האם יש נוסחה לגידול ילדים מוצלחים? ההורים של לינוי אשרם, עידן רייכל וערן זהבי מגלים

האם יש דבר כזה "אדם מוצלח"? אנשי החינוך מיכל דליות ושרון פאר מאמינים שכן. בעיניהם זה אדם שמימש את הפוטנציאל הגלום בו, שהגיע להישגים, שבנה קריירה מעוררת השראה וזכה לאושר, לעושר ולתהילת עולם. בספר "המתכון לגידול ילדים מוצלחים" (כנרת, זמורה, דביר) הם בודקים אם יש דרך חינוך מסוימת לגידול ילד מוצלח.

דליות, יועצת משפחתית ("סופר נני"), ופאר, מחנך בתיכון לנוער בסיכון, מרצה ויועץ להורי מתבגרים ובעל טור ב־ynet, שוחחו עם הורים ל־18 ילדים פורצי דרך כהגדרתם. ביניהם המתעמלת האמנותית לינוי אשרם, השף מאיר אדוני והכדורסלן עומרי כספי. בראיונות המתפרסמים בספר, ההורים מאפשרים הצצה מעמיקה לעולמם המשפחתי, הערכי והחינוכי, וחושפים את הדרך שבה חינכו את ילדיהם. 

כתבות נוספות למנויים:

• מארק מליאר: "אמא, רצית שאני אהיה אלוף אולימפי, אז קיבלת"
• מדוע הביטחון העצמי צונח - ואיך אפשר לפתח אותו
• "הוא לא רוצה לזרוק כיסא, אבל זה יוצא לו": לגדל ילד עם הפרעת התנגדות

מה הוביל אתכם לכתיבת הספר?

פאר: "הרעיון התגלגל לפני כמה שנים, כשתהינו מה גורם לילדים מסוימים להצליח ולהגיע להישגים לא רק בקריירה אלא גם בחיי המשפחה והחברה שלהם. מה הוביל דווקא אותם להיות מוצלחים כאלה? הנחנו שהתשובה מגיעה מהבית, אז החלטנו לדבר עם ההורים ולברר באיזו דרך חינוך הם בחרו ואילו ערכים הם הטמיעו אצל הילדים האלה שהפכו אותם להיות מי שהם".

דליות: "בחרנו אנשים שמייצגים בעינינו את כל פלחי החברה בישראל והגיעו להישגים בכמה פרמטרים: הם מצליחים מבחינה מקצועית, מנהלים קשרים חברתיים ומשפחתיים טובים, אנחנו תופסים אותם כדמויות חיוביות והם השאירו חותם בחברה. חיפשנו כאלה שגם האחים שלהם 'מוצלחים', כך שההצלחה של הילד לא באה במקרה. אותם הורים היו עקביים בחינוך ילדיהם, במודע או שלא במודע". 

• לא רוצים לפספס אף כתבה? 

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו

עד כמה לחינוך יש באמת השפעה בהצלחה של הילד? אולי זה עניין של גנטיקה? 

פאר: "לפי מחקרים, גנטיקה היא מרכיב של 50% ביכולות של הילד, השאלה היא מה ההורים עושים עם הגנטיקה. יש ילדים עם פוטנציאל עצום, אבל הם לא מממשים את הפוטנציאל שלהם, וכאלה שמוציאים את המיטב מהגנטיקה והופכים לאנשים שתורמים לחברה, מסופקים מהעשייה שלהם, ולחיים שלהם יש משמעות כמו אותם אנשים שמופיעים בספר".

דליות: "ההורים שהתראיינו לספר ייצרו תנאים שאפשרו להוציא את הפוטנציאל של ילדיהם מהכוח אל הפועל. בדקנו את האופן שבו ההורים הגיבו לכישלונות של הילד, להצלחות ולקשיים שלו, האם הם פינקו או דחפו אותו, האם הם נתנו לו להעז, מתי הם ויתרו ומתי הציבו לו גבולות".

יש שיטת חינוך מסוימת שההורים צריכים לפעול לפיה? 

דליות: "אנחנו לא אומרים להורים מה לעשות ומה לא לעשות. אנחנו מציגים את המסקנות שעולות מהשיחות עם ההורים ומאפשרים לקוראים להחליט אם לחנך את ילדיהם באותה דרך".

