עוד לא נפתחה שנת הלימודים, והיא כבר מפחדת. "הוא חזר ילד שונה לגמרי מהשנה שעברה", היא אומרת, ועל הפנים של החברה שלי מרצד עכבר אפור של פחד, "מתלמיד טוב של תשיעיות הוא נפל לשליליים בחצי מהמקצועות, ומה אם השנה הוא ימשיך להידרדר?", "נו בסדר", אני אומרת לה, "הייתה קורונה, ולא כולם הצליחו ללמוד בזום, גם לילדה שלי זה לא התאים". "זה לא בגלל הזום", היא אומרת, "נדמה לי שזה בגלל המחנכת. היא ממש לא אהבה אותו, ואיכשהו זה הצליח לשנות את כל היחס שלו לתיכון".

אף פעם לא היינו מסוג האמהות שחושבות שהילד שלהן מושלם וכולם חייבים למות עליו. "אני יודעת שקשה איתו. הוא מתחצף כשמעירים לו, מתווכח על כל דבר, ומעדיף חולצה חלקה כי הסמל על חולצת התלבושת האחידה לא מכבד אותו כהיפסטר", מה שמדאיג אותה זה לא הציונים שלו שהשתנו, זה היחס. תאמינו או לא, אבל הרבה מהילדים של היום רוצים להוציא בגרויות טובות ולהגיע להיי־טק, אותו לה־לה־לנד שבו יש קוקטיילים בכל יום רביעי ואלפקת מחמד בשם שושנה שלועסת במטבח ובונוס של 20 אלף דולר בכל פעם שאתה מביא לעבודה חבר שסביר בתכנות. "שנים הוא מוציא ציונים מעולים לגמרי מעצמו, ועכשיו הוא אומר לי רק 'לא אכפת לי'". מובן שהיא התיישבה על האוזן שלו עם כף חפירה של עגורן ולא הרפתה עד שהוא הסכים לתת לה משפט שלם. "זה בית ספר חרא עם מורים גרועים, וכמה שאני לא אתאמץ שם, הם בסוף שונאים ילדים".

ופה גם האוזן שלי מתחילה להזדקף. בית ספר חרא? שונאים ילדים? זה כבר מזכיר לי בצורה מפחידה את מה שאני אמרתי באותו הגיל. ההורים שלי חשבו שזה טבעי. ילדים מגיעים לגיל ההתבגרות, נהיים מרדנים, ומה יותר טבעי מלשנוא את בית הספר שלהם. אבל כשילד מתחיל להגיד דברים כמו אין לי מה להתאמץ, זו נורת אזהרה רצינית. והנה מה שהסתרתי מהם כי אהבתי אותם יותר מדי, או כי התביישתי מדי במה שהמורים אמרו לי עליי וחשבתי שהוא נכון. אני איבדתי אמון בבית הספר שלי, וזה קרה לי בגלל שהמורים שלי הרשו לעצמם יותר מדי.

להיות מורה זו עבודה קשה. ב־1 בספטמבר מגיעה משאית ומשליכה עלייך 38 ילדים שנדפקו בכל מיני דרכים מגוונות. ילדים להורים שעברו גירושים מכוערים, כאלו שחינכו אותם שהם נסיך פלאי שפשוט לא מסוגל לשגות, ילדות עם דימוי גוף בעייתי שיזעיפו אלייך פנים כי בא להן למות מרוב שהן שונאות את הגוף שלהן ואת הדרך שבה אבא מסתכל עליהן בגועל בכל פעם שהן לוקחות עוד נוטלה. עכשיו קבלי את משאית הילדים הפגועים ותתחילי לראות אותם אחד־אחד. "ולכן", אני אומרת ליערה, "אני מעריצה מורים ומסירה בפניהם את הכובע, ואין לי שום כוונה לדרוש מהם לזהות מאיזה מקום הילד שמדבר אליהם בחוצפה עושה את זה עכשיו. שיוציאו אותו מהכיתה, בכיף, שישלחו אותו לרכז השכבה המבעית שצורח, סבבה. לא משנה כמה מעצבן הילד, בבקשה, אבל בבקשה, בלי ציניות בכיתה".

