צמד חמד

אז איפה תטבלו את התפוח בדבש?

"כאן, בבית", אומר תומר חמד ומותח את רגליו מתחת לשולחן. "השבתות והחגים, הדברים שאני הכי אוהב בישראל, מקבלים כאן טעם של געגועים".

"בסידני אפשר לקנות חומוס וחלות והכל – חוץ מהאוכל של אמא", מוסיפה אשתו, שונית. "אמא שלי מבשלת חבל על הזמן. כשהיא מעלה לאינסטגרם תמונות של אוכל, נוזל ממני ריר. בטח אבקש ממנה מתכונים של ממולאים".

"בשבועיים האחרונים האוסטרלים הגבירו את המלחמה בקורונה", הוא מוסיף. "בסידני, נכון לעכשיו, אסור להתרחק יותר מחמישה ק"מ מהבית. אפילו אם בית הכנסת היה קרוב לבית שלנו לא היינו מגיעים אליו כי אסרו על התקהלות של יותר מחמישה אנשים".

"אז אולי נזמין כמה חברים", היא מקרינה אופטימיות נצחית, "יש כאן קהילה יהודית גדולה שעטפה אותנו בהתחלה ועזרה לנו להתאקלם. יש גם כמה ישראלים".

"אולי נאכל את ארוחת החג בזום עם ההורים?" הוא מציע.

לא נראה לי שזה אפשרי. שמונה בערב שעון אוסטרליה זה אחת בצהריים שעון ישראל.

"זה בסדר", הוא מרגיע. "הוריי יסכימו לאכול בבוקר את ארוחת הערב כדי שנאכל יחד".

"גם שלי", היא מחייכת.

די, נכנסתי לערוץ היוטיוב שלכם. אתם לא גרים באיזה חור נידח, עושה רושם שאתם קרוב לגן עדן.

"מאז הקורונה, שום מקום בעולם כבר לא גן עדן", היא מרצינה, "ולכן, גן העדן הוא אנחנו, המשפחה שלנו. גן העדן הזה הולך איתנו לכל מקום שבו אנחנו נוחתים".

חוזים מפתים

הם מתיישבים מול מסך הזום בטרנינג ובסוודר. באוסטרליה, ספטמבר מוגדר כחורף קל. בשמונה בערב, שלוש בנותיהם כבר במיטות, בדרך לעולם החלומות. "בלונדון", הוא מספר, "הייתה לנו שגרה אחרת. בחמש וחצי התיישבנו לארוחת ערב, כמנהג המקומיים, והבנות שכבו לישון הרבה יותר מוקדם. בסידני, הימים יותר ארוכים והאווירה פחות נוקשה. בחמש וחצי אנחנו נוסעים עשר דקות לשפת הים ועושים הליכה".

בקיץ 2011, כשנפרדת ממכבי חיפה וחתמת בקבוצת מיורקה הספרדית, הגדרת את גבולות הגזרה?

"ברור. שונית ואני דיברנו על מינימום עשר שנים, לא רק בגלל האתגר המקצועי, גם בגלל החוויה המשפחתית, וזה מה שמנחה אותנו עד עכשיו. בשמונה השנים האחרונות הציעו לנו בארץ חוזים מאוד גבוהים ומפתים..."

הציעו לכם?

"כן, לנו. כולנו חבילה אחת. כשמגיעה הצעה שונית ואני יושבים ומדברים ושואלים את עצמנו אם כבר הגשמנו את כל המטרות שלנו ומגיעים למסקנה שאנחנו ממשיכים. היינו ארבע שנים בספרד – מתוכן שלוש במיורקה ועוד אחת באלמריה, זרמנו לאנגליה, שלוש שנים בברייטון ועוד שנתיים בלונדון, ובדיוק לפני שנה התחלתי לשחק בווסטרן סידני וונדררס מליגת־העל האוסטרלית. אני הישראלי הראשון שמשחק בליגה האוסטרלית הראשונה וכבר חתמתי לעוד עונה. אי־אפשר לסרב להצעה כזאת, ועבורנו, כמשפחה, זו הזדמנות לחוות עולם חדש".