פאר: "השתדלנו לזקק בספר את הדברים שההורים עשו שאפשרו לילדים שלהם להגיע להצלחה. כל הורה יכול ליישם את דרכי החינוך האלה כדי שהילד שלהם יממש את מלוא הפוטנציאל שלו".

אז מה המתכון לגדל ילדים מוצלחים?

פאר: "להאמין בילד ובמיוחד כשקשה לו. ההורים בספר תמכו בילד גם כשהיה למעלה וגם כשהיה למטה. הם נתנו הרבה ביטחון לילד, הם כיוונו גבוה והגיעו למטרה".

דליות: "ההורים השקיעו בילד. בסביבות גיל ההתבגרות ההורה מזהה את הכישורים של הילד, השאלה עד כמה הוא מוכן להשקיע כדי שהילד יגיע להישגים. בנוסף, ההורה צריך להציג מודל אישי לילד לערכים כמו חריצות, התמדה ונתינה. ברגע שאנחנו מראים לילד התנהגות מסוימת, הוא מחקה אותה. הרבה הורים היום מלטפים את הילד, מונעים ממנו להעז ומרחמים עליו, אבל אותם הורים של ילדים מוצלחים אתגרו את הילדים, דחפו אותם להעז ולהשקיע בתחום שהילדים אוהבים וטובים בו". 

"לערן היו קוצים בתחת כבר מגיל צעיר. הוא תמיד רצה לשחק כדורגל או לעשות איזה ספורט, לא היה יכול בלי זה. עודדתי את זה כי ידעתי שהוא חייב להיות בתנועה. מהרגע שמצא את הקטרגל, הוא כדרר כל רגע פנוי. כל הזמן. ככה זה התחיל. הוא היה אז רק בן ארבע. הגננת כתבה לו, 'ילד שנולד עם הכדור ברגל'.

"אבא של ערן היה אומר: 'אם תתנהג ככה, לא תלך לאימון', או 'אם תעשה ככה, אתה לא נוסע למשחק'. לא הסכמתי לזה והייתי רבה איתו. הוא היה לוקח לילד את נעלי הספורט ואומר, 'אתה הולך מחר עם סנדלים', ואני הייתי אומרת, 'מה זה השטויות האלה?'. ככה להעניש ילד? אין לי בעיה להעניש, אבל לא בקטע של הכדורגל, לא בקטע שהילד הכי אוהב וחשוב לו.

"אחת המורות ביסודי אמרה לי לתת לו ריטלין. לא שיתפתי פעולה ולא נתתי. ואז המנהלת קראה לי ואמרה שהוא כל הזמן על קוצים, אבל יש לו 'חוצפה חיובית'. אמרתי, 'טוב מאוד, שיישאר ככה. אני לא אהרוס את זה'. 

"בחטיבת הביניים הייתה נסיגה משמעותית בלימודים של ערן. היו לי הרבה עימותים איתו על זה, אבל הבנתי שזה משהו חזק מאוד אצלו, הוא פשוט שם את הכדורגל במקום הראשון ולא עניין אותו כלום חוץ מזה. הוא בא ואמר, 'אמא, אני לא רוצה ללמוד, אני רוצה רק להתאמן'. אחרי תקופה הבנתי שזה קרב אבוד ואמרתי לעצמי, תני לו עכשיו להתרכז בכדורגל כמו שהוא מבקש, תדאגי שיקבל חינוך טוב בבית, ואת הלימודים הוא ישלים אחר כך. היה לי חשוב שהוא יהיה ילד טוב, לא מופרע, לא חצוף. שיכבד אנשים. זה מבחינתי חינוך טוב.

"תמיד הקפדתי על זה שבנים לא יסתובבו ברחובות. לכן הכדורגל היה נורא חשוב לי, זאת מסגרת מאוד טובה לילדים. כשהם נמצאים בה, הם לא מטיילים ברחוב.. אהבתי שיהיו לבנים הדברים שהם רוצים. למשל, כשיצא דגם חדש של הנעליים שערן אהב, לא אמרתי לו שאין לנו כסף. אני אוריד מעצמי ואתן לו. הוא ינעל אותן לפני כולם.

