באמצע השיחה שלנו, בחדר הישיבות במשרדי חברת מדינול בקרית עתידים שברמת החייל, שולחת אותי ד"ר יהודית ריכטר להתיישב בכיסא שבפינת העבודה שלה. פינת העבודה של אשת העסקים הישראלית המרשימה, שיחד עם קובי ריכטר, בעלה, עשתה מהפכה עולמית בתחום הסטנטים הקרדיולוגיים, שוכנת בקצה החדר הגדול, המשותף לבני הזוג, וכאשר מתיישבים בה מבחינים שעל הקיר תלויים זה מעל זה שני ציורי צבע תוססים – דיוקנאות של הוריה ניצולי השואה. את שני הציורים צייר קובי, שהשולחן שלו ניצב ממש מול השולחן שלה, בקצה האחר של החדר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"אבא שלי מעולם לא דיבר איתנו על מה שעבר שם, בשואה. אמא שלי, לעומתו, לא הפסיקה לדבר על הרוע, על מה שעשו למשפחתה", היא מספרת, והפער הזה, בין הסגירות של אבא לפתיחות של אמא, מתקיים גם בקרבה. מצד אחד, אישה תוססת עם ליפסטיק אדום ומשרד צבעוני שעושה מסיבות ואוהבת לרקוד ומבשלת אוכל הונגרי עם הרבה פפריקה, ומצד שני היא שוקלת מילים, מעדיפה שהרבה מאוד מחייה וגם מפועלה יישאר מוצנע.
"עכשיו אני עושה סרט על אבא שלי", היא אומרת בפתיחת שיחתנו. "אני ילידת צ'כיה, אבל ההורים שלי מאזור שהיה סלובקיה־הונגריה. הם כל כך אהבו את התרבות, השירים, האוכל, אבל אז באה הרשעות ולקחה את כל המשפחה. אין לי אף סבא וסבתא, כולם נשרפו. מצד אבא הם היו ארבעה אחים. הוא ואחותו התאומה נלקחו לניסויים של מנגלה. במהלך הניסויים אבא שלי התמנה להיות מתרגם ועשה מעשי גבורה מרגשים שלא ידעתי עליהם בכלל. רק כשהוא יצא לפנסיה ואני כבר הייתי בת 35, הוא הסכים בפעם הראשונה לדבר ולמסור את העדויות שלו. פנו אליו מהמשטרה כשחיפשו אחרי מנגלה, בזמן שאני הייתי בדוקטורט בארצות־הברית וכבר אמא לשני ילדים. ופתאום הוא התחיל לדבר. אז היום אני עוסקת בשימור הסיפור הזה".
כשנסעה לאושוויץ, היא מספרת, לקחה איתה כיכר לחם והניחה אותה, בשמו של אביה, בלב המחנה, מאכל ליונים. היום היא מקפידה לערוך ארוחות חג לניצולי שואה פעמיים בשנה, ומשתפת בכך גם את העובדים במפעל המשפחתי, שמתנדבים בסיוע לניצולי שואה כדרך קבע.
ומה קרה עם המשפחה של אמא?
"עד כמה שאני יודעת, המשפחה של אמא היא היחידה שיודעים עליה שהלכה למחנות עשרה אחים ואחיות, וחזרו תשעה. לא חזרו ההורים והאחות הקטנה, וגם לא בני הזוג והילדים המשותפים, אבל תשעה אחים ואחיות חזרו, ואנחנו מאוד־מאוד קרובים היום. כולנו. הדודים והדודות שלי משני הצדדים. ותארי לך שאני הנכדה הראשונה שנולדה לכל השבט הזה. לי כולם ציפו. אז אני לא יכולה להגיד שלא קיבלתי מספיק אהבה. היום יש לי 23 בני דודים ראשונים, ואנחנו מאוד קרובים, וזה מקור הכוח שלי. וזה כוח אדיר. הבית של ההורים שלי בתל־אביב היה בית פתוח שכולם התארחו בו, כל הדודים מכל הצדדים, וכך גם הבית שלי היום. ארוחות שישי עם כל הילדים, הכלות והנכדים זה תמיד אצלנו, אלא אם יש אירוע אצל המחותנים, שאיתם אנחנו בקשרים מצוינים. שנינו מבשלים, ואנחנו מאוד נהנים שכולם באים. שרק יבואו יותר".
