מחזיר אהבות פתוחות

אני כבר לא מזדעזעת מזוגות שמחליטים לפתוח את הנישואים. בטח לא כמו אז, כשהייתי בת 32, וזוג שישב מולנו בבר, הציע לי ולחבר שלי לעשות חילופי זוגות. בהתחלה הם רק חייכו אלינו ועשו תנועות כאלו של להרים את הכוס ולהשיק איתנו לחיים מרחוק. אחרי זה הם התחילו להזמין לנו צ'ייסרים. התפתחה אחלה שיחה מצחיקה ואינטליגנטית, שנמשכה בדיוק חמש דקות. כי מהר מאוד, האישה אמרה, "תגידי, מה אתם מתכננים לעשות אחרי שאתם זזים מפה? כי חשבנו להזמין אתכם אלינו הביתה. אנחנו חושבים שאתם סקסיים לאללה, ונשמח לעשות איתכם מסיבה קטנה".

היא הייתה יפה ממש, אני זוכרת שזה די הימם אותי. עד אז, חשבתי שאנשים שנופלים בסליז קלוקל כמו חילופי זוגות ואורגיות חייבים להיות נואשים ובעלי גוף דמוי לוטרה שהם מנסים להסתיר לשווא בתוך חלוקי סאטן וביריות. לא הצלחתי להבין למה זוג כל כך נאה, חכם ומצחיק היה חייב להרוס לעצמו ולהוסיף לתמונה את הפגם הזה. כי ככה ראיתי אז חילופי זוגות, או נישואים פתוחים: סוג של דפיקוּת שאנשים אמורים להתבייש בה. כשיצאנו מהבר, שלובי ידיים כמובן, אמרתי לו, "מאמי, תבטיח לי שלא נהיה ככה". ממש ריחמתי עליהם שאין להם את מה שלי ולו הולך להיות, עד שנהיה בני 85.

אחר כך התחתנתי והתחלתי להבין טיפה יותר מה שגרה פלוס ילד עושים לצינור האוויר שלך. זה אפילו לא הסקס, זה רק התחושה שכל יום דומה לשני, שעוד שיחה אחת על נוזל למדיח והמוח שלך קומש ומתייבש והופך לכדור צמר גפן. אתם סיפור פתור, סיפור שכבר מצא את ההפי אנד שלו, וכולנו יודעים מה קורה עם סיפורים פתורים: אף אחד לא רוצה להמשיך לקרוא אותם. מהמקום הזה יכולתי להבין את הרצון של זוגות שפותחים כדי להיות שוב האישה או הגבר האלו, שמשתמשים בכישורי ההקסמה שלהם. שוב להתלבש בקפידה, שוב לפלרטט בשנינות, להיות הנמר הלא־מאולף הזה שהיית ברווקות, לא חתולת הבית שנרדמת מול הסדרה.

ועדיין, כשהיא באה ואומרת לי שהם מדברים על לפתוח, התגובה הראשונה שלי היא, "אוי לא, אל". לא שאני אומרת את זה, אני מעמידה פנים שאני ליברלית ולא שיפוטית, אומרת דברים כמו "זה יכול להוסיף באמת המון ריגוש ותשוקה לזוגיות שלכם" או "מגיע לך להרגיש שוב דפיקות לב". אבל בפנים, איפה שאני פרימיטיבית כמו מינימום פוטין, אני חושבת רק, "הוא בטח זה שיזם את זה, המניאק. תמיד חשבתי שיש בו משהו לא אמין, העיניים שלו נודדות מדי כשבאה המלצרית. ועכשיו הוא מבקש רשות לבגוד בגלוי, כי זה מה שזה, התעללות נפשית ברישיון".

יש בי קצת שנאה לא הוגנת לגברים בזוגיות פתוחה. ולא רק לי. לכמעט כל אישה שאני מכירה. "מה הבעיה עם זה", אמר לי פעם גבר בזוגיות פתוחה, "אני מתפעל ממי שאני מתפעל". ולרגע אחד התביישתי, הרגשתי כמו דבלה יבשה ונטולת יצריות; כמו אישה שלא ממש אוהבת סקס ומשתמשת בו כדי לקבל זוגיות וביטחון. עד שנזכרתי שלעזאזל, זה כל כך לא נכון, אני אוהבת מין לגמרי; זה פשוט שבתור אישה יש לי רגישות גבוהה למין שבו מתייחסים אליי כאל חפץ.

