הסרט, ההצגה, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצוו לבלות בסוף השבוע הקרוב
"שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות", הסרט החדש של מארוול, על גיבור-על סיני, מתחיל טוב. אבל בשלב מסויים הוא נכנס לתרדמת, שחקן ראשי צנון ואפקטים ממוחשבים גרועים | בנימין טוביאס | 2.5 כוכבים
יותר משהסרט החדש של מארוול הוא פרק נוסף בסדרת הסרטים הבלתי נגמרת, מדובר בהצהרת כוונות תרבותית ובעיקר עסקית. אחרי ש"הפנתר השחור" - הסרט עם גיבור-העל השחור הראשון שלהם - הגיע לאוסקר והפך לתופעה, ואחרי שהוכח שגם לגיבורות-על יש פוטנציאל כלכלי בריא, הגיע הזמן של דיסני ומארוול לפנות לנתח השוק הגדול בעולם שלא מוצה אצלם: השוק האסייתי. הכוונה גם לאסייתים-אמריקאים - כי אם לשחורים יש גיבור-על חתיך אז גם להם מגיע (מתי יהיה גיבור-על יהודי?). אבל הכסף האמיתי נמצא במקום אחר לגמרי: במזרח, בעיקר בסין. ממילא סדרות כמו "מהיר ועצבני" ו"הרובוטריקים" עושים שם את מירב הכנסותיהם, אז למה שמארוול תפספס את הביזנס?
"שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות" הוא מיזם עסקי - אבל לא זו הבעיה בו. כמו כמעט כל 24 הסרטים שקדמו לו במארוול, הוא מספר על גיבור-על שלא ממש רוצה להיות כזה: צעיר ממוצא סיני שגר בסאן-פרנסיסקו והוא קצת לוזר (סימו ליו), וכיאה למארוול יש לו חתיכת תסביך אב, עם סיפור עבר על אבא קשוח שמאוכזב ממנו. עד שיום אחד, הרעים דופקים בדלת וגוררים אותו להרפתקה, שתכלול שילוב של הומור, קריצות, וחברה אפלטונית מצחיקה שברור לכולם שהיא מאוהבת בו (הקומיקאית ממוצא סיני אקוופינה, שהיא בבירור הדבר הכי טוב בסרט).
מאחר וזה "הסרט האסייתי" של מארוול, נוסף אלמנט נוסף שקורץ מזרחה: זה גם סרט אומנויות לחימה (מה שפעם קראו "סרטי קונג פו", למרות שאין לי מושג אם זה בדיוק סוג הלחימה שרואים בסרט). הבמאי העצמאי דאסטין דניאל קרטון - בעצמו ממוצא אסייתי - העתיק על ימין ועל שמאל סצינות מסרטי אומנויות לחימה כמו "גיבור" ו"מחול הפגיונות" של ז'אנג יימו, שבהן לוחמים ולוחמות עם כוחות קסומים מתעופפים באוויר - ויותר רוקדים זה עם זה ממכים זה את זה. על פניו רעיון חמוד. בנוסף, הוא נותן מקום של כבוד לשניים מהכוכבים הגדולים של הקולנוע האסייתי המוכרים גם בארה"ב: מישל יאו ("נמר דרקון") וטוני לונג ("מצב רוח לאהבה") - בתפקיד מרגש יחסית כאב הנוקשה שמנהל ארגון פשע אימתני במזרח.
