"היא לא תיארה שבתוך האדם שחי לצידה יש מפלצת, שתקום ותהרוג אותה בידיים חשופות"

"בקורס הראשון של מודיעי נפגעים עשינו תרגיל, כדי להרגיש מה זה לקבל הודעה. אתה צריך לצייר ריבוע, ובצדדיו לכתוב שמות. הורים, ילדים, בני זוג, חברים קרובים. ליד כל שם אתה צריך לכתוב מספר - כמה ימים בערך נשאר לך להעביר יחד עם אותו בן אדם. אחרי זה המדריך שלנו אמר לנו, 'בואו, תבחרו שם מהרשימה הזאת, ותמחקו את המספר. כרגע קיבלתם הודעה שהבן אדם הזה מת, ולא תבלו איתו יותר'. אני אז בחרתי שם של חברה שלי".

(גיא שפירא, בהספד מעל קבר אשתו, בטרם נעצר בחשד לרציחתה)

גיא שפירא יודע דבר או שניים על מוות. במשך כ־30 שנה הוא היה האיש שמוסר למשפחות שכולות את הבשורה הנוראה מכל, האדם שדופק בדלת. במסירות ראויה להערכה, מילא גיא את התפקיד השוחק של קצין נפגעים בשירותו הצבאי הסדיר, והמשיך לבצע אותו במילואים. 30 שנה. בשנים האחרונות אמנם עבד לפרנסתו בחברת היי־טק, אבל היה נכון תמיד לקבל את ההקפצה מהצבא, שתשלח אותו אל הקורבן הבא. הוא הביא בשורות איוב.

את הסיפור על התרגיל מקורס מודיעי נפגעים גולל גיא בערב סוכות האחרון, מעל קברה הפתוח של אשתו רחל. יום קודם לכן היא נמצאה מתה בדירתם המשותפת במעלה־אדומים, מוטלת בתוך אמבטיית מים קרים כשוורידיה חתוכים. כעת ספד לה בעלה בקול חנוק. "אני אשם בכל מה שקרה", התייפח. "גרמתי לבן אדם היחיד שאהב אותי לשנוא אותי. אני מבקש מכולכם סליחה. הרגשתי חזק ובשליטה. היום זה שונה. היום זה סיוט ועונש שהיקום הכין בשבילי".

קור רוח ובלי בושה. שפירא סופד לאישה שרצח

ההספד הזה קיבל טוויסט מצמרר כעבור יום וחצי בלבד. למחרת אחר הצהריים זימנה המשטרה את גיא לתשאול, לאחר שגופתה של רחל הועברה למכון לרפואה משפטית, שם עלה לראשונה חשד דרמטי: רחל לא התאבדה, אלא נחנקה למוות. אם עד אותו רגע האמין גיא שביצע את הפשע המושלם, הרי שכעת החל להבין שמשהו בתוכנית שלו השתבש.

הוא נכנס לרכבו, אך במקום לנסוע כפי שהתבקש לתחנת המשטרה, החל להימלט לכיוון דרום, כאשר השוטרים דולקים אחריו בסירנות מייללות. באזור מחלף בית קמה הוא עלה על דוקרנים של מחסום משטרתי, ורכבו נעצר בשולי הדרך. שני שוטרים שרצו לעברו נדהמו כאשר גיא הכניס אקדח לתוך פיו. במשטרה ידעו שיש לגיא אקדח, אבל לקחו סיכון ואיפשרו לו להמשיך ולהחזיק בו. ההנחה, השגויה, הייתה שגיא ימשיך בתרגיל ההונאה ויכחיש שרצח את אשתו. במשטרה לא תיארו לעצמם שינסה להתאבד. ואז הוא לחץ על ההדק.

הוא שרד. במשך כמה ימים אושפז מורדם בבית החולים סורוקה, בעוד השוטרים ממתינים מחוץ לדלת. כשיתעורר יודה בפניהם כמעט מיד: רחל לא התאבדה. רצחתי אותה.