"כל הצעה שתומר מקבל מעידה על כך שהוא עדיין בשיאו", היא אומרת, "וזה נפלא מפני שבהתחלה, כשתומר אמר שהוא שואף לשחק בחו"ל, בליגה בינלאומית, היו הרבה הרמות גבה. חשבו שהציפיות שלו מוגזמות, שהוא מפריז בערכו. רק אני הייתי בטוחה שאם זה מה שתומר רוצה אז זה מה שיקרה ולכן, הקריירה שלו היא גם הקריירה שלי".

"אבל זה לא אומר שהחיים שלנו תמיד קלים", הוא מעיר.

"נכון, אבל הם מיוחדים", כף ידה מרפרפת על כתפו, "הם הכי לא שגרתיים".

מי שלא מכיר את בני הזוג חמד, חמודים על־אמת, עלול ליפול לקלישאה שהכתירה אותם בתור הגרסה העברית של ויקטוריה ודיוויד בקהאם, ולראות בהם עוד זוג נוצץ ומאושר של דוגמנית וכדורגלן. אבל ממרומי גיל 34 ("אני גדולה ממנו בארבעה חודשים", היא מצחקקת) הם שמחים לשחזר את סיפור האהבה שלהם שנולד לפני 21 שנה בקריית טבעון, נוף ילדותם. ביסודי הם למדו בבתי ספר שונים, "וכיוון ששונית הייתה מהמקובלים של בית ספרה הזמנתי אותה לבר־המצווה שלי", הוא משחזר. "באותה תקופה עוד לא היו לי בנות בראש מפני שמגיל אפס הייתי בספורט".

"אחרי העלייה לתורה התחלנו לדבר", היא ממשיכה. "כשתומר סיפר לי שפעם, בדרך חזרה מאימון, הוא נרדם במושב האחורי של האוטובוס והתעורר בבית של הנהג, הבנתי שהוא אחד שייתן הכל כדי להגשים את החלום שלו והתחלתי להתייצב במשחקים. גם אני באה מרקע ספורטיבי, אמא שלי מורה לפילאטיס. אבא שלי ימאי שקרא לבנו אלמוג ולי שונית, שם נדיר שעשה לי המון בעיות בילדותי. תמיד שאלו אותי, 'שולמית? שונמית?' מצד שני, תמיד הייתי השונית היחידה".

מגיל 13 עד 18 הם היו ידידים. היא רצתה לשדרג את הקשר לזוגיות ואילו הוא חשש שאם הזוגיות שלהם לא תצלח, הם יאבדו את הידידות הקרובה. "זה לא נכון", הוא מוחה, "בכל פעם שרמזתי לך שאני מת להתקדם אמרת לי משפטים קטלניים כמו 'אתה ואני נהיה בגלגול אחר' שריסקו לי את הלב".

"ומה עם הלב שלי?" היא מזנקת מהספה. "כשסיפרת לי שהתנשקת עם מישהי הלב שלי נשבר. עד עצם היום הזה אני לא יודעת אם הייתה מישהי כזאת או שרק עבדת עליי כדי שאקנא, אבל אחרי כמה ימים בישרתי לך שאני מוכנה לנסות נשיקה".

געגועים על האי

הוא שירת בחיל הים כספורטאי מצטיין. היא שירתה בשלישות ליד אום אל־פחם, והופתעה לגלות שאחת מחברותיה רשמה אותה לתחרות מלכת היופי. "כשהגעתי לאודישן כבר היו 22 בחורות על הבמה ותוך דקה הורידו שלוש והוסיפו אותי. המועמדות האחרות היו בהלם ושאלו מי עשה לי פרוטקציה. חתמתי ויתור על החודש האחרון בקבע, נכנסתי לתחרות, תמר זיסקינד נבחרה למלכה ואני, שונית פרג'י, הגעתי למקום השני. הייתי נערת ישראל וחביבת הקהל".

אחרי שייצגה את ישראל בתחרות מיס יוניברס בווייטנאם, היא נרשמה ללימודי ראיית חשבון בבינתחומי ("מספרים זה הצד החזק שלי") ומלהק שהסתובב בקמפוס הזמין אותה ל"הישרדות" באיי קמרינס, שנצרבה בזיכרונם כסיוט. חודשיים של ניתוק. "חצי מהתוכנית ראו אותי בוכה מגעגועים. קצת התבאסתי מזה שלא הראו צדדים אחרים באופי שלי, אבל מה יכולתי לעשות? דאגתי לתומר, לא ידעתי איך הוא מסתדר בלעדיי, הרי הוא רגיל שאני מלווה אותו לכל משחק".

