ליהנות. ולכן אמרתי לה לא פעם, 'תיהני. את כבר הצלחת להגיע לאולימפיאדה, אז פשוט תיהני מזה. תעשי הכי טוב שאת יכולה".

ראו על ניקול שהיא באה ליהנות.

"נכון. גם נטע ריבקין, שהייתה הפרשנית בתחרויות, אמרה שבכלל לא נראה שזו האולימפיאדה הראשונה של ניקול, כי היא באה ליהנות".

ולינוי? מה מפעיל אותה?

"התחרותיות בונה אותה. אז אצלה צריך לדבר יותר על העניין התחרותי".

ֻ

מה הן לימדו אותך?

ברטלר מתרגשת כשהיא עונה על השאלה. "כשהיינו בנובמבר באליפות אירופה, לינוי והבלארוסית התחרו על המקום הראשון. לפני התרגיל המכריע, לינוי שאלה אותי מה הציון שהבלארוסית קיבלה,

וכשאמרתי לה, ראיתי בעיניים שלה שהיא מבינה שהיא חייבת לעשות את התרגיל הבא שלה בצורה מושלמת כדי לנצח".

גם באולימפיאדה היה לה את הרגע הזה.

"נכון. כי בהתעמלות לתרגיל יש אלמנטים טכניים והמתעמלות יודעות לחשב כמה שווה התרגיל שלהן. כשלינוי הבינה את זה, העיניים החומות קצת בהירות שיש לה בדרך כלל, ממש התחלפו מולי לעיניים של נמרה והיא הפכה להיות חדורת מטרה כמו טיל טורפדו וזה מדהים בעיניי. יש אנשים שבמאני־טיים ייכנעו לפחד, אבל היא פשוט ננעלת על המטרה ועושה את זה מדהים".

לינוי כמובן ביצעה את התרגיל ההוא באופן מושלם, וקטפה גם אקסטרה־ניקוד ואת המקום הראשון בתחרות, כי הוסיפה סיבוב על האצבעות. "ומאז בכל פעם שאני צריכה להוכיח את עצמי, אני נזכרת בלינוי בתחרות הזו וננעלת קדימה. אני יותר מבוגרת משתיהן, ובכל זאת גם לינוי וגם ניקול מעוררות בי הרבה השראה".

ואיפה הן נשברות?

"יש הרבה רגעי שבירה. זה יכול להיות לפעמים בעייפות קיצונית, או באימון שלא מצליח, אבל החוזקה היא פשוט לקום ולהמשיך".

ומה עם אוכל? הן לא רעבות כל הזמן?

"אני באמת אומרת לך, הן לא רעבות. הן אוכלות ארוחת בוקר, צהריים וערב. הבעיה בספורט מקצועני שאת לא יכולה להגיד 'בא לי פיצה, בא לי גלידה'. צריך להיצמד לתפריט מזין, מבוסס חלבונים וזה חלק מההקרבה. אז הן אומרות תמיד: 'הפיצה לא תיעלם מהעולם, אני אוכל אותה עוד שנה'".

שנה? אני כמובן הייתי נשברת, אבל ברטלר אומרת שהמטרה טעימה מכל משולש עתיר גבינה. "המטרה זה הדבר הכי חשוב ולכן גם אחרי פציעה הן עובדות שמונה ותשע שעות בפיזיותרפיה, גם כשקשה וכואב. הסוד הוא להתקדם בצעדים קטנים, יומיומיים, כי ההישגים הקטנים הם שמאפשרים להגיע למטרה הגדולה, שנראית לפעמים גדולה מדי. אי־אפשר לחשוב כל הזמן על דבר ענקי כמו 'האולימפיאדה'. זה קשה".

מישהי משתיהן אמרה לך פעם "חבל שהתחלתי עם זה"?

"חד־משמעית לא. גם ניקול וגם לינוי מאוד אוהבות את הספורט. את לא יכולה להישאר במקום כל כך תובעני אם את לא אוהבת את מה שאת עושה".

הספורטאיות הללו נמצאות בגיל הכי קריטי לרומנטיקה, לגילוי עצמי. איך מסתדרים עם זה?

"כל מה שאת מדברת עליו, פשוט מגיע אליהן בשלב מאוחר יותר. אם בני נוער רגילים מתחילים בגיל 15 או 16 את היחסים הרומנטיים, מתעמלות מתחילות כשהן פורשות, כי בדרך כלל בזמן האימונים אין זמן ודרך לפגוש בן זוג. הן גרות בווינגייט ומתעמלות כל הזמן".

צילום: אורן אהרוני

ללינוי יש חבר.

"כן. אופק מדהים ויש להם זוגיות יפה ומכילה ותומכת כבר שנתיים. הוא קצין בצבא ושניהם היו עסוקים, אבל החיבור ביניהם כל כך עמוק ואמיתי שלמרות המרחק הם הצליחו לבנות ולחזק את הקשר. אופק תמך בלינוי בכל התחרויות, הוא היה משמעותי מאוד חיזק ועודד אותה, וגם היה מאוד סבלני כלפי הדרך. אם היו אימונים ארוכים שמנעו מהם להיפגש, הוא לא לחץ. יש ביניהם אהבה וסבלנות".

אז היא לא תהיה כמו מלכות היופי שזורקות את החבר אחרי הזכייה?

"ממש לא נראה לי".

זאת האולימפיאדה האחרונה של לינוי וניקול?

"אני לא יודעת. אני רק יודעת שכל אחת השיגה את היעדים שלה, הגיעה לגג האולימפוס ועכשיו הן ברגע של עצירה, נושמות את הנוף וגאות בעצמן. בתקופה הקרובה הן יחליטו לאן הן ממשיכות".

ולאן את ממשיכה?

"לתחזק את הקליניקה שלי שבה אני מטפלת בשיטת הפאשיאל מניפוליישן, ולהמשיך להפיץ אותה בארץ ובעולם, ובעיקר לטפל בדור הבא של המתעמלות".

שהן לא פחות משובחות.

"ברור. יש דור עתיד חזק שכבר הוכיח את עצמו ובזכות ההשקעה והמאמנות המצוינות כל הענף המצליח הזה רק ילך ויצמח". ¥

anat-le@yediot.co.il

צילום: אורן אהרוני