השבוע אנחנו מביאים גילויים חדשים בפרשת רצח רחל אייזנשטדט, שחושפים את ההתנהלות הבעייתית של המשטרה, שאיפשרה לרוצח להסתובב חופשי במשך יותר מ־48 שעות, כשברשותו אקדח שהוא מחזיק ברישיון. הגילויים מציפים גם את הסכנות שעלולות לצוץ, כתוצאה מקצרים בתקשורת בין המשטרה למכון לרפואה משפטית באבו כביר.

ומעבר לכשלים הרבים שליוו את הפרשה, שעוד יפורטו בהמשך, כעת נחשף גם מכתב ההתאבדות של הרוצח. "אני שונא את עצמי, מרחם על עצמי, ושונא את עצמי עוד יותר על זה", כתב שפירא. "אני לא נהנה לחיות, אף פעם לא נהניתי. חשבתי לסיים את החיים עוד לפני הרבה שנים אבל לא הרגשתי חזק".

לכל אורך המכתב, גיא אינו מתוודה על הרצח.

אבל מותה הטרגי והדרמטי של רחל בגיל 55, הוא הזדמנות להאיר בזרקור גם את חייה. היא הייתה גיורת שהפכה לחרדית ואז יצאה בשאלה, אישה בעלת חמלה אינסופית לאנשים ובעלי חיים כאחד, שההתמסרות הטוטאלית שלה לתיקון עוולות הפכה אותה, לדברי כמה אנשים שהכירו אותה, גם לאישה לא פשוטה להכלה.

גם לבעלה, רוצחה, התחברה מתוך חמלה. "היא הייתה הדומיננטית, בכל התחומים", אומרת חברתה, גלית נרקיס. "הוא היה נגרר, הצל שלה. טיפוס שקט, מכונס בעצמו, ההפך הגמור ממנה. בגלל זה אף פעם לא הבנתי את החיבור ביניהם. אני חושבת שהיא לקחה אותו כפרויקט. אם לא היא, הוא לא היה מתחתן לעולם".

בשנים האחרונות עבדה רחל בארכיון יד ושם. תפקידה היה לסייע לפונים באיתור מסמכים הקשורים לבני משפחתם, שנספו או נעלמו. החברה נרקיס, שמכירה את רחל מעבודתן המשותפת, מספרת שהייתה מאושרת. "אם לרגע היא הייתה חושבת שיש מולה רוצח בפוטנציה, או שיש בו אפילו קמצוץ של אלימות, היא הייתה מעיפה אותו מיד בלי לחשוב פעמיים", היא מסבירה. "רחל לא הייתה אדם שייתן למישהו לשלוט בה, שום סוג של אלימות מצידו לא היה עובר אצלה. היא אהבה את גיא, אני יודעת שכן. אני לא חושבת שהיא תיארה שבתוך האדם שחי לצידה יש מפלצת, שתקום ותהרוג אותה בידיים חשופות. היא לא ציפתה לזה. המחשבה עליה, עומדת שם מופתעת, עם הידיים שלו סביב הגרון שלה, מייסרת אותי יותר מהכל".

לוחמת צדק עם “רדאר של מצוקות". רחל אייזנשטדט

× × ×

גיא ורחל התחתנו ב־2006. שנה אחר כך נולד בנם המשותף, היום בן 14. אלו היו הנישואים השניים של רחל, שכבר היו לה שישה ילדים משלה. כלפי חוץ, היא וגיא נראו מאושרים. טיולים רגליים, נסיעות לחו"ל, תמונות משותפות בפייסבוק. אבל בתקופה האחרונה, מאחורי הקלעים, משהו החל לחרוק. רחל, שנהגה לשתף בפתיחות את חברותיה לעבודה במה שעובר עליה, לא דיברה על כך. למעשה, היא מעולם לא דיברה יותר מדי על גיא.

בסוף השבוע שקדם לחג הסוכות האחרון, החלו העניינים לצאת משליטה. על פי הגרסה שהציג גיא למשטרה, רחל והוא רבו באותו סוף שבוע במשך 48 שעות רצופות, ללא שינה. הרקע היה סכסוך סביב חלוקת הכספים והרכוש במסגרת הליך הגירושים, שעליו הסכימו לאחרונה. מתישהו במהלך היומיים האלה התקשרה רחל לאחת מבנותיה מנישואיה הקודמים, והודיעה לה שהיא וגיא החליטו להתגרש. כמה שעות אחר כך יצלצל שוב הטלפון של הבת. הפעם ידווחו לה כי יש אמבולנס מחוץ לבית אמה.