עד שהמורה הצינית שלי נכנסה לחיי הייתי תלמידה טובה מאוד שגם רצתה להיות מסעירה ומעניינת. בגלל זה התחלתי לגזור את חולצות בית הספר לחולצות בטן קצרצרות שסברתי שהן סקסיות. בגלל זה ניסיתי לעשן במחששה וחטפתי התקף אסתמה. בגלל זה העמדתי פנים שאני כל כך הרבה יותר קיצונית ומפחידה מגוש הבתולים הנרעד וקורא ספרי הפנטזיה שהייתי באמת. בשנייה שאמרתי למורה לאנגלית, "הייתי עונה נכון במבחן אם היית מלמדת את החומר טוב", הגיע לי שהיא תצרח עליי, "סתמי את הפה שלך ועופי למנהל".

לצרוח על ילד בן 14 זה בסדר, ולא משנה כמה שחברות מסוימות שלי מזדעזעות ואף ממהרות לשגר סמס נרחב על המורה האלים שהתעלל בבן שלהם. שוכחים מזה. מה שלא שוכחים אף פעם זה רוע קר וספציפי שיודע בדיוק לאיזו נקודה לפנות כדי להגחיך אותך. תקראו לזה ציניות, סרקזם, או אירוניה, רק דבר אחד אני רוצה לבקש. אלוהים, שהשנה לא ייפול או תיפול על הילדה שלי מורה שמצטיינת באחת משלוש אמנויות הזלזול הנוראות האלו.

ככה היא נכנסה לכיתה ולחיי, לבושה באיפוק בחולצה ומכנסיים בגוני בז', משקפי קרן כחולים, תסרוקת גוונים, אווירה של קוראת נאמנה של עמוס עוז. לא ממש חיבבתי אותה, אי־אפשר לחבב פקק שעם אנושי, אבל כן כיבדתי אותה. הייתה תשוקה כמעט מחשמלת באוויר כשהיא דיברה על יונה הנביא. הקשבתי לה וגם למדתי המון, אבל הייתי מחויבת לתדמית החדשה שלי מדי והתווכחתי איתה כשהיא אמרה לי לא לחזור עם חולצת הבטן שלי לכיתה יותר. נדמה לי שנאמתי לה איזה טיעון פילוסופי מביך כמו "הזכות להביע את עצמך בבגדים ובאופנה היא זכות אנושית". לא היה לי יותר מדי סיכוי מולה, היא אהבה רק את התלמידים המצטיינים, שגם נראו ככה מבחוץ, ולי היה שיער שחימצנתי לבלונד בסאן אין ומסקרת דביבון ולוק שסברתי שמוציא אותי סקסית, אז פשוט קראו לו "פרחה". בהתחלה היא הייתה צינית איתי בצורה מתונה. הייתה אומרת דברים כמו, "מדהים, תמיד אלו שמפטפטות בשיעור הן אלו שהכי זקוקות לשמוע אותו", אבל אז היא נהייתה ספציפית, פשוט למדה את כל החסרונות שלי, ושמה עליהם זרקור שהרס לי את הביטחון העצמי.

בחיים לא אשכח את הפעם הראשונה שבה היא חשפה אותי, בעצם נקרא לזה הפשיטה אותי, כי זה מה שהמורה הציני והסרקסטי עושה, הוא משאיר אותך עירום נפשית מול כל הכיתה. לא זוכרת מה עשיתי אז, משהו שקט, כמו לבהות בקיר או לצייר חבצלות על המחברת. "אני מבינה שהגברת ספקטור סבורה שזה שיש לה שיער בלונדיני עכשיו, זה פותר אותה מהקשבה. העיקר לענטז במסדרונות בית ספר, זה מה שחשוב, לא לפתח שכל שיש לו ערך ועומק". מהמבט בעיניה הבנתי שהיא ראתה אותי במסדרון, מנסה ללכת בצורה חתולית ודרמטית. ומילא אם הייתי איזו יפהפייה גדולה, לא, אני הייתי וונאבי, רוצה להיות, נואשת להיות, והיא ידעה את זה. לכן היא הלכה לשם, למאמצים הגלויים שלי, לצבע השיער החדש, להליכה הבאמת מגוחכת במסדרון. היא הציגה את זה לכיתה, שצחקה ברובה, וגם אלו ששתקו, הסתכלו עליי כאילו שהם רואים עליי משהו משעשע. הרגשתי שהשיער הצהוב והמתאמץ שלי בוער לי כמו שלט על הראש. ניסיתי ללכת כרגיל וכל הזמן שאלתי את עצמי אם אני מענטזת. לא יכולתי לנשום מרוב שהבנתי שרואים עליי.