בגיל 26, אחרי שבע שנות חברות, הוא הציע לה נישואים. "לזכותו ייאמר שהוא חיכה בסבלנות עד שאסיים את הלימודים. תומר כבר שיחק בספרד ורק בחודש מאי, ממש בסוף התואר, הוא חזר ארצה עם טבעת. לפני שלושה חודשים, כשחגגנו שמונה שנות נישואים, תומר שלח לי לינק לכתבה של פסיכולוגית שניתחה את היתרונות והחסרונות של מעבר מידידות לזוגיות. הוא רצה להוכיח לי שצדק כשחשש שהזוגיות עלולה להרוס את הידידות, אבל בעיניי זה להפך. העצה שלי לבני זוג שמתעקשים על ידידות היא להעז. כשיש בסיס טוב וחזק אין מה להפסיד".

למתבונן מהצד, שמונה שנות הנישואים של שונית עלולות להצטייר כשמונה שנות ויתור והקרבה. "זה בפירוש לא נכון", היא טוענת בתוקף. "אמנם עוד לא עשיתי שימוש בשני התארים שיש לי – תואר ראשון בראיית חשבון ותואר שני במינהל עסקים מהאוניברסיטה הפתוחה, למדתי אונליין וסיימתי בהצטיינות – אבל מה בוער? אני צעירה, הקריירה שלי תחכה עד שנחזור לישראל".

לא התכוונתי לתעודות שמעלות אבק. בעבר סיפרת לי שתומר פיספס את הלידה של מִיה בתכם הבכורה מפני שטס ארצה לשחק בנבחרת ישראל.

"אז מה?" היא מושכת בכתפה. "אישה אחרת אולי הייתה אומרת לבעלה, 'תישאר איתי, לא מעניינת אותי הנבחרת', אבל מי אני שאעצור את תומר? רציתי שהוא ישחק. אמא שלי הגיעה אלינו למיורקה וכולם הבטיחו לי שהלידה הראשונה עלולה להתאחר".

"את התמיכה שלא יכולתי לתת לה בלידה הראשונה נתתי בלידה השנייה, בחיפה", הוא מתגונן. "כשיצאתי מהבית לאימון שונית לא סיפרה לי שכבר יש לה צירים. רק כשחזרתי הביתה היא אמרה, 'יאללה, לבית חולים'. מזל שבהיריון הראשון עברנו קורס הכנה ללידה. עזרתי לה בנשימות והיא התעקשה ללדת טבעי, ללא אפידורל".

השמות של בנותיהם – מיה (7) אמי (4) ולנה (שנתיים) – נבחרו בהתייעצות עם רבנים. "רצינו שמות שהם יותר מצליל נחמד", הוא מנמק. "מיה, בספרדית, זה 'שלי', ובעברית זה 'מי לאלוהים'. אמי זה שם בריטי מובהק וגם ראשי תיבות של 'אלוהים מלך ישראל' ולנה זה 'לי נתן השם'. שמות עם משמעות".

שמונה שנות גלות גרמו לכם להתחזק?

"תמיד היינו אנשים מאמינים. בבית שלנו שומרים על כשרות", הוא משיב ושונית מגלה שבעלה מתחיל את היום בהנחת תפילין.

בלידה השלישית, האוהדים צייצו בטוויטר שאתם חייבים להמשיך עד שתביאו לעולם בן שיירש את מקומו של תומר בכדורגל הישראלי.

"כן, ראינו את הציוצים האלה", היא צוחקת. "לפני שהתחתנו, דיברנו על מספר הצאצאים. אמרנו ששניים זה מעט מדי וארבעה זה יותר מדי וסיכמנו על שלושה. בהיריון הראשון תומר אמר, 'מה שיוצא אני מרוצה' ודווקא אני חלמתי על בן. ברור שברגע שראיתי את מיה המושלמת והיפהפייה לא הבנתי איך יכולתי לחלום על בן".

"שונית היא המנהלת הרשמית של חיי משפחת חמד", הוא מגלגל את הכדור לעברה. "כשלנה נולדה סימנו וי על שלושה ילדים, אבל עכשיו, כשלנה כבר בת שנתיים ולא תמיד בא לה לתת חיבוק לאבא שלה, אני לא שולל את האופציה של היריון רביעי".