יהודית וקובי ריכטר גרים בארסוף ויש להם שלושה ילדים. "רציתי בנות ויצאו לי רק בנים", היא צוחקת, "אבל יש לי כלות נפלאות ונכדות ונכדים", והיא קמה ומראה לי בגאווה את צילומי הכלות היפהפיות בפינת התמונות המשפחתית.
יהודית, בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה מאוניברסיטת בוסטון, משמשת כמנכ"ל מדינול, אותה הקימה יחד עם בעלה בשנות ה־90 (הוא משמש כיו"ר) והיא נמצאת כמעט במלואה בבעלותם. החברה, שמפתחת ומייצרת סטנטים, תומכים לעורקי הלב, נחשבת לאחת ההצלחות הבולטות של תעשיית ההיי־טק הישראלית, שהכניסה עד היום מאות מיליוני דולרים. קודם לכן הייתה ריכטר במשך חמש שנים חברה בסגל הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל־אביב, עבדה כעוזרת אישית לאלי הורביץ, מנכ"ל טבע, ואף הוציאה ספר בשם "כלים שלובים – בין קריירה למשפחה".
את מדינול הקימו היא ובעלה יחד. את השיווק למוצרים עשתה בוסטון סיינטיפיק, שבשלב מסוים נתבעה על ידי מדינול על גניבה של עיצוב הסטנט וטכנולוגיות הייצור שלו. לאחר משפט ממושך שנערך בניו־יורק והסתיים ב־2005, החזירה בוסטון סיינטיפיק את המניות (21%) שהיו לה במדינול ושילמה למדינול 750 מיליון דולר.
מדינול לא הייתה המיזם היחיד של בני הזוג. ב־1993 הם הקימו את חברת מדקון, שפיתחה תוכנה לפענוח ולניהול מידע רפואי. ב־2005 נמכרה השליטה בה לחברה אמריקאית, מכירה שהניבה להם כ־30 מיליון דולר תמורת חלקם. לבני הזוג היו גם אחזקות בחברת אורבוטק, יצרנית ציוד בדיקה לשבבים, שקובי ריכטר היה ממקימיה. לפני כשנתיים וחצי נמכרה אורבוטק לחברה אמריקאית באקזיט של 3.4 מיליארד דולר, ובני הזוג קיבל תמורת המניות שהיו בידיו (5.4%) 180 מיליון דולר. שתי חברות נוספות הקימו בני הזוג ריכטר במהלך השנים – וולב מדיקל ומיקרוטק, שתיהן בבעלותם המלאה ושתיהן עוסקות בפיתוח טכנולוגיות רפואיות.
"שואלים אותי למה אני עובדת כל כך קשה בשלב הזה של החיים, ואני חייבת להגיד שזה מאוד מתגמל", אומרת ריכטר. "הסטנט הקטן הזה מציל נפשות ומציל משפחות. בהחלט שפר עליי גורלי לעבוד בתחום הזה".
"המקום הזה הוא גם הבית שלנו", אומרת ריכטר על המשרדים המטופחים, שמאכלסים אותם לא רק העובדים אלא גם עשרות רבות של חפצי אמנות ומזכרות, יצירות אמנות, תמונות אישיות בשחור־לבן ובצבע מתקופות שונות, תמונות משפחתיות של ילדים ונכדים ותינוקות וזקנים ושועי עולם, מקלינטון ועד אובמה. "גם הבן הבכור שלנו, יורם, הוא חלק מהעסק, הוא האחראי על הטכנולוגיה בחברה (chief science officer, סמנכ"ל מדעי – על"א). הוא עשה דוקטורט בהרווארד וב־MIT בטכנולוגיות של מדעי החיים".
למרות שיכולת לעצור, את ממשיכה לעבוד?