בהודאה שמסר למשטרה סיפר גיא כי בבוקר הרצח, יום ראשון 19.9, הוא הסיע את בנם לבית הספר וחזר הביתה. לדבריו, הוויכוח עם רחל המשיך, ובשלב מסוים לטענתו היא החלה להכות אותו בידיה ולצעוק. הוא נאבק בה, ולבסוף חנק אותה, עד שהפסיקה לנוע. בקור רוח, טישטש את זירת הרצח, ואז העלה את גופתה של רחל במעלה המדרגות, לקומה השנייה של הבית, שם נמצאת האמבטיה. הוא הפשיט את רחל, הניח אותה בתוך האמבטיה, מילא בה מים וחתך את ורידיה בסכין, כדי להסוות את האירוע כהתאבדות. אחר כך נעל את דלת האמבטיה. בעוד גופת אשתו מאבדת דם, גיא השתתף במשך כשעתיים בישיבת זום של העבודה.

באזור 11:30 התקשר גיא למד"א וסיפר שהרגע חזר הביתה, ומצא את אשתו שכובה באמבטיה. המוקדנית רצתה להסביר לו כיצד לבצע החייאה, אבל לשם כך היה צורך להוציא את רחל מהאמבטיה. גיא ירד למטה, לשכנים. "הוא דפק על הדלת ואשתי פתחה", משחזר השבוע השכן חוויאר אלכסנדר. "הוא היה נסער והחזיק את הטלפון ביד. הוא ביקש שאבוא לעזור כי אשתו התעלפה. מיד עלינו למעלה.

"הגענו לדירה, עליתי לקומה למעלה מיד אחריו ונכנסתי לחדר האמבטיה", ממשיך אלכסנדר. "ראיתי מחזה מזעזע, גופת אישה עירומה. היא הייתה עם העיניים פקוחות והראש שלה היה מוטה הצידה. הוא ביקש ממני לעזור להרים אותה מחוץ לאמבטיה. אני מרים אותה בזהירות, משתדל שלא לפגוע לה בראש, כי אני במחשבה שהיא חיה. הנחנו אותה על הרצפה ואשתי, שעברה הכשרה של חובשת, החלה להסביר לו איך עושים הנשמות יחד עם הבחורה ממד"א שהייתה על הקו.

"הוא התחיל לבצע עיסוי, אבל לא באופן חזק. מאוד־מאוד חלש, משהו לא ברור. בשלב מסוים אשתי אומרת לו, 'תלחץ יותר חזק', והוא עושה תנועות שכאילו הוא לוחץ וחצי בוכה ואומר, 'אוי אשתי, אוי אשתי'. ממלמל. זו הייתה סיטואציה הזויה ומזעזעת ומביכה. אם הייתי יודע שזה מה שאראה בבית, לא בטוח שהייתי עולה".

אחרי כמה דקות, הגיעו לדירה אנשי מד"א. הם גם היו אלה שהזעיקו את המשטרה לזירה, אחרי שמצאו את רחל מוטלת רטובה ליד האמבטיה, שהייתה מלאה במים אדומים. "הכוננים במקום החלו בהחייאה", נכתב בדוח שמילאו החובשים. "אישונים מורחבים, קרה למגע. הלוע והאף מלאים במים. בוצעה שאיבה וניסיונות לפתיחת הלסת ללא הצלחה. ניתן אדרנלין לווריד ללא הצלחה. נקבע המוות באישור ד"ר גפן".

"אחרי שהבנו שהיא מתה, ירדנו למטה וגיא היה מאוד קר ומאוד ענייני", מספר השכן אלכסנדר. "אמרנו לו שאנחנו מצטערים על מה שקרה והוא לא אמר יותר מדי, רק 'תודה שעזרתם'. הפעם האחרונה שראינו אותו, הייתה כשהשוטרים הביאו אותו לעשות שחזור של הרצח".