"אם יהיה, זה מפני שנרצה ילד רביעי", היא מסכמת. "לא בגלל האוהדים שלוחצים עלינו להמשיך לנסות עד שיבוא הבן".

יוצאים מהכלא לחופש

שלוש הבנות לומדות בבית ספר פרטי בשיטת מונטסורי ("אני מאמינה בה, היא מעניקה לילד עצמאות ומרחב") שלא הושבת בגלל הקורונה. "כשהגענו לסידני עוד לא היה כאן סימן למגפה, היו רק שלושה חולים מאומתים שבעקבותיהם סגרו את היבשת ואת שדות התעופה", היא מעדכנת. "הבנות שלנו, שהספיקו לחוות סגר בלונדון וסגר בישראל, בחופשה שלנו שם, הרגישו שהן יצאו מהכלא לחופש. בית עם דשא גדול, בריכה וחוף ים. לא היו מסכות ולא דיברו על חיסונים. לפני שלושה חודשים מצב התחלואה החמיר, אבל גם היום המספרים נמוכים יחסית למקומות אחרים. בסידני, באוכלוסייה של חמישה מיליון תושבים, מאבחנים 800 מקרים ביום, זה טיפה בים, אז אין לחץ. אתה לא פוחד שאם תוציא את האף מהבית תידבק מהשכנים".

תומר קיבל את החיסון הראשון במסגרת הקבוצה. "היה בסדר גמור, לא הרגשתי כלום, אבל הזהירו אותי שאחרי החיסון השני אני עלול לפתח תופעות לוואי של חולשה". שונית משפשפת את הזרוע. "רק אתמול קיבלתי את החיסון הראשון. סוף־סוף הממשלה התעשתה והזמינה חיסונים. בבוקר הבנות מגיעות לבית הספר בסקול באס או שאנחנו מסיעים אותן. הכיתות לא תמיד מלאות, יש הורים שמעדיפים להשאיר את ילדיהם בבית, אבל הבנות פורחות. בלונדון היה להן מבטא בריטי מובהק, עכשיו הן כבר מדברות כמו אוסטרליות מבטן ומלידה, יש הבדלים בהיגוי, קטנים. בבית אנחנו מדברים רק עברית, גם כשהן עונות לנו באנגלית".

במקביל לתואר המנהלת הרשמית של חיי משפחת חמד ("אפילו החוזים של תומר עוברים דרכי", היא מעירה), שונית אחראית על ערוץ היוטיוב המשפחתי. "פתחתי אותו בפברואר, קצת אחרי שהגענו לסידני, כדי לתעד את החוויה המשפחתית שאנחנו עוברים. בילדותי, אמא שלי צילמה אותנו במסרטה, היא הייתה מהחלוצות, ועם הזמן העברנו את הסרטונים לקלטות שנהניתי לצפות בהן הרבה יותר מאשר לדפדף באלבום. אני מצלמת את הבנות שמתלבשות כמו נסיכות ורוקדות ושרות. בסידני, בניגוד ללונדון, יש להן חיי חברה עשירים. לא צריך לקבוע פליי־דייט שבועיים מראש. ואני גם מצלמת את הרגעים הפחות נעימים".

יש כאלה?

"ברור. ביוני, כשתומר יצא לפגרה השנתית, החלטנו לצאת לטיול של שלושה שבועות. ארזנו מזוודות, נכנסנו למכונית ונסענו צפונה עד למדינת קווינסלנד שהוגדרה כירוקה לחלוטין, לא היה בה אף מקרה של קורונה. כשתומר נאלץ לחזור לקבוצה, החלטתי להישאר שם עם הבנות ולנה, הקטנה שלנו, נלחצה נורא כשהיא ראתה שאבא עוזב. מאז, בכל פעם שתומר יוצא מהבית, היא דואגת לשאול אותו מתי הוא יחזור".

הדוגמנית לירן כוהנר, חברה טובה שלך, מקפידה להסתיר את הפנים של בנותיה. את לא חוששת מהחשיפה?

