הדובון הלך לישון

טוב, חייבים להודות, זה לא היה אמור להפתיע אף אחד, עכשיו זה רק הפך רשמי: ב־1 בספטמבר, זו הייתה לשון ההודעה שהופיעה בעמוד הפייסבוק של יחידת מיטב, שהבקו"ם נמצא בתחום אחריותה: "היום בשרשרת החיול, נפרדנו ממעיל הדובון המוכר שחולק לכל מתגייס, ועברנו לסופטשל החדש והנוח! מתגייסים בקרוב? אז רק שתדעו שמהיום מקבלים בשרשרת החיול סופטשל".

פייסבוק? סופטשל? לפני 50 שנה אלו היו מילים ששייכות לנחיתה על הירח. אבל האמת היא שמעיל הדובון כבר מזמן יצא מהלופ, נעלם מהנוף, התאדה מהמרחב. גם חיילים שעוד קיבלו אותו במפגש הטראומתי בבקו"ם, הדחיקו אותו עמוק לתוך הקיטבג, דוחסים אותו עד שהפך לריפוד עבור שאר החפצים המיותרים עליהם הוחתמו באפסנאות.

אם כבר נתקלת במישהו שלבש דובון, זה נע באזורים שבין דאחקה למתרפקי נוסטלגיה שמתקשים לשחרר את השמיכה הישנה איתה הם נרדמים בלילה. תן לכווץ את הדובון למעין כרית ולחלום על הימים שהיה פה קצת פחות מסובך (זה שקרי ומדומיין, תמיד היה פה מסובך, אבל אם תארגן על הדובון כתם שמן לניקוי נשקים וריח של אוהל 12, אנחנו ממש־ממש נאמין בזה).

***

צילום: דוד רובינגר

לפי הסמכות העליונה וויקיפדיה, "מעיל הדובון הוצג לראשונה ב־1971 ע"י חיל התחזוקה עבור חיילי צה"ל כדי להחליף את מעילי השינל הכבדים".

הניסוח הוא לא פחות מפנטסטי. מיד אתה מדמיין אפסנאי זועף שואג לתוך מגאפון ושני מילואמניקים עייפים ומאובקים צועדים על שטח כורכר בבסיס תחזוקה סודי אי שם, שולי המעיל מתנפנפים בקלילות, הם פותחים וסוגרים את הריצ'רץ', הו, כמה יעיל ומהיר, מציגים גם את אופציית הכפתורים ואז מסתובבים כדי לסחוט קריאות השתאות על הברדס הנפוח.

הדבר האחרון שמעיל הדובון התיימר להיות הוא אמירה אופנתית. הוא היה מחמם, מגן מפני גשם וקל יחסית, אבל אופנה? עזבו, זה בשביל הגויים. הישראלי של הסבנטיז היה יותר בקטע של פרקטיקה. ככה חינכו אותו. ספרטניות, הגרסה המזרח־תיכונית.

לכן, אין ממש פלא שמחוץ לצבא, הדובון הפך עם השנים לסימבול שמזוהה כל כך עם מתנחלים, למשל. זה מתחיל בתמונה האיקונית של העלייה לסבסטיה בה כיכב הרב משה לוינגר עם מעיל דובון ודגל ישראל, ונמשך עם בערך 720 כתבות יומן ("אולפן שישי" של האייטיז, רק עם 100 אחוזי רייטינג) בהן רואיינו מתנחלים שאיכשהו תמיד היו חמושים בסנדלים תנ"כיים ומעיל דובון.

צילום: דוד רובינגר

מדי פעם נתנו להם פייט קיבוצניקים (כולל הקטע של לרדת למטעים במכנסיים קצרים ודובון), או תלמידי ישיבות הסדר שנזכרו לתפוס טרמפים בלילה הכי גשום בשנה.

***

פלאשבק: מתישהו ב־1989, איפשהו ברמת הגולן. אימון חי"ר מתקדם. קפוא פחד ומכל הפלוגה דווקא אתה נפלת ב"מספרי מוות" להישאר שבת כדי לשמור במאהל. את הדיכאון שמתפשט בעצמות אף תפוצ'יפס או טעמי שהשאירו לך החברים לא יצליח להעביר. אתה שם עליך מעיל ויוצא להסתובב עד המשמרת. בשלב הזה של הפז"ם כבר הצלחת להתקמבן על מעיל אמריקאי, הרבה יותר יפה מהדובון וזה גם סמל סטטוס וקוליות.

הערב יורד, הטמפרטורות צונחות והמעיל האמריקאי בקושי מחמם. אתה מושך את הסיבוב לכיוון המאהל וניגש לקיטבג להוציא את הדובון. בשלב הזה של הפז"ם הדובון הוא מפגע תברואתי־ריחני גדוש כתמי גריז, שמן וסולר.

צילום: דוד רובינגר

למי אכפת. איך שאתה מניח אותו עליך, מתפשטת חמימות ביתית בכל הגוף. עזבו אתכם, לא תפוצ'יפס ולא טעמי, הדובון המסריח הזה הוא הדבר הכי מנחם בכל רמת הגולן.

***

דומני שזה חלק מהעניין: בדובון תמיד היה משהו מנחם, עוטף, מחבק. הוא לא יגרום למשקית ת"ש לסובב מבט, הוא מסורבל, מגושם וקשה לרוץ איתו כשאתה סוחב מאג, אבל הוא עוטף את כולך ומשדר מסר של אל תדאג, בסוף יהיה בסדר. דובון אכפת לי.

וזה הרי הכי ישראלי שיש. אכפתיות עוטפת, לא פעם חונקת, מסורבלת, מגושמת, כזו של צ'פחה על הגב, שמחביאה מאחורי הריפוד הסינתטי כרס קטנה ונכות רגשית בינונית. ועכשיו נגמר, לך תזדכה על זה באפסנאות.

צילום: דוד רובינגר

***

ומה הולך להחליף את הדובון? מעיל סופטשל! אפילו השם המפוצץ הזה מסגיר את התהליך שעברה החברה הישראלית מאז תצוגת האופנה הדמיונית בבסיס התחזוקה ב־1971. ממעיל הדובון החביב והידידותי למשתמש, עברנו תוך 50 שנה לסופטשל, מיתוג באנגלית, יושב יפה על האינסטגרם, עושה חשק לסלפי.

והחיילים כנראה יעשו איתו סלפי ואפילו יעלו לסטורי עם תיוג בסגנון "המעיל החתיכי החדש שלי". תשכחו מהדובון הנפוח שטישטש כל אלמנט אופנתי או חלילה סקסי. המעיל החדש צמוד לגוף, מחמיא לרזים שבחבורה וכמו שהסבירו בצה"ל: "הוא יהיה אסתטי, עדכני ואופנתי". תרבות טיפוח הגוף המוחצנת, אובססיית חדרי הכושר ורוח האינסטוש כבר מזמן לא נעצרים בש.ג. במציאות הזו לדובון לא היה שום סיכוי.

צילום: דוד רובינגר

צילום: דוד רובינגר