"בכלל לא עולה בדעתי לפחד. אני לא מתייחסת לגיל כאל חסם. גיל זה לא נושא אצלי. אמא שלי הייתה דמות מאוד חיובית, אלגנטית, עם אופטימיות בלתי נגמרת, שסיפרה לי יום ולילה איך היא ניצחה את השואה ואיך המשפחה ניצחה, ואמרה לי: 'את יכולה לעשות כל דבר שאת רוצה אם תתאמצי'. היא נפטרה לפני שמונה שנים וחסרה לי בכל רגע בחיי. היינו מאוד קשורות ובזכותה הייתי ילדה מאוד אנרגטית, עם המון אמביציות וכל השיעורים הפרטיים והתמיכה שצריך".
כשיהודית מדברת על אמא שלה היא נזכרת באנקדוטה: בין יתר עיסוקיה כיהנה בעבר ריכטר כדירקטורית בבזק והייתה שותפה לפרויקט של בזק בשיתוף משרד התקשורת ההונגרי. לימים היא הוזמנה לביקור רשמי בבודפשט. כששאלו אותה המארחים איפה תרצה לבקר, היא לא התלבטה ואמרה שהיא רוצה להיכנס לבניין הפרלמנט. אמרו שאי־אפשר ושסגור, אבל היא התעקשה והם פתחו לכבודה. היא מספרת שזכרה כל חייה את הסיפור שאמא שלה סיפרה לה, איך כנערה במלחמת העולם השנייה היא נסעה לבדה ברכבת ועמדה שעות בתור לאותו פרלמנט כדי להשיג מסמכים, "אישור שהיא הונגרייה", שבדיעבד סייע לה לשחרר את שני אחיה מהכלא ובכך ניצלו חייהם. "ואז", היא מספרת, "אני מגיעה לפרלמנט ועולה לאט־לאט במדרגות. רגל שמאל לכבוד אבא, ורגל ימין לכבוד אמא. שאלו אותי אם אני רוצה לראות את החדר הזה או את החדר האחר, ולהכול עניתי כן. אפילו התיישבתי ושתיתי כוסית פאלינקה, ככה לאט־לאט, לזכר ההורים".
לאחר שאביה נפטר היא שיכנעה את אמה, שהתנגדה לכך כל השנים, לנסוע איתה לביקור בבודפשט, ולקחה אותה כמובן לאותו בניין פרלמנט, וגם בערב לאופרה. "הושבתי אותה בתא הכי מכובד, בזה של המלכה סיסי. תארי לך שאמא שלי, שהייתה חסרת כל אז, לא נחשבה בן אדם בכלל, יושבת בתא של המלכה סיסי. אמא שלי לימדה אותי שאין לה נקמה או כעס, אבל אנחנו זוכרים מאיפה באנו. כך היה בביקור בפרלמנט וכך היה באופרה".
6 צפייה בגלריה
''אל תוותרו על רגע אחד עם ההורים שלכם''. יהודית ריכטר בילדותה עם הוריה
(צילום: אלבום פרטי)
כשאני שואלת אותה איך הגיעה לאן שהגיעה, היא אומרת: "הכול בזכות אמא שלי. היא נתנה לי את האהבה ואת הגב הכי גדול בעולם. אל תוותרו על רגע אחד עם ההורים שלכם, תהיו איתם כמה שאפשר ותשאלו את כל השאלות, אחר כך לא יהיה את מי לשאול".
היית ילדה טובה? חרשנית?
"חרשנית וגם מאוד פעילה בצופים, שהיו הגורם שעיצב את האישיות שלי, בטח כילדה לניצולי שואה. לצופים היה תפקיד חשוב מאוד בילדות שלי, יחד עם הרעיון של תקומה במדינת ישראל. ידענו שאנחנו מאושרים שזכינו למדינה, זה היה נס שכל הזמן דיברו עליו בבית. נולדנו לאנשים שלא הרבה זמן קודם לכן עוד היו במחנות ריכוז, וינקנו את ההבנה שאין מדינה כמו שלנו. דרך תנועת הצופים הבנו מה זה להיות ישראלי. הרגשנו חלוצים", אומרת מי שזכתה בתואר "יקירת תנועת הצופים" ותומכת ביציאת משלחות של הצופים לביקורים באושוויץ, שם נחשפים החניכים גם לסיפורי הגבורה של אביה.