"היה סיפור עם הפועל תל־אביב כשהוא היה בן 14 בערך - הם העיפו אותו. הוא היה מתווכח עם המאמן, וזה פשוט לא הסתדר ביניהם. הוא היה מגיע הביתה בוכה, ועוד רגע הלב שלי היה מתפוצץ לאלף חתיכות, אבל תפקידי היה לחזק אותו. עודדתי אותו. אמרתי, 'תמשיך להיות טוב ותוכיח להם שאתה מצוין. תראה שתוכל להיכנס בחזרה מהדלת הקדמית'. אחרי כמה שנים זה באמת קרה. הוא עשה את זה בגדול.

"יש משהו אצל ערן שאני מאוד אוהבת: כשהוא נכשל ומתוסכל, הוא בוכה. הוא מאוד רגיש, ובדרך כלל הוא מסתיר את הרגשות, אבל כשזה קורה, זה קורה, וזה נהדר. מבחינתי, זה בדיוק הצד השני של ההצלחה, הקצה השני של הווינריות. זה אומר שהכל נעשה עם המון רגשות.

"היו פעמים שכעסתי עליו כשהוא לא שיחק מספיק טוב, וגם הייתי מעירה לו כשצריך. 'לא היית טוב', 'לא תרמת מספיק לקבוצה'. ככה אני עד היום. אומרת לו, 'אם אתה לא טוב, אז כל הקבוצה מפסידה".

רחל: "עם ילדים בבית הספר עידן היה מאוד רציני ואחראי, ואם הוא היה בוועד הכיתה, נגיד, הוא היה מעיר לילדים שהם לא עושים מה שצריך. לא תמיד היה לו קל בבית הספר. הוא היה מסתובב בעיקר עם הילדים פה בשכונה ופחות עם ילדים מהכיתה".

יואב: "פה, בבית, הוא היה לפעמים משתטה ומשתובב כמו ילד קטן, אבל בחוץ הוא היה משהו אחר. בגלל שהוא היה כזה אחראי, ילדים פחות אהבו את זה שהוא לוקח סמכות ורוצה לקבוע איך דברים יתנהלו. היו לו עקרונות מאוד ברורים. הוא גם היה מעיר לנו על החינוך של האחים הקטנים שלו. אמר שאנחנו לא מספיק חזקים איתם".

רחל: "כשאני שמעתי על מקרים של עידן עם ילדים אחרים, חשבתי שאני לא צריכה ללכת ְלילד ולהגיד לו משהו אלא לפתור את זה מול המורה. הלכתי ודיברתי איתה, ואני חושבת שזה טופל. לא נתתי לילדים שלי להתמודד עם הדברים האלה לבד. יכול להיות שזו טעות, אבל לא יכולתי אחרת.

"עידן היה מאוד פרפקציוניסט. מאלה שאם הם מקבלים 90 הם מתעקשים על מבחן חוזר. הוא היה תחרותי בכל מה שהוא עשה. גם בספורט הוא היה טוב, בעיקר בריצה. כבר בגיל צעיר ראיתי את ההישגיות שלו, ולפעמים זה הדאיג אותי, כי אתה לא רוצה לראות את הילד שלך כל הזמן רוצה להיות ראשון, מתאמץ להוציא מעצמו את הטוב ביותר. אתה רוצה שהוא גם ייהנה מהחיים.

"הסברנו לפסיכולוג שעידן לחוץ ורגיש ושהוא חייב חיזוק וצריך לדעת למתן את התכונה הזאת שלו... הרגיע אותנו לדעת שמה שקורה עם עידן נמצא בשליטה ושיש לו ביטחון עצמי. הייתה לנו הרגשה שהוא מסודר. זה נכון שהוא עדיין היה פרפקציוניסט, כל הזמן דרוך ומפוקס, אבל בשליטה. 

"לאורך השנים עידן הצטיין בלימודים, ניגן בהופעות, עשה חזרות בבית, ולא היה משוגע על להיות עם החבר'ה. היה לו את העולם שלו. זה הדאיג אותי מאוד. 

"ראיתי שלעידן יש מוטיבציה לנגינה - הוא ניגן המון והוציא דברים שלא שמעתי מאף ילד אחר. הבנו שאם כל הילדים משחקים ועידן מנגן שעות, יש כאן משהו שצריך לתת עליו את הדעת, שעידן מיוחד ומוכשר, אבל לא חשבתי שהוא איזה עילוי". 