× × ×

חוקרי מחוז ש"י גבו עדות מגיא, שסיפר כי הגיע הביתה ומצא את רחל באמבטיה. עדויות נגבו גם מזוג השכנים. אבל העדויות הללו, כמו גם הזירה, לא הדליקו כנראה נורות אדומות אצל השוטרים. גורמים במשטרה מודים שההתאבדות בוימה על ידי גיא בתחכום ובדקדוק כה רבים, עד שלמעשה כמעט שאין ראיות פורנזיות שיוכלו להוכיח במשפט כי אכן מדובר ברצח (כתב האישום, לפיכך, שמיועד להיות מוגש בשבוע הבא, מתבסס בעיקרו על הודאתו ועל ממצאי נתיחת הגופה, שאליהם נגיע מיד). ואכן, התנהלות החוקרים מרגע הגעתם לזירה, מראה שלרגע הם לא חשדו שמדובר ברצח, וכי שוכנעו שמדובר בהתאבדות. במידה מסוימת, קשה להאשים אותם. בדיקה מעלה שלגיא אין תיק פלילי, ושמעולם לא נעשו פניות בדבר אלימות מצד אשתו - לרווחה או למשטרה. גם הדירה של הזוג נראית מסודרת ונקייה, ועל הגופה לא נתגלו סימני מאבק. ובכל זאת, משהו נראה לחוקרים מוזר: בזירה אין הרבה דם. במשטרה מחליטים לשלוח את גופתה של רחל למכון לרפואה משפטית באבו כביר, הליך מקובל במקרה של התאבדות.

מדובר בבדיקה חיצונית ראשונית, שרק אחריה מודיע המכון למשטרה האם יש גם צורך בביצוע נתיחה פולשנית. רק אז, יש צורך בהחתמת המשפחה על אישורים. במשטרה רגילים לחסוך את הפרוצדורה.

החוקרים ביקשו להחתים את גיא, כבר במעמד העברת הגופה, על מסמכים שבהם הוא מאשר מראש לבצע נתיחה, אם כזו אכן תידרש. לא היה צורך לשכנע אותו: ייתכן שבגלל שהעריך כי אם יסרב יעורר את חשד החוקרים, הוא הסכים מיד.

גופתה של רחל יצאה ממעלה־אדומים לכיוון המכון לרפואה משפטית באבו כביר באזור השעה ארבע אחר הצהריים. על גבי הטופס שהוצמד לה חתם שוטר ממשטרת מעלה־אדומים: "זהות ידועה. שעת המוות 11:30. נמצאה על ידי בעלה כשהיא כולה מתחת למים באמבטיה. לאחר מכן זוהו גם חתכים ביד שמאל. עמדת המשפחה – מסכימה לנתיחה".

על גבי הטופס יש גם למלא מהי השאלה החקירתית, כלומר מה מבקשת המשטרה מהמכון לבדוק. השוטר ניסח את השאלה כך: "האם ממצאי הבדיקה מתיישבים עם מוות טבעי?"

מדובר בשאלה חקירתית תמוהה, במקרה הטוב. גם מי שלא סיים בית ספר לשוטרים יכול היה לנחש באותה נקודה, שרחל לא מתה מוות טבעי. "זה ברור לגמרי שמי שמילא את הטופס, לא מבין שום דבר", אומר גורם שעובד מול המכון לרפואה משפטית. "אישה שנמצאה באמבטיה עם וריד חתוך, זה בוודאי לא מוות טבעי, ללא קשר לרצח. בכל מקרה, קשה להאמין שבמשטרה חשדו שמדובר ברצח".

הגופה התקבלה באבו כביר ב־19.9 בשעה 18:15. רחל כבר מתה כמה שעות. אבל במכון, איש לא מיהר. בדיקת הגופה החלה רק למחרת בבוקר.

בבוקר 20.9, ערב סוכות, למחרת מותה של רחל, הגיע למכון באבו כביר ד"ר ריקרדו נחמן, רופא פתולוג וסגן מנהל המכון. לנחמן לא היה מידע רב על הגופה ששכבה על שולחנו. הוא ידע רק שמדובר באישה שנמצאה מתה באמבטיה, כשוורידיה חתוכים.