והיום להיות חלוצים זה להיות בהיי־טק? לא קצת קילקלנו את האידיאולגיה עם המרוץ אחרי הנערים המצוינים מ־8200?
"זה בהחלט מטריד שרק צעירים מהמרכז שעברו ב־8200 מגיעים להיי־טק, ואין לי מושג איך פורצים את זה, אבל אני כן יכולה לשתף אותך במה שאני עושה כדי לשנות את זה. בעיניי, העלייה החדשה שתבוא לישראל עכשיו כדי להעשיר אותנו היא החרדים", היא מצביעה אל עבר בני־ברק הצפופה כקופסת לגו, הנשקפת מבעד לחלון של חדר הישיבות בקומה ה־35.
"אני מסתכלת בתקווה רבה מאוד על החרדים בישראל, שיצטרפו לחברה הכללית. אנחנו צריכים לזכור שהסבא של פרויד וגם הסבא של איינשטיין היו סוג של מה שאפשר לכנות חרדים. אני באמת מאמינה שבאוכלוסייה הגדולה מאוד הזאת יש אוצר של חוכמה ויכולת לפתח תחומים רבים. החרדים יכולים להיות מקור של תמיכה נהדר בארץ. אמנם אין להם את ההשכלה הטכנולוגית, אבל הם יודעים מה זה ללמוד ומה זה לרכוש השכלה. הטכולוגיה חודרת לכל מקום ואין לי ספק שהיא לא תיעצר בכניסה לבני־ברק. חשוב שהמדינה תתמוך בהם ותשלב אותם, אני בכלל לא חושבת שהם בורים בגלל המחסור בלימודי הליבה. הם יודעים ללמוד. אנחנו התחלנו כאן לפני שנה תוכנית לבנות אולפנה, שמגיעות לסדרה של 12 מפגשים של היכרות עם עולם ההיי־טק, ועוברות כאן הדרכה על ידי העובדים שלנו".
זה כדי להכניס עוד נשים להיי־טק?
"אני מודה שלא עסקתי בזה מהכיוון הנשי, כי אין אצלנו דבר כזה חלוקה או אפליה בין גברים לנשים. יש כאן 50% נשים בהנהלה ולפעמים יותר".
ושני בחורים צעירים בעמדת הקבלה בכניסה. זה מרענן.
"את יודעת מה? אפילו לא עצרתי כדי לחשוב על זה, והם פה כמה שנים. עכשיו כשאת אומרת, אני מבינה שזה חריג. בהנהלה יש לנו נשים בתפקידים מאוד בכירים עם המון אחריות, ואין פה אף אישה שתגיד שהמשכורת שלה שונה מזו של הגבר. זה לא נושא לדיבור פה בכלל, ולכן אני לא פעילה בנושא של אפליית נשים. אנחנו כן מעורבים בתוכנית שעוזרת לחרדים ללמוד, והדבר הכי קשה להם זה השפה האנגלית, ולכן חלק מהמהות של התוכנית זה לעזור להם לרכוש אנגלית. הם מתחילים להיחשף לחברה הכללית, כי היום אי־אפשר להתעלם יותר מההשפעה של הטלפונים הניידים עלינו. הרי כבר אי־אפשר ללכת לקופת חולים או לקבל חיסון בלי המכשיר הזה, ועל זה אנחנו צריכים להסתכל בתקווה, כי דרך המכשיר הזה החרדים וגם הילדים שלהם מקבלים פתח לעולם, ואנחנו בעיצומה של ההיפתחות הזאת. לכן אני מאמינה שמהחרדים תבוא העלייה החדשה לחברה הישראלית, כי הרי הפוטנציאל שלהם הוא במיליונים. אז נכון, לא כולם יעבדו בהיי־טק, אבל אני מתייחסת אליהם באהדה ובתור פוטנציאל נהדר".