כל זה נורא נחמד, ועל פניו המחשבה לעשות סרט של מארוול שפוגש סרט אומנויות לחימה הייתה יכולה ליצור סרט מיוחד יחסית שלהם - אבל יש בעיה אחת: בשלב מסויים, הסרט פשוט נהייה משעמם וגנרי נורא. למעשה, אחרי פתיחה קולחת בסאן-פרנסיסקו, ושתי סצינות אקשן מצויינות - אחת באוטובוס, השנייה על גורד שחקים במקאו - הסרט עובר לכפר סיני קסום. ושם הוא נכנס לתרדמת. הוא חוזר שוב ושוב אחורה לפלאשבקים דביקים בילדות, לשיחות נוגות של גיבור-העל המסכן עם אביו הרשע ואימו החולה-מתה (פעם אחת, פעמיים, הבנו. עשרה פלאשבקים זה מוגזם). וגם מה שקורה בהווה לא מעניין במיוחד: שוב יש פורטל לעולם המוות שעלול להיפתח וצריך לחסום בסצינת הקרב המכריעה (לא היה את זה ב"הנוקמים" לפני עשר שנים?), שוב דמויות יורות זו על זו לייזרים מהידיים. ומילא אם כל זה היה מבוצע טוב: סצינות האקשן בסוף הן מהחלביות והסטריליות שראיתם בסרטי אקשן, כולל בסרטי מארוול - עם מפלצות מעופפות משעממות ומלא ניצבים הרוגים ברקע אבל עם אפס דם - והדרמה לצידן לא נוגעת ומרגשת מספיק.
חלק מהאשם הוא ללא ספק בשחקן הראשי ליו - צנון חסר כריזמה - וחלק פשוט בטון של הסרט שהלך לאיבוד. אפשר לראות את זה אפילו במשחק של אקוופינה - כאמור, הדבר הכי טוב בסרט: בחצי השעה הראשונה היא שנונה, מגניבה וגורמת לך לרצות לבלות עם הדמות שלה. בשעה וחצי לאחר מכן תפקידה הוא פשוט לעמוד עם פה פעור מול המראות המדהימים של דרקונים וחיות וקסמים. רק שהם לא כאלה מדהימים - ראיתם אותם גם בסרטי "הארי פוטר". והכל באפקטים ממוחשבים צ'יפיים, שגורמים לך לתהות איך סרט ב-200 מיליון דולר נראה כל כך רע.
יש לי חשד מה גם גרם למארוול לאבד את עצמם פה: השליש הראשון של הסרט מוקדש לאסייתים-אמריקאים, ולעולמם כמהגרים נצחיים בארה"ב וניסיונם למצוא קול ייחודי מול לחצי החברה והמשפחה. והוא לא רע. שני השלישים האחרים הם סרט מערבי שנעשה לקהל באסיה - עם כל הקלישאות של מה שחושבים במערב שסינים אוהבים (אמל"ק: הרבה דרקונים). כדי להביא מקסימום קהל סיני - בדיוק כמו בסרטי "הרובוטריקים" - פישטו וטמטמו את העלילה בשילוב של התנשאות ופטרונות, מתוך ידיעה שכמה שיותר סצינות קרב המוניות ושיחות טיפשיות על "גורל" ו"ייעוד" במקום דיאלוגים שנונים באנגלית, יביאו לאולם יותר ילדים סינים.
מארוול יודעים לעשות עסקים, אבל הם שכחו לעשות קולנוע שלמישהו יהיה אכפת ממנו. בהתחשב בזה שזה כבר הסרט השלישי שלהם שמעיד על מגמת נסיגה באיכות מאז השיא שחוו עם "סוף משחק" לפני שנתיים - חובבי הסאגה יכולים להרשות לעצמם להיות מודאגים.
בימים שבהם שוב מתחמם בעוטף עזה, "דרך השלום", המחזה של גיא מרוז, מציע מבט נאיבי ומשועשע על סכסוך הדמים בין ישראל לחמאס | שי בר-יעקב | 4 כוכבים
אחרי שניסה כוחו בהמון תחומים, מכתיבת שירים ועד ליצירת סרטים, החליט גיא מרוז לחדור לשדה המחזאות. "דרך השלום" שכתב, והמועלית בתיאטרון באר־שבע, היא סאטירה חביבה המבקשת לנסות לחשוב מחוץ לקופסה על סכסוך הדמים בין מדינת ישראל לחמאס. הגיבור של מרוז הוא דוד זנזורי, חקלאי מסכן החי על גבול הרצועה ונמצא במצוקה איומה בגלל בלוני התבערה וטפטופי ההפגזות. כל זאת עד שהוא פוגש בחור ערבי מהרצועה שהסתנן במנהרה לחלקתו, בחיפוש אחר חיבור לחשמל פיראטי למכולת שלו. ברגע של הברקה שניהם מבינים שאם הם יכרתו ביניהם ברית שלום מקומית, שניהם ירוויחו מהעסקה. כך נולדת הפוגה מוזרה ובלתי רשמית ההופכת את המשק של החקלאי לסוג של פלא מקומי, המושך אליו פוליטיקאים וסקרנים מחו"ל.