אבל כבר ממבט ראשון, הבחין נחמן שמשהו לא מסתדר עם הנתונים. אחת הבדיקות הראשונות שעורכים פתולוגים, מתמקדת בשינויים שמתרחשים בגוף לאחר המוות. כשמישהו מת, הדם בגופו מפסיק לזרום ושוקע במקומות הנמוכים, שם הוא מותיר כתמים כחולים־סגולים. במקרה של מוות מדימום, הכתמים הללו חיוורים, כי לא נותר הרבה דם בגוף. אבל כתמי המוות של רחל דווקא היו כהים וברורים. לגופה נערכה גם בדיקת סי־טי, בדיקה לא פולשנית שאינה דורשת את חתימת המשפחה. היא לא העלתה ממצאים חשודים במיוחד, למעט מכה קלה במצח.

כתמי הדם לא נתנו לד"ר נחמן מנוח. ב־10:57 הוא שלח למשטרה את עמדת המכון לרפואה משפטית: "בתשובה לשאלה האם המקרה מתיישב עם מוות טבעי, תשובתנו היא לא. על סמך הממצאים ולאור הנסיבות הלא־ברורות, אנו ממליצים על ביצוע נתיחה".

רק שם התגבשה ההבנה שזה רצח. המכון לרפואה משפטית | צילום: מיכאל קרמר

כשההודעה הזו התקבלה במשטרת מחוז ש"י, איש מהשוטרים לא טרח לשאול את אנשי המכון מדוע בכלל יש צורך בנתיחה. "זה מאוד מפתיע", אומר גורם שעוסק בחקירות רצח. "אם יש לגוף חוקר חשד מינימלי שהמוות נגרם בעבירה, הוא חייב לפנות למכון ולהבין מה בדיוק הסיבה שבגינה צריך נתיחה".

במשטרה אמנם לא שאלו שאלות, והחתימו את הרוצח פעם נוספת על אישור לביצוע הנתיחה. רק כדי לוודא את העניין, התקשר ד"ר נחמן בעצמו אל גיא. הוא שאל אותו האם הוא אכן מסכים לביצוע הנתיחה. גיא ענה שהוא מסכים בדעה צלולה.

סביר להניח שבאותו רגע, העריך גיא שסודו עשוי להיחשף בנתיחה שלאחר המוות. לאחר שיילכד ויודה, יספר לחוקריו שבאותו שלב כבר תיכנן להתאבד. ייתכן שלא היה אכפת לו שלאחר מותו, הסוד ייחשף. ייתכן שזה בדיוק מה שהוא רצה - שרק לאחר מותו, יתגלה כי רצח את רחל. זה כמעט הצליח לו.

× × ×

רחל נולדה במוסקבה למשפחת אייזנשטדט. אביה היה יהודי ואמה נוצרייה. ההורים של אמה היו מתנגדי המשטר הסובייטי ובסוף שנות ה־70, כשרחל הייתה עוד נערה, נמלטה עם הוריה לשווייץ. היא דיברה ארבע שפות באופן שוטף: רוסית, גרמנית, אנגלית ועברית.

שורשיה היהודיים משכו אותה כנראה לישראל, ובגיל 19 הגיעה במטרה להתנדב בקיבוץ. שם פגשה את בעלה הראשון, מי שיהיה אב לשישה מילדיה. הוא היה חילוני גמור, אבל כדי להתחתן רחל הייתה צריכה לעבור גיור. בתשוקה שאפיינה כל דבר שבו עסקה, נסחפה בתהליך הגיור ובסופו הפכה לחרדית. את בעלה היא סחפה איתה.

הם עזבו את הקיבוץ ועברו לגור ברמות ג' בירושלים, שכונה חרדית קלאסית, בדירת שלושה חדרים. הוא התפרנס בדוחק כנהג של מאפייה והיא טיפלה בילדים. "גידלנו את הילדים יחד", אומרת אחת השכנות מאותם ימים. "היא הייתה מאוד טובה ונדיבה. כל דבר שהייתי רוצה, הייתי מבקשת ומקבלת. היא הייתה אמא נהדרת ושכנה נהדרת. משקיעה המון בילדים, מתאמצת מאוד בחינוך שלהם. אני זוכרת את בר־המצווה של הבן, כל הקהילה נרתמה לעזור. הם לא היו משפחה קשת יום, אבל לא היה לה כסף לבר־המצווה, אז השכנות התגייסו".