אנחנו נפגשות יום לאחר שד"ר ריכטר קיבלה, לצד מנכ"ל אינטל העולמית, פט גלסינגר, פרס בינלאומי המוקיר אנשי עסקים בכירים על תרומתם העולמית לסובלנות תרבותית ובין־דתית. הפרס הוענק לה על הקמת תוכנית "ניר – בית הספר של הלב" (לזכרו של ניר פורז ז"ל), הפועלת כבר יותר מ־20 שנה. התוכנית מחברת תלמידים מצטיינים ישראלים, פלסטינים וירדנים סביב תחום חקר הלב. את הפרס העניק לה ארגון UN Global Compact של האו"ם, יחד עם קרן Religious Freedom & Business Foundation. זה, אגב, לא הפרס הראשון שהיא מקבלת על הפרויקט. ב־2019 הוענק לה, במעמד הנשיאים ג'ורג בוש וביל קלינטון בוושינגטון, פרס מטעם אוניברסיטת MIT כהוקרה על פועלה בהקמת התוכנית.
בנאום שנשאה עם קבלת הפרס הציעה הפעם ד"ר ריכטר להקים אולימפיאדה להישגים חברתיים. "על הרעיון הזה כבר קיבלתי תגובות מאוד אוהדות, ויש מי שרוצים שכבר בשנה הבאה נעשה בישראל אולימפיאדה כזאת".
6 צפייה בגלריה
''אנחנו עובדים נורא קשה, וממשיכים לעבוד ונהנים בעבודה''. יהודית ריכטר באירוע הצעדה עבורה
(צילום: Joanne Amos)
איך הישגים חברתיים, במציאות שבה יש פערי שכר אדירים וצעירים לא יכולים לקנות דירה?
"נכון. זה מקומם. השערורייה הכי גדולה היא שהמדינה מחזיקה ביותר מדי אדמות. זה מחריד. היוקר יכול להצטמצם אם יפשירו אדמות. אבל אני אופטימית. יגידו שאני יכולה להרשות לעצמי להיות אופטימית, כי יש לי, אבל אני בת לזוג עולים, שהתחתנה עם קיבוצניק מרמת יוחנן שהוריו הורישו לו פתילייה ותנור. אני לא בפוליטיקה ולא רוצה להיות שם. אני לא מבינה מקרו כלכלה עד הסוף, ולמרות שאני מכבדת את הבעיה, אני לא יודעת איך לפתור אותה".
אמרת בעבר שלא הוגן לתייג אותך כעשירה. למה זה מרתיע אותך שמתייגים אותך כעשירה? אתם חיים ביישוב ארסוף שהוא יישוב לעשירים בלבד.
"אני קניתי את הדבר הזה כשזה היה חול וחול וחול. הייתה הזדמנות, אמרתי לעצמי: 'זה קרוב לים, המשפחה שלי משוגעת על הים, גם הבנים וגם הנכדים עוסקים הרבה בספורט ימי, וקניתי את זה. לא עלה בדעתי שזה יהיה שווה כל כך הרבה".
אז למה מרתיע אותך כשמתייגים אותך כעשירה?
היא חושבת, משתהה, ואז עונה: "תבלי איתי כמה ימים ותראי. אנחנו עובדים נורא קשה, וממשיכים לעבוד ונהנים בעבודה".
אבל זה לא סותר את היותך עשירה. למה זה מרתיע אותך?
"כי זה מביא איתו דימויים שלא קשורים אליי. אני חברה של כולם. החברים שלי הם אנשים מלפני 40 ו־30 שנה. מהצבא, מהאוניברסיטה. זה לא שאני לא נהנית מדברים שאני יכולה להרשות לעצמי, אבל רוב היום־יום שלי הוא לא במגדל שן ואני אוהבת להיות בין כולם. אנחנו נוסעים לטיול בחו"ל ואני הולכת לחפש את העם, לא הולכת לחפש את היוקרה. נכון, אכלתי לא פעם במסעדות מישלן, אבל לא בגלל זה נסעתי לשם. אני לא אומרת שחסר לי משהו, אני יודעת שאני פריבילגית, אבל זה הכול מעבודה קשה מאוד שלנו. הרי כששלחנו דברים לאישור ה־FDA ישבנו כאן על הרצפה קובי ואני וכרכנו את הציוד, והבחורים מהקבלה יחד איתנו, על הרצפה. אין לנו תחושה של מורמים מעם. ממש־ממש לא".
ישראל הופכת להיות מדינה שבה רק העשירים יכולים לקנות דירה ולשלם במסעדה.
"נכון. אנחנו מדינה שקשה למי שלא עשיר לחיות בה, כי יש כאן מערכות ציבוריות שלא בנויות נכון. צריך שיהיו יותר הזדמנויות, שינהלו נכון את המאגרים. יש את כספי המסים? תפנו אותם למימון של דברים שייצרו הזדמנויות עבור צעירים".
אם היית ראש ממשלה מה היית עושה אחרת?
"אני נורא מאמינה במקצועיות, אי־אפשר שבעלי תפקידים שיש בהם המון כוח והשפעה יהיו רק מייצגים של מפלגה. דמוקרטיה זה יפה לבחירה, אבל אחר כך אנשים צריכים להיות מקצוענים במה שהם עושים. תראי איך הבריאות הידרדרה. אני פעילה מאוד ב'מרשם', האיגוד שנלחם לקצר את שעות העבודה של המתמחים. האם את מוכנה שיטפלו בך או בהורים שלך רופאים שעבדו 22 שעות רצוף? הרופאים הבכירים טוענים שבשביל להכשיר צריך רצף שעות. אבל זה לא בכל תחום, ושנית, יש גם אמצע. אני חייתי בטייסות ואני יודעת איך טייסים עובדים. נותנים לישון בין לבין. אי־אפשר ככה, הורגים את המתמחים והורגים אותנו. אין מספיק רופאים בארץ רק מפני שאין מספיק תקנים – תפשירו תקנים. מה זה הבולשיט הזה? כמות בתי החולים לא גדלה בכלל בפרופורציה לכמות האוכלוסייה. בדיוק בגלל זה שר הבריאות צריך להיות איש מקצוע. בדיוק כפי ששר החינוך צריך להיות איש מקצוע. האחרונה שהייתה היא יולי תמיר, שבנתה תוכנית שבמקום לשפר את התלמידים, מטפלת במורים. זו אסטרטגיה לטווח ארוך, אבל החליפו את זה באנשים שמייצגים אינטרסים מפלגתיים ולא דרך מקצועית".
בדוקטורט שלה, לפני 30 שנה, עסקה ריכטר באיזון בין בית ועבודה ובדקה איך מתמודדים עם המעברים ביניהם, וגם חזתה שאנשים ירצו לעבוד מהבית. היום, כשבחסות הקורונה אנחנו עובדים מחדר השינה ומהמטבח ומהסלון כדרך קבע, היא חושבת שצריך "לשים גבולות של זמן ומקום בין בית לעבודה".
ואת עושה את זה? לא נראה לי.
"הרבה פעמים קובי ואני נוסעים הביתה יחד אחרי יום שלם, ואני מסתובבת אליו באוטו ושואלת: 'האו ווז יור דיי האני'", וכאן היא צוחקת צחוק גדול.
איך זה לעבוד עם הבעל כל כך הרבה שנים?
"יש לך הדגמה. עכשיו אנחנו פה כבר שעתיים יחד, את רואה אותו? הוא לא תמיד כאן, אבל אנחנו יושבים באותו חדר והשולחנות שלנו אחד מול השני. שלי מבולגן ושל קובי מסודר".
על הפרסומים לפיהם הם ערכו לפני שנתיים טקס חידוש נדרים בשנת היובל לנישואיהם, היא אומרת: "ניסוח של עיתונאים. לא נדר ולא כלום. הגענו ל־50 שנות נישואים, אני אוהבת לעשות מסיבות, כי אני אוהבת לרקוד, וזו הייתה סיבה למסיבה".
אז מומלץ או לא מומלץ לעבוד יחד?
"זה נורא אינדיבידואלי. אצלנו יש חלוקה של תחומי התמחות. אני בטכנולוגיה לא מבינה, אבל כן מבינה בניהול אנשים, בביזנס וגם בפן האנושי, בשיווק ובניהול משא ומתן. אז כן, אנחנו רבים מאוד על דרך הפעולה, אבל לא על המטרה. אבל זה לא פשוט. אני לא יודעת האם להמליץ על זה".