הרעיון שמאחורי המחזה לקוח מקומדיה עתיקה שכתב אריסטופנס. כמו אותו מחזאי יווני קלאסי, גם מרוז מנסה לחבר בין המישור המציאותי לפנטסטי. החולשה של המחזה שכתב שהוא אינו באמת יורד לעומק הסכסוך והכוחות המעורבים בו, וכך הממד המציאותי קצת נפגם. לא בדיוק ברור איך בעל המכולת הערבי מצליח לשלוט בכנופיות מפריחי הבלונים. האם הוא מקורב לבכיר בחמאס? מנגד, השלטון הישראלי מיוצג על ידי הדמות הנלעגת של שר החוץ, שהוא מין פוליטיקאי נבוב ומפוחד המתקשה לבטא את המילה "שלום". לנציגי הצבא, לעומת זאת, אין שום ייצוג בטקסט.
את המחזה המשעשע הצליחה הבמאית, שיר גולדברג, להעמיד כהפקה קצבית ועליזה עם שימוש מתוחכם בריקודי־עם במעברים, כתזכורת אירונית לאידיאלים שבשמם פעם יצאו להפריח את השממה בנגב. היא גם הוציאה ביצועים משכנעים מצוות השחקנים המיומן, שבראשו בולטים מולי שולמן כחקלאי המיוסר, שרית וינו אלעד כאשתו הכעוסה ואמיר קריאף כשר החוץ. עוד ראויים לציון אדווה עדני, קרלוס גרזוזי, אורן כהן וזהר מידן. התוצאה הסופית היא קומדיה חתרנית ומרעננת, שמצליחה בדרכה הקלילה להעלות במחשבה אופציה של מציאות קצת אחרת. בהתחשב במעגל האלימות האינסופי, שנראה כי חוזר בימים האחרונים לסבב נוסף, ייתכן שמנה של החשיבה הנאיבית הזו היא בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי לצאת מהשבלונות ההרסניות המוכרות.
גיבורה עם הלך מחשבה מבריק, כפר נטוש שתושביו מתים במיתות משונות, ועלילה מתעתעת - את אלו תמצאו ב"על עצמות המתים" של אולגה טוקרצ'וק | רן בו-נון | 4.5 כוכבים
ינינה גרה בכפר זעיר על גבול פולין וצ'כיה. בחורף המקום נטוש כמעט לחלוטין, כי רוב הבתים הם מעונות קיץ של עירוניים אמידים, ואפילו הקליטה הסלולרית באה והולכת כרצונה. גיבורת "על עצמות המתים" של אולגה טוקרצ'וק הפולנייה, זוכת הנובל, היא אישה בודדה ומורבידית עם הלך מחשבה מוזר ומבריק, שהמעקב אחריו לאורך העלילה המתעתעת הוא חוויה משונה ובלתי שגרתית בעליל.
כשינינה מדברת על ה"יְלָדוֹת" שלה היא מתכוונת לצמד כלבותיה, כי אין לה יותר מדי סבלנות לבני אדם, מלבד משפחה אלטרנטיבית מצומצמת שבחרה לה בפינצטה – תלמיד אהוב שאיתו היא מתרגמת משירת וויליאם בלייק, שכן נאמן לעת צרה, ובעלת חנות מתוקה שאצלה מוצאים את המעט שצריך. האנושות עבורה היא גזע זר פולש שהשתלט על הפלנטה, אבל כעת מגיעה שעת הנקמה; שורה של מיתות משונות פוקדות את הכפר וסביבתו, ולנו לא נותר אלא לתהות האם הטבע ובעלי החיים החליטו סוף־סוף להשיב מלחמה לציידים ולמרצחים למיניהם.
לרכישת הספר באתר עברית
אחרי שפרשה מהוראה, ינינה מתפרנסת מהשגחה על הבתים הריקים בכפר. אחד מהם שייך לסופרת, שנראית כאילו ברחה מחורבות פומפיי כשהיא מכוסה באפר. הסופרת "גונבת מהמציאות את מה שלא ניתן לתאר במילים" – כך ראתה טוקרצ'וק את תפקידה בעולם כש"על עצמות המתים" (שורה משיר של בלייק, כמובן) יצא לאור לפני כעשור וחצי. היא והגיבורה שלה נתפסות כמעין מכשפות, טרוריסטיות רעיוניות שבאו לרסק את הפטריארכיה – כפרי מטומטם אחד בכל פעם, עד להשלמת השליחות הקדושה.
בשעות הפנאי ינינה היא אסטרולוגית חובבת משוכללת להפליא, המעניקה לעיסוק השנוי במחלוקת נופך פילוסופי מרתק, הגורם לנו לחשוב שאולי בכל זאת "יש בזה משהו", כמו שנהוג לומר. אסטרולוגיה, סקפטיים יקרים, זה כשהכל מתחבר להכל בתפיסה הוליסטית מרהיבה; כשהיקום כולו הוא מארג דטרמיניסטי שלם, מושלם, מלבד אנומליה אחת מחרידה – בני האדם. שמישהו כבר יעשה טובה ויעיף אותנו לכל הרוחות.
מי לא מוכן להקדיש "5 דקות של התפתחות" ביום כדי לשפר את חייו. הלוואי שזה היה כל כך פשוט | אסף יערי | 3.5 כוכבים
כשאני רואה כותרת כמו "איך להיות מאושר ב־3 שיעורים" האינסטינקט שלי הוא לברוח, הרי בטוח מדובר בסוג כלשהו של נוכלות. אבל בדירוגי ההסכתים באפליקציות, במקום גבוה בישראל, נמצא "5 דקות של התפתחות עם מיכאל מלמדוב", אז החלטתי לנסות.
מלמדוב, איש שיווק במקצועו, מפעיל גם ערוץ יוטיוב ומפרסם כמה פודקאסטים בנושאים שונים, אבל זה המיוחד שבהם: מיניקאסט קצר וממוקד שמתרכז בנושא ספציפי מאוד, ובמשך שבע עד 17 דקות (יותר מחמש) מפרק אותו ומרכיב מחדש כדי "לפתוח מעט את התודעה של המאזינים".
הנושאים מגוונים מאוד, בפרק אחד הוא מטיף להתנהלות כלכלית נכונה על ידי רישום הכנסות והוצאות, באחר עוסק בהתאוששות מפרידה, בסיכום ספרים שקרא או ב"תובנות חיים". פרק 45, אחד האחרונים, עוסק ב"הפחתת החיכוך".
הכוונה של מלמדוב היא שיש דברים שאנחנו מוותרים עליהם, או בכלל לא מנסים, מכיוון שהם יוצרים יותר מדי בלגן, או חיכוך, בחיינו. הדוגמה האישית שהוא מביא היא הצטרפותו המחודשת למכון כושר אחרי שנה וחצי של תקופת קורונה. אז איך הצליח מלמדוב ("אני לא מנטור ולא קואוצ'ר") להפחית חיכוך בחייו ולחזור למשקולות? הוא עבר לגור ליד מכון כושר, או במילותיו "זה כל כך קרוב, אין לי תירוץ לא ללכת". לא בטוח שזאת הדוגמה שתניע את המאזינים לעשות שינוי משמעותי ומפחית חיכוך בחייהם.
מה הופך את ההסכת הזה לאחד הפופולריים לקהל דובר עברית? קודם כל אורכו, או יותר נכון קוצרו. כל אחד יכול למצוא במהלך היום כמה דקות ללמוד משהו חדש על החיים. הסיבה השנייה, כנראה, היא הרדיופוניות הקולית והאישיותית של המגיש, לצד עריכה ברמה מקצועית. התוצאה הסופית מאוד אזינה ואם פרק מסוים לא עונה על הציפיות, אפשר לקפוץ לפרק הבא ולהספיק גם אותו באותה נסיעה ברכבת או אימון במכון.
לפודקאסט אפשר להאזין בכל האפליקציות ובאתר
https://open.spotify.com/show/5SZtQ3JqeHfCwJoC85cnjt
הפרק שעליו כתבנו
https://open.spotify.com/episode/3MfuYSwotjjTR4tGp6yUFJ
אדי וודר מפרל ג'אם משתף פעולה עם שון פן בפסקול לסרט Flag Day, וחושף שתי הפתעות: את הבת אוליביה וקאבר ענק ל־R.E.M | אמיר שוורץ | 3.5 כוכבים
אדי וודר מפרל ג'אם אמור היה להתעסק עכשיו בעיקר בחגיגות ה־30 לאלבום הבכורה של להקתו – Ten. אבל נדמה שיש לו עניין דחוף יותר כרגע. אלבום הסולו הראשון של אחד מסולני הרוק הגדולים שעוד מתהלכים בינינו יצא לפני כעשור וחצי כפסקול לסרט שביים שון פן, "עד קצה העולם", והיה מינימליסטי ושורט לב. עכשיו השניים חוזרים לשתף פעולה בסרט חדש – "יום הדגל", שלפחות על הנייר נראה מסקרן, ובהחלט שווה האזנה.
למפגש הנוכחי כל אחד מהם הגיע עם הבת שלו. פן נתן לשלו, דילן, את התפקיד הראשי בסרט. וודר שיכנע את בתו אוליביה לשיר כמה שירים בפסקול. גם מבלי לצפות בסרט קשה שלא לחבב את הפסקול שלו, כשחוץ מהוודרים תמצאו בו גם את קאט פאוור ואת השחקן־זמר גלן הנסארד שכבר הוכיח ב"פעם אחת" את קישוריו המוזיקליים. לפחות מהכיוון של שני האחרונים אין הפתעות או אכזבות: הם מגישים אותו תמהיל אינדי־פולקי־פופי מוכר. בעוד שהנסארד מתפקד פה בעיקר כקול שני לוודר, קאט פאוור של I Think Of Angels ובעיקר של Dream הסוגר והיפהפה שבה ומתגלה כזמרת שכדאי לצרוך במנות יותר נדיבות.
ומה באשר למשפחת וודר? אבא אדי בחר בתבונה בהשקה הדי רכה הזאת לקריירה של הבת. בנים ובנות־של תמיד ייבחנו תחת זכוכית מגדלת במיוחד, ומעטים מהם באמת יצליחו להתקרב להישגי הוריהם. זה לא הוגן, אבל לפחות וודר הצעירה מצליחה לסקרן פה בכמה קטעים, ובהם My Father's Daughter הפותח (ככה בחרו לקרוא לשיר) ו־There's A Girl (גם פה יכלו לחשוב על שם טיפה פחות צפוי).
וודר סיניור בהחלט מנדב לא מעט זמן אוויר לשותפיו לפסקול, אבל את הרגעים הטובים ביותר הוא שומר לעצמו. המזהיר שבהם מגיע קצת לפני הסוף – ומהמקום הכי מפתיע - קאבר קטן וחכם ל־Drive של R.E.M. וודר לא מתרחק מאוד מהביצוע המינימליסטי של מייקל סטייפ וחבריו מלפני 29 שנה, אך הוא מדגים לאורכו שזמר טוב באמת לא חייב לצאת מגדרו כדי להפוך קלאסיקה של אחרים לכמעט שלו - רק לבוא נקי ומדויק.
https://open.spotify.com/album/2FMhaBmKIrMNi3g4n2y9Vk