לדברי אותה שכנה, בשלב מסוים החליטה רחל להתגרש מבעלה. הגירושים, כך אמרה רחל לחלק מחבריה, היו קשים. היא עזבה את הבית, עזבה את שכונת רמות ועזבה גם את הדת, יצאה בשאלה. ילדיה מנישואיה הראשונים גם הם אינם חרדים היום. "אחרי שהיא עזבה, מדי פעם היינו נפגשות", אומרת השכנה מרמות. "היא תמיד אמרה שהיא זוכרת אותנו ומאמינה בבורא עולם".

הגירושים, הניתוק מהשכונה, היציאה בשאלה - כל אלו דווקא הפיחו ברחל חיים. במקביל גם החלה לעבוד ביד ושם וללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, שם הכירה את גיא. היא ראתה בכל אלה סימנים להתחלה חדשה. "היא הייתה אישה עצמאית, לוחמנית, היא לא פחדה לעזוב את החיים הקודמים שלה", אומרת חברתה גלית נרקיס.

"גיא היה רווק, צעיר ממנה בשש שנים, נראה טוב", אומרת חברתה של רחל, לריסה רוטמן. "אבל הם היו שונים מאוד. רחל כל הזמן הייתה בתנועה, מלאת עשייה, היו מסביבה מלא אנשים, והוא היה ההפך הגמור ממנה. כששאלתי אותה מה לה ולו, היא אמרה שהוא מאזן אותה בשקט שלו, ושיש לו חוש הומור. רחל אהבה לצחוק".

ביד ושם, שם החלה לעבוד לפני 17 שנה, הפכה רחל לדמות בולטת מאוד. חוקרי המוסד זוכרים אותה מהארכיון, נחושה לעזור בכל דבר. היא הייתה גם פעילה בוועד העובדים, ולא חסכה ביקורת מההנהלה. "אני מגיעה לעבודה בדרך כלל בשעות מאוד מוקדמות", אומרת דורית נובק, מנכ"לית יד ושם. "אחת לכמה חודשים רחל הייתה מתייצבת כאן בשש וחצי בבוקר, כדי לתת לי משוב על מה קורה ביד ושם, ומה לדעתה צריך לתקן. יום אחד, אחרי שיחה ארוכה איתה, כתבתי לה שהיא לא יכולה להילחם כל היום בטחנות רוח. היא ענתה לי, 'את צודקת שיש טחנות רוח מדומות, אבל יש גם הרבה אמיתיות'. היא הייתה אדם מאוד טוטאלי".

במיוחד, זוכרת נובק את רגישותה של רחל לסביבה. "רחל הייתה רדאר של מצוקות", היא אומרת. "הייתה למשל מישהי שנתנה שירות ליד ושם, אם יחידנית לשני ילדים, שחלתה קשה בסרטן. רחל הגיעה לביתה ביוזמתה, ראתה מה צריך ועשתה גיוס בקרב עובדי יד ושם, הכל בשביל לעזור לאישה הזו. היא ליוותה אותה בכל התקופה".

אדם נוסף שהופיע על "רדאר המצוקות" של רחל היה יעקב וקסלר, יהודי יליד פולין, שנמסר בשואה מהוריו לזוג נוצרים. הוא גדל כנוצרי ואף הפך לכומר, אך לעת זקנה, הוריו גילו לו את זהותו האמיתית. לאחר שעבר לישראל ב־2009, ביקש לקבל אזרחות מתוקף חוק השבות. "הייתה מלחמת עולם להוכיח שיעקב יהודי", מספרת נובק. "רחלי לא נחה עד שזה קרה".

רחל נעזרה במכון 'סימנים' של הרב זאב ליטקה, שמתמחה בבירור שורשים גנטיים. המכון מתבסס על מחקרים שמעידים שיש סימנים אופייניים בדנ"א המיטוכונדרי, היכולים להעיד על יהדותו של אדם. "כתבתי ספר על הנושא, מסרתי הרצאות לדיינים והסברתי להם שיש לזה היתכנות הלכתית", מסביר ליטקה. "וקסלר היה הראשון שהגיע למכון שלי. רחל הייתה איתו".