קובי אמר פעם בראיון: "יש לנו חדר שינה משותף וחדר עבודה משותף והם בקשר אחד עם השני".
עיניה נפערות. "נו את רואה? אני לא הייתי אומרת את זה, גם אם נכון וגם אם לא. קובי יותר פתוח ממני. הוא אומר. אני יותר זהירה. את יודעת, על ילד לא אומרים שהוא פחדן, אומרים שהוא זהיר. אז אני זהירה".
ואיך שומרים על הלהט המשותף כל כך הרבה שנים?
"שנינו אנשים עם להט, אי־אפשר להגיד שלא. כשאנחנו עושים משהו זה כי אנחנו רוצים לעשות. את רואה את התמונה מאחורייך? קובי ואני הולכים למכירה פומבית. אני תמיד מאחרת, קובי תמיד בזמן. וגם הפעם אני מאחרת ואני לא רואה את קובי באולם הגדול, אבל אני בטוחה שהוא שם. אני מתיישבת בשורה האחרונה ועולה התמונה, ואני חושבת שאני אלך עליה. ויש מישהו בשורה הראשונה שאומר 'חמש', ואני אומרת 'שש', והוא אומר 'שבע' ואני אומרת 'שמונה', ומה שלי יש בראש זה שאני רוצה לקנות את התמונה לקובי, כי אני מכירה את הטעם שלו והוא מאוד יאהב את הצורות הגיאומטריות שמופיעות עליה".
בקיצור זה היה קובי שהתחרה בך.
"כן אבל תשמעי עד הסוף".
אבל לא זיהית את העורף שלו?
"זה היה רחוק. אבל כשניגשנו לשולחן הוא אמר: 'רציתי אותה כי ידעתי שתאהבי את הצבעים', ואני אמרתי: 'ואני רציתי כי ידעתי שתאהב את הצורות'".
רגע, ומי נתן את ההצעה היותר גבוהה?
"תשאירי את זה לקוראים", היא נוטפת סוד, אבל מיד מוסיפה: "נו, ברור שאני".
סיפור נהדר.
"אז את שואלת איך מחזיקים כל כך הרבה שנים? אין לי תשובה. התשובה היא נס. שנינו חשבנו על השני בתור הנמקה לקנייה של התמונה. זו מערכת היחסים בינינו. זוג זה כמו גזע עץ, מתחילים יחד והענפים צומחים כל אחד לכיוון שלו".
יש ביניכם הרבה הומור?
"איך אפשר בלי".
הוא מצחיק אותך?
"הוא מעניין אותי. הוא מסקרן אותי".
עדיין?
"עדיין. כן, כן".
יש לך עוד מה לפענח אצלו?
"אוהו, עוד לא התחלתי".
די, נו, 50 שנה, מה לא התחלת?
"52", היא מתקנת אותי ובחיוך מוסיפה: "ובטח שיש עוד מה לפענח".
איזה ספר אהבת לקרוא לאחרונה?
"אני אוהבת לקרוא ביוגרפיות. אהבתי את 'טולסטוי' של אנרי טרויה – ביוגרפיה של טולסטוי".
סדרות?
"אהבתי מאוד את 'שטיסל' ואת 'בורגן'".
נשים שהן השראה עבורך?
"מאדאם קירי ומדליין אולברייט, מזכירת המדינה לשעבר של ארה"ב, גם היא כמוני צ'כית במקור. אני מעריכה את אנגלה מרקל ואת מישל אובמה".
איזה טיפ את יכולה לתת לבחורה צעירה שמתחילה עכשיו את החיים שלה?
"להעז, לא לפחד. את יכולה ללמוד משהו אחד ואחר כך תגלי שהחיים דינמיים והם ייקחו אותך למקום אחר. ככה זה קרה לי, התחלתי ללמוד דבר אחד והגעתי למקום אחר. תהיי במקום שנוח לך ואל תפחדי מאף אחד, כולם היו פעם ילדים וקיבלו שריטה בברך".
פורסם לראשונה: 06:51, 03.09.21