רות: "עדי הייתה ילדה טובה מגיל צעיר מאוד בלי שאף אחד ביקש ממנה. עד היום היא מזכירה לי איך כשהיא הייתה בגן עירוני, נתתי לה את המפתח לבית כדי שהיא ואחותה יוכלו להיכנס כשהן חוזרות מהגן. אנחנו היינו בעבודה, ולא שלחנו אותן לצהרון. עדי הרגישה כאילו אני עושה לה טקס של העברת אחריות, מכתירה אותה בזה שאני נותנת לה לקחת את אחותה הקטנה מהגן.

"המורים היו אומרים על עדי שהיא אמביציוזית ושהרף שלה מאוד גבוה. היא הייתה ילדה עם המון אמביציה בכל דבר שעסקה בו. היא רקדה בלט קלאסי מגיל חמש, במשך עשר שנים. גם אחרי שעברנו מרמת־גן לסביון, הייתי מסיעה אותה כל פעם לסטודיו ברמת־גן, עד שבאיזשהו שלב המורה אמרה שאין לה מספיק גמישות או משהו כזה ו'בלרינה היא לא תהיה'. עשר שנים עדי הלכה לשם כל שבוע, אבל ברגע שהמורה אמרה שאין סיכוי שהיא תהיה בלרינה, למחרת היא כבר לא הסתכלה אחורנית. הפסיקה.

"פעם הזעיקו אותי באמצע היום להגיע לבית הספר שלה. היא קיבלה במבחן 90 ולא 100, אז היא פרצה בכזה בכי, שלא היה אפשר להרגיע אותה. התכונה הזאת של להיות 100 כל הזמן הדאיגה אותי. עדי לא ידעה לוותר והייתה הולכת עד הסוף על כל דבר. היא לא ידעה לקבל אי־הצלחה. גם כשהייתה בצופים, היא ממש גרה שם כדי לעשות הכל כמו שצריך, ואוי ואבוי אם הם לא היו זוכים במקום הראשון במחנה. הייתי אומרת לה, 'את לא קולטת שיש תחתית לחבית?!'. יש גבול למה שאת יכולה לעשות. תמיד אמרתי לה שהיא מפסידה אנרגיות מיותרות על זה שהיא רוצה שהכל יהיה 120%, שאפשר קצת פחות ושתשמור על הכוחות. ומה היא הייתה עונה לי? 'אמא, גם את כזאת'. אבל אני חושבת שהיא הרבה יותר ממני. היא לוקחת את זה לאקסטרים עד היום.

"עדי לא הייתה צריכה שאעזור לה בלימודים. זה הלך לה טוב ודי בקלות. מה שכן, היא הייתה מרדנית בבית הספר. מה שנקרא לוחמת צדק. בסוף השמינית כתבו עליה בספר המחזור: 'אני ואתה נשנה את העולם'.

"פעם היא קדחה מחום של 40 מעלות, וכשהמפקד שלה בא לאסוף אותה בבוקר, במקום להגיד לו שהיא חולה ולא יכולה להגיע, היא פשוט יצאה אליו והתכוונה לנסוע איתו לבסיס כאילו הכל בסדר. אמרתי לה, 'את עם חום גבוה, תישארי בבית', והמפקד אמר לה שהוא לא לוקח אותה במצב כזה, והיא התחילה לבכות, 'די! תעזבו אותי, הכל בסדר. אני מסוגלת לנסוע!'.

"לא נתַנו לעובדה שאנחנו גרים בסביון, יישוב יוקרתי, לסנוור את הבנות. כשבאנו לגור כאן לא היינו מהעשירון העליון, ומיד חיפשנו אנשים שהם פחות או יותר כמונו, ובטח שלא התבלבלנו לרגע בערכים שלנו בגלל המקום שאנחנו גרים בו. 

"כסף ממש לא היה המסר. זה כן היה אלמנט חשוב בחיים, אבל ממש לא חזות הכל. כשקנינו להן אופניים, למשל, עשינו מזה חגיגה רצינית, כדי שזה לא יתקבל כמובן מאליו וכדי שיעריכו כל מתנה שהן מקבלות.

"פעם עדי יצאה לחברה עם אופניים וחזרה בלי. שאלתי אותה איפה האופניים, והיא התחילה להסתבך. מיד אמרתי לה בתקיפות, 'תגידי ששכחת אותם ואל תתחילי לספר סיפורים שהשארתי פה, השארתי שם'. היה לי נורא חשוב שהן יהיו ישרות ואמינות".