וזה מה שהגברים ב”זוגיות מאפשרת” שמתחילים עם נועה חברה שלי גורמים לה להרגיש. כמו חפץ. הרי ברור שהיא גרושה, ברור שהיא רוצה לא רק סטוצים, היא אפילו כתבה את זה בביו, אמנם יותר באלגנטיות. אז מה אתה עכשיו בא ומציע לה משהו שברור שלא יתפתח מעבר לסטוץ, וגרוע מזה, סטוץ שבו את חלק ממשולש? "אני שונאת אותם", היא אומרת לי. "הזחיחות הזאת שבה הם פונים אליי עם ה’מאפשרת’ שלהם, התמונה עם החזה החשוף שהם תמיד מעלים, כדי שאני אראה איך למרות שהם נשואים יש להם בטן עם שש קוביות". ופה היא חשפה את הדבר הראשון שכל כך מעצבן אותה: הרבה מהגברים האלו חתיכים אש, וגם שווים, יש להם עבודה מעניינת, הם חכמים ורגישים, ואת כל נשק הרוך והתחכום הזה שהם למדו מהאישה ומהילדים, הם מביאים לזירת הדייטינג. ככה גם עשה המאפשר האחרון שהתחיל עם נועה. "אני לא תוסף מזון ולא מגש הכסף שעליו אתה ואשתך תבנו את התשוקה שלכם מחדש", השיבה לו. והיא צודקת. כי באמת מה אמור לצאת לה מלהיות המאהבת של מישהו שיש לו בית ואהובה, ומחפש רק איזו ספייס־גירל לתבלן איתה את השגרה שלו?

ר' אומרת לי עכשיו שלא בעלה יזם את זה. שזה פשוט קרה, השיחה התגלגלה לשם, ששניהם יודעים שהם כבר עושים הרבה פחות מין. "וחוץ מזה, כולם עושים את זה. מהחבורה שלנו יש שבעה זוגות פתוחים ורק שלושה שלא. את רוצה שאני אגיד לך מי נראה יותר צעיר ושמח, או שנוותר?" והיא צודקת. היום מלא אנשים שיצא לי להכיר מתנאים בביטוי המתועב הזה, “זוגיות מאפשרת”.

ומצד שני, אני מבינה את ר’, כשהיא אומרת שהיא מתה להרגיש קצת זרה לעצמה, לשים חצאית קצרה ולהחליף את ההוויאנס בנעליים עם קצת עקב, לצאת לשטח ולנסות שוב את מכונית הנשיות שלה. אני מבינה את זה, למרות שאני כנראה זקנה, או פשוט מיושנת, כי רן ואני הרמטיים יותר מחרמונית ונאמנים זה לזה בטירוף דתי כמעט. לא, אין מצב שאני מבקשת מרן לפתוח, כי למרות שאחרי 11 שנה הסקס משתנה, יש עדיין מספיק מגנטיות מסעירה בינינו, כדי שלא אעז לחשוב אפילו על משהו עם מישהו אחר. ואולי זו רומנטיות בעיניי: הרי ברור שרן היה שמח להיות עם אישה שהיא לא אני אם לא היו לזה השלכות, וברור גם שאני לא באמת כזו אמא תרזה. רק שבחוזה שבינינו, שנינו ממשיכים להעמיד פנים שהעולם בחוץ לא קיים. אין עולם, אין נשים וגברים אחרים. אני חייבת להגיד שיש בזה משהו רוחני כמעט; שעם כל היום־יום של ה”תזמין תמי 4” ו”התקשרו מהארנונה”, אנחנו קשורים רק לשני ומלופפים זה בזה, וצומחים אחד על האדמה של השני. "בסדר", אומרת ר’, "אבל אתם פרק ב', זה לא נחשב". ואני טיפה נבוכה כשאני קולטת שאולי כן, יצא שהתעליינתי קצת. הרי לי כבר הייתה נקודת יציאה, היה לי אוורור, שלא לומר מספיק דרמה לכל החיים. אז אנחנו מדברות קצת איך הם מתכננים לפתוח, כי יש כל מיני סוגים של “מאפשרת”. יש את אלו שהולכים יחד למסיבות חילופי זוגות או שיוצאים לדייטים עם זוגות אחרים. וגם פה זה מתפצל. כי אחרי הדייט יש כאלו שנפרדים מבן הזוג החוקי והולכים עם החדש למלון, ויש כאלו שנהנים לראות את האישה או הבעל שלהם עושים סקס מול העיניים שלהם בבית.