"לירן באמת חברה טובה שלי, גם בר רפאלי מקפידה להסתיר את ילדיה, ואני בעד שכל אחת תנהג לפי מה שהיא מרגישה. בעיניי, אין בזה שום רע. להפך. כשהייתי בת שנתיים טיילתי עם המשפחה בתל־אביב ואיזה צלם עצר את אמא שלי והציע לצלם אותנו. אחי ואני הצטלמנו לפרסומת הראשונה של בזק ולשכונה חדשה במעלה־אדומים, אבל כשהייתי בת שמונה אמא אמרה, 'סטופ, עכשיו תשקיעי בלימודים' והשקעתי. לפעמים הגדולה אומרת שלא בא לה להצטלם וזה בסדר. גם לתומר לפעמים אין חשק. כשהבנות יגדלו הן יחליטו אם הן רוצות להמשיך בזה".

סוד הזוגיות

הערוץ "משפחת חמד" כבר צבר קרוב ל־10,000 עוקבים. שונית מעלה סרטון חדש פעם בשבוע, ביום חמישי, "אבל אני לא לחוצה. בתקופת המלחמה בדרום לא היה לי חשק לצלם, חזרתי לזה רק כשהמצב נרגע, ואני גם לא משקיעה כסף בקניית עוקבים. יש לי מנהלת תוכן והפקה, מעיין רובין, שמשתתפת עכשיו ב'חתונה ממבט ראשון'. כן, נועה פילטר המהממת. מדי שבוע אנחנו בוחרות יחד את התכנים והעריכה".

תומר גאה לתפקד כשגריר ישראלי, ולא רק בעת לחימה. "באוסטרליה מכירים אותי כישראלי ומאז שאני כאן התחילו לשדר את המשחקים שלנו בישראל. אני מתרגש מאוד בכל פעם שאני רואה את האוהדים שמגיעים למגרש עם דגלי ישראל. הטלוויזיה המקומית לא תמיד נוטה לטובתנו, מסתפקים בחצאי עובדות, וכשעל המסך מופיע טנק של צה"ל ברחובות עזה לצד דיווחים על פגיעה באוכלוסייה אזרחית זה נראה רע. לכן, מאז שהגעתי, אני מציג את הצד השני של המטבע. את חבריי לקבוצה כבר הספקתי לשכנע. אני לא מצפה שכל אוסטרלי יהפוך לתומך ישראל, להמון אנשים בכלל לא אכפת ממה שקורה במזרח התיכון, אבל אני רוצה שבעלי העניין לא יגבשו את העמדה שלהם מתוך בורות, אלא על בסיס מידע מעודכן".

"אחת החברות המקומיות שלי – יהודייה, לא ישראלית – העלתה לאינסטגרם משהו בנוסח 'גם בעזה יש ילדים מסכנים'. לא יכולתי לעבור על זה בשתיקה", מספרת שונית. "צילצלתי אליה. אני עושה את זה רק כשמדובר באנשים שדעתם חשובה לי".

תומר הרחיק לכת כשבימי שומר החומות הניף את דגל ישראל במשחק מול מלברון סיטי שבו הבקיע שני שערים. "זה לא היה ספונטני לגמרי", הוא מדייק. "לפני המשחק החלטתי שאם יהיה לי גול אני אניף את הדגל. לקחתי בחשבון את האפשרות שיש אנשים שזה יפריע להם, אבל זו האחריות שלי כלפי ארצי ומולדתי. בסוף המשחק, כשהתקרבתי לשער של האוהדים, מישהי קפצה מולי ונופפה בדגל פלסטין. נשכתי את השפתיים ולא הוצאתי מהפה שלי אף מילה. רק הפניתי את הראש לאחור, לעבר המאבטחים, שתפקידם למנוע אירועים מהסוג הזה".

אז עד מתי? אתה תסיים את הקריירה שלך בארץ כמו ישראלים רבים ששיחקו מעבר לים?

"אני מאמין שכן. כשנחזור לישראל..."

"בארצות־הברית עוד לא היינו!" שונית קופצת. "אני בטוחה שאפשר לנהל שם אורח חיים מדהים!"

"אני מאמין שיהיו לי שנה־שנתיים לשחק בישראל לפני שאתלה את הנעליים", הוא משלים את המשפט.

ויש להם גם מתכון לזוגיות בת יותר משני עשורים: תמיכה, פרגון, תקשורת, חברות טובה ואהבה־אהבה־אהבה. "לכל אחד מאיתנו יש ארבע רגליים ו־20 אצבעות", היא מסכמת. "ככה זה כששניים הופכים לאחד".