חדווה: "לינוי נולדה כשחן הייתה בת שש ועידן בן חמש. מגיל צעיר היא רצתה לסגור את הפער עם האחים שלה. התגלגלה מהר, הלכה מהר, דיברה מהר, רצה מהר. בגיל שמונה חודשים היא כבר הלכה. הייתה על הרגליים. בגלל זה הן התעקמו. הלכתי לאורתופד והוא אמר לי שזה תורשתי, שלא אגע בזה וזה יסתדר לבד. הוא גם ייעץ לנו שתלך יחפה על חוף הים. אבל עד גיל שש לא ראינו שזה הסתדר, ומה שעשה את ההבדל היה ההתעמלות.

"כשהייתי קטנה קפצתי מדבר לדבר, ולא הסכמתי שילדיי יהיו ככה... לינוי תמיד התחילה משחק וסיימה אותו. גם כשהיו לה קוצים בטוסיק וחוסר סבלנות - לא ויתרתי. 

"היא הלכה לחוג שחייה, לג'ודו. אפילו לקחתי אותה לחוג קרמיקה, והיא לא אהבה. גם ריקוד לא מצא חן בעיניה. ואז הגיע היום שבו הכל התחיל. הייתי איתה במתחם של החוגים ליד הבית שלנו, שמעתי רעש מאולם הספורט ואמרתי לה, 'בואי ניכנס'. איך שפתחנו את הדלת העיניים שלה נפתחו. הבנות שם התעמלו עם חישוק ועם חבל ועשו כל מיני תרגילים. לינוי ישר אמרה, 'אמא, את זה אני רוצה', אז רשמתי אותה. אחרי שלושה חודשים המאמנת קראה לי. 'תשמעי, הילדה מבוזבזת פה. את מוכנה להשקיע?'. תבינו, להתחיל עם הספורט הזה בגיל שש זה כבר מאוחר מאוד - מתחילים בגיל שנתיים. ובכל זאת החלטתי ללכת על זה ולהשקיע בילדה. לקחתי אותה למקום חדש ולמאמנת חדשה, שם זה כבר לא היה חוג, אלא משהו מקצועי ורציני... המאמנת אמרה: 'אל תצפי לגדולות, כי הרגליים שלה עקומות ומבנה הגוף שלה לא סטנדרטי'.

"למסיבות יום הולדת המאמנת לא הסכימה שהיא תלך, גם לא לטיול שנתי, בגלל שיש שם ממתקים. כל האיסורים היו קשים ללינוי, ולפעמים היא הייתה מפלחת איזה ממתק. היה לה קשה להתאפק. היינו אומרים לה שאסור, אבל אם ראיתי שהיא מפלחת לא הייתי אומרת כלום, וגם הייתי נותנת לה לפעמים בעצמי. 

"כשלינוי התחילה עם ההתעמלות באופן רציני, הבנות שם לא קיבלו אותה. רובן היו רוסיות, ולמרות שידעו עברית הן דיברו רק רוסית. היא הרגישה תסכול... המאמנת, בחוכמתה, הפסיקה את האימונים הרגילים למשך חודש ובאותה תקופה עשתה להן רק משחקי חברה וגיבושים. לאט־לאט לינוי התקבלה לקבוצה. בנוסף, היא גם התחילה להבין רוסית. 

אמרתי למאמנת, 'אנחנו לא הולכות לשום מקום. הילדה הזאת הולכת להיות הנדיה קומנץ' של ישראל'. היא צחקה, היא חשבה שאני לא יודעת מי זאת.

"אתם זוכרים שבילדות היו לה רגליים עקומות? אתם יודעים מה היא עשתה עם הרגליים ולמה זה הסתדר בהתעמלות? היא הכניסה את כפות הרגליים מתחת למזנון בסלון ואני שומעת 'קנאק'. זה כאב לה והיא בכתה, אבל היא לא הפסיקה. היא יישרה אותן. ראיתי את זה וזה כאב לי, אבל לא אמרתי לה להפסיק. ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות.

"כתלמידה מצטיינת ידעתי שהיא תוכל להשלים את הלימודים אחר כך, אבל אורן לא היה מוכן לקבל את זה. בשבע בבוקר היו לה שיעורים פרטיים. הוא לא נתן לה לברוח.

"בנות בגילה של לינוי היו מפותחות ממנה ברמה החברתית. היא נשארה ילדה עד גיל מאוחר כי חוץ מאולם ההתעמלות היא לא הכירה שום דבר. גם לא היה לה שום מרד גיל ההתבגרות".