בסופו של דבר, ובעזרת רחל, וקסלר הוכיח את יהדותו וקיבל אזרחות. רחל אירגנה לו בר־מצווה מרגשת ביד ושם, שם רקדה קורנת מאושר. היא גם נרתמה לקדם את המכון החדש של הרב ליטקה וגייסה עבורו תרומות בפייסבוק. "לפני שנתיים אפילו הייתי אצלה בבית במעלה־אדומים, פגשתי את גיא", מפתיע ליטקה. "היא רצתה ללמוד על הפרויקט שלי, שמערבב גיאוגרפיה, גנטיקה ומתמטיקה, והיא שיתפה את גיא, בתור מישהו שמסוגל להבין בדברים האלה. ישבנו שלושתנו יחד ובאמת התרשמתי שהוא אדם מאוד אינטליגנטי, הייתה לנו שיחה מצוינת. כששמעתי שהוא חשוד ברצח, הייתי בהלם".

ליטקה, שפיתח קשר קרוב עם רחל, מגדיר אותה כאישה מלאת אנרגיה, פתוחה ודברנית. גם דעתנית. "היו לה כל מיני עניינים עם המנהלים שלה ביד ושם", אומר ליטקה. "חוץ מהעבודה שלה בארכיון, היא גם הייתה מדריכה במוזיאון בגרמנית. פעם הגיע אחד השרים מגרמניה, והיא הדריכה אותו. השר מאוד נהנה מהסיור, ושלח לרחל הזמנה לבוא לגרמניה לסיור על חשבון משלם המסים הגרמני. זה נתקע בהנהלה, והיא לא נסעה. היא נורא כעסה. היא אמרה לי אז שבעלה אמר לה, 'תורידי את הראש, אל תעשי יותר מדי בלגן'. אבל היא כן עשתה בלגן".

גם אם היו לה עימותים עם מנהליה ביד ושם, איש מהם לא חלק על כך שרחל היא עובדת מקצועית. גם עשרות מכתבי ההערכה שקיבלה מאנשים להם סייעה, מעידים על כך. "בשנים האחרונות היא הייתה במרכז הייעוץ", אומרת המנכ"לית נובק. "היא נתנה שירותי ייעוץ למי שפונה לבקש מידע על משפחתו. את אותה רגישות שהייתה מגלה כלפי נזקקים, היא גילתה גם בעבודה. אם היית צריך חומר על בני משפחתך שנעלמו, היית יכול להיות בטוח שרחלי לא תנוח עד שתמצא את כולו".

זה לא מובן מאליו שמנכ"לית יד ושם, מוסד שבו ישנם מאות עובדים, תתחבר כך לאחת העובדות בארכיון. אבל היה משהו ברחל שאי־אפשר היה להתעלם ממנו. נוכחות.

בווטסאפ האחרון ששלחה רחל למנכ"לית, היא מעדכנת אותה שבנתה מחסה לחתולים עזובים, שנמצאו ליד אתר בנייה בשטח המוסד. באופן כללי, הייתה לרחל רגישות יתרה לחתולים. דף הפייסבוק שלה מלא בתמונות של חתולים אותם היא מציעה לאימוץ, מעין מפעל צדק פרטי של אישה אחת. גם ללא קשר לחתולים, הגלישה בדף הפייסבוק של רחל מציפה את התחושה, שהיה לה חוש צדק מפותח.

אלא שחוש הצדק הזה גם גרם לה להסתבך. עם חלק משכניה, למשל, הייתה מסוכסכת. "צריך להתנצל בפני השכנים", כתב גיא במכתב ההתאבדות שלו. "רחל רבה עם כל העולם והשכנים ואני לא אהבתי את זה". בניגוד לקהילה החמה שבה חייתה בשכונת רמות החרדית, במעלה־אדומים רחל הייתה מבודדת. "כיוון שהיא הייתה נורא תובענית, לפעמים היה לא נוח לשמוע אותה", אומר אחד ממכריה, "היה בה משהו טוטאלי, שלפעמים מאוד הקשה על סביבתה".

גם בעלה, גיא, לא ממש השתלב. שכניו מגדירים אותו כשתקן, וזהו.