ויש גם את אלו שלכל אחד מותר מאהב או מאהבת, ולא מדברים על זה יותר מדי. או שדווקא כן, מספרים הכל, וממש הופכים את זה לפורפליי. ר' אומרת שלדעתה הם ילכו על האופציה של כל אחד לחוד, כי "גדול עליי להתפשט ולעשות את זה במסיבה. אני ביישנית מדי". "אבל מין סידור כזה מאפשר שלכל אחד מכם מותר כשייצא לו? אני לא בטוחה", אני אומרת. "אל תהיי שיפוטית", ר' מאוכזבת. “חשבתי שאת לא מהאנשים האלו שלא מבינים כמה סקס זה קודם כל בינינו ובין עצמנו, זה לא שייך לבן הזוג, זה שלנו, וזה חייב להישאר חי".

לא, אני לא מאלו שחושבות שבגידות יש רק מחוץ לנישואים. בגידות יש גם בתוך הנישואים, והן יום־יומיות וכואבות מאוד. בכל פעם שאת לא מספרת לו מה באמת חשבת כשנתקלתם ברחוב באקס שלך, את בוגדת. בכל פעם שהוא חולף ליד המאפייה החביבה עלייך ואין תור והוא בכל זאת לא מביא לך, הוא בוגד. אבל בנישואים פתוחים, יש את הבגידות האלו ועוד ליין שלם של בגידות, ואני לא מדברת על הסקס עצמו. אני מדברת על מה שקורה אם הוא בוחר לממש את הקלף הפתוח שלו דווקא בתקופה שבה את בדיכאון והוא יודע כמה עצוב לך; או אם היא בוחרת ללכת על איש ההיי־טק שהכי מגרד לך על שריר ההצלחה, דווקא בתקופה שבה אתה לא מוצא אף אחד שיזמין ממך את עבודות הנגרות שלך. צריך לסמוך על טוב ליבו ואהבתו של מישהו מאוד, אבל מאוד, כדי שחוזה כזה יעבוד בלי שאחד מהצדדים ירגיש שזה כבר לא אהבה, זה לדרוך על הרגשות שלו עם איברי המין של אנשים זרים .

"אני סומכת עליו", ר' אומרת, "למרות שבמין זה שונה. במין יוצאים מאנשים דברים, למשל, פנטזיות שממש לא משקפות את זה שאתה אדם מוסרי שמתנדב עם ילדים חולים, ואם בבית במקרה יש תקופה של אווירה חונקת ורבים, איך אני בעצם יכולה לבקש ממנו שלא ילך אחרי חליל האושר שלו, שיוביל אותו הרחק מהאישה הכועסת שבבית אל איזו רווקה שמחה שבדיוק חזרה מהפאנג'ויה?”

"ומה עם חליל האושר שלך?" אני שואלת. "יש לי, אבל בתור אישה אני חושבת שלא כל כך לימדתי את עצמי ללכת אחריו. ככה חיברתו אותי. ולכן אני דואגת, שזה לא יהיה מאוזן בינינו. כי צד אחד יודע לקחת עונג בקלות והשני דואג". והיא צודקת. הנה, עובדה שלא רואים בטינדר עשרות נשואות “מאפשרות” עולות כל לילה, ומחפשות איזה סטודנט סקסי להנדסת חשמל עם שפתי ברווז משורבבות.