היו לי עוד מורים כאלו בתיכון. מורים שלעגו ליומרות הכתיבה שלי, מורות שהתפננו על הכתב העכבישי והנורא שלי. לכולם היה משותף דבר אחד, חוסר הכבוד הבולט למה זה להיות נער מתבגר, בניין שהוא עדיין בהקמה, ולכן אסור לדרוך עליו יותר מדי חזק, כי זה עלול להקריס אותו. קוני המילטון, מחנכת־על וכותבת ספרים רבי־מכר על חינוך, אמרה פעם באחד הראיונות שלה שיש רק דבר אחד שאסור למורה לעשות. להפוך את הכיתה שלו למקום לא בטוח. היא התכוונה לזה שילדים ונערים חייבים להרגיש בטוחים בחלל הזה לתת תשובות לא נכונות, לשאול שאלות מטומטמות, סתם להיות הם בלי שאף נחש ציני וחלול מרוב אכזבות כבן 50 ירכון מעליהם ויאבחן את האישיות שלהם.

"יותר מתמיד", כתב המחנך דיוויד סוסה בספרו 'איך המוח לומד', "הילדים של היום באים לבית ספר ומחפשים שם תמיכה נפשית". הוא מתכוון לזה שהילדים היום כבר שכחו איך לדבר פנים אל פנים מרוב שהם ב־90 אחוז מהיום מתכתבים. כל מה שהם רוצים זה מקום אחד שמדבר ברגשות ולא בממים, שמתייחס אליך בכבוד, ולא שולח אמוג'י של חציל סגול. וכן, הם יגידו שהמורה סחי וילעגו לכל הניסיונות שלו לדבר אליהם נחמד ויפה במקום ללכת אל הקל ולהיות קול איתם. אבל בפנים תלבלב בהם תחושה שפה יש סחי חביב שנותן חלל סחי ובטוח, וזה כל מה שילד צריך.

יערה לא יודעת איך המורה דיברה ליונתן, היא כן שמה לב שהיא עוקצנית מדי כשהיא מדברת על הרגלי העמידה בזמנים שלו, שואלת אם הוא חולם רק בכיתה או גם בבית. ואחרי זה, כשהודיע שהשנה הוא לא לומד, היא הצליחה לחלץ ממנו ש"היא תמיד לא מאמינה לי אמא, לא משנה מה אני אומר, היא מרימה את הגבות המרוטות שלה". גם זה חלק מסרקזם, להחליט שילד בן 14 הוא שקרן. ההגדרה הסגורה הזאת היא חיווי מקבע שילדים לא עומדים בו. ברגע שמישהו שיש לו כוח קובע מה הם ואיך הם עומדים להיות, אין מה להתאמץ או לחפש יותר. ברגע ששמעתי מורה שמפטירה עליי שאני מכשפה, ביץ', נהייתי כזו. בשנייה שמורה אחר קבע שאני עצלנית ולכן אני לא לומדת, נהיה לי כבד להרים את העט מהסדין. "אני יודעת שסיפרת לי סיפורים לא מעט פעמים השנה", אמרה לי פעם מורה מדהימה שאני תמיד אוהב, "וזה בסדר, יש לך דמיון וככה זה בגיל הזה, לפעמים לא אמיתיים במאה אחוז. כל מה שאני מבקשת זה שתיקחי את הדמיון הזה שלך ותכתבי, ותעשי עם זה משהו יום אחד".

דבר אחד בטוח, מהשנה שלי תחת מנורת האינפרה האדום של הציניות הארסית, חזרתי תלמידה מחורבנת. איבדתי אמון במקום שחשף אותי ולעג לי עוד לפני שזה היה כוחות. לא למדתי יותר תנ"ך מרגע שהבנתי את השיעור הכי חשוב, המורה מסתכלת עליי ורואה מישהי נחותה, זולה, ומגוחכת. מי רוצה להתאמץ בשביל מישהו שאף פעם לא יראה בו ולו דבר כובש אחד? "לא רוצה שהבן שלך יאמין לזה", אני אומרת ליערה, "שהוא מה שרומזים לו שהוא, שהוא אבוד מראש עוד לפני שהוא התחיל משהו". ובלב אני מתפללת שהשנה תהיה מורה רגילה עם חוש כבוד בסיסי, לא צריך יותר מזה, מישהי שתעניש, שתצרח, שתזרוק ספר לרצפה בעצבים מצידי, אבל שלא תיגע לילדים שלנו בחיבורים העדינים.