הוא בן 49, יליד ברה"מ לשעבר, שעלה ארצה בשנות ה־90. הוא אספן של סמלים וסיכות, חובב טיולים, שעבד כמהנדס תוכנה בחברה שעוסקת בהגנת סייבר. בהספד על קברה של רחל, העיד גיא על עצמו שהוא אינו אדם שמחצין רגשות. אחד מחבריו לצבא, שהעדיף להישאר בעילום שם, מסכים: "ידענו שהוא איש קר. מאוד. אחד שלא משתף ברגשות או במה שקורה לו בבית. אבל לא חשבתי לרגע שהוא רוצח. גיא היה מגיע לבתים של משפחות שכולות ומודיע להן על האובדן הכי גדול, אם זה בפעילות מבצעית, תאונת דרכים או התאבדות, והוא היה מחושב בכל הסיטואציות הללו. יחד עם זאת שהיה קר, הייתה בו גם חמלה מסוימת. כל אמא, אבא או בן משפחה אחר שהיה מתפרק בבכי, הוא היה קשוב אליו ואמר לו 'אנחנו פה איתך'. צריך להבין שמדובר בסיטואציה הכי קשה שיש. המשפחות לידינו מתפרקות, החיים שלהן מתחלקים לשניים בדיוק ברגע הזה, והוא היה שם".

בדיוק בגלל זה, אומר אותו חבר, המעשה של גיא בלתי נתפס. "לא האמנתי שכזה בן אדם שאמורה להיות בו חמלה אינסופית, שמשרת במילואים בתפקיד כל כך רגיש, יכול לעשות כזה דבר", הוא אומר. "כשמודיעים למשפחה על האובדן מלווים אותה במשך כמעט שבוע. אני לא רוצה לחשוב על המשפחות השכולות שהוא דפק להן על הדלת ובילה איתן את השבוע הקשה בחייהן, שמגלות כעת שמדובר ברוצח".

× × ×

אם היה אי פעם ספק באשר לסיבת מותה של רחל, הרי שבמהלך הנתיחה שלאחר המוות, הוא נעלם לחלוטין. הדבר הראשון שבלט לעין בנתיחה שביצע ד"ר נחמן מהמכון לרפואה משפטית, היה העובדה שאיבריה הפנימיים של רחל עדיין גדושים בדם. העניין הזה לא הסתדר עם הטענה שהתאבדה על ידי חיתוך הוורידים, אבל התיישב טוב מאוד עם כתמי הדם הבולטים שנותרו בגופה.

במבט מעמיק יותר, גם גילה נחמן שלרחל יש דימומים נקודתיים בעפעפיים. תופעה כזו יכולה להתרחש, למשל, כאשר אדם נחנק בחוזקה. במצב כזה לא רק האוויר מתקשה לצאת ולהיכנס אל הראש, אלא גם הדם, שנאגר בתוך הראש ויוצר לחץ על כלי הדם.

נחמן גם זיהה שקנה הנשימה של רחל חסום ושריאותיה מנופחות, מה שיכול להעיד על כך שניסתה לנשום ללא הצלחה, עניין שלא מתיישב עם מוות כתוצאה מאיבוד דם. הוא איתר חבלות ברגליים, מה שיכול להעיד שמישהו לפת את רחל בחוזקה וניסה להזיז אותה ממקום למקום. חבלות נמצאו גם באזור הרקה ודימום בצד השמאלי של המפרקת. בדיקת סי־טי נוספת גילתה שברים בעצמות הגרון. עכשיו הכל הסתדר.

בשלב הזה, 20.9 בצהריים, 24 שעות לאחר מותה, מבין מישהו לראשונה שיש סיכוי שרחל נרצחה. אבל ד"ר נחמן לא טורח להתקשר לאיש. זה ערב חג סוכות, והמכון נסגר מוקדם. רגע לפני שהוא יוצא מהדלת, הטלפון מצלצל. על הקו נמצא קצין חקירות ממחוז ש"י. הוא רוצה לברר מה קורה עם הגופה.

ד"ר נחמן הסביר לחוקר את ממצאי הנתיחה. זו הפעם הראשונה, כך נראה, שבמשטרה מתחילים להבין שהאירוע במעלה־אדומים היה רצח, וחמור מכך, שיש להם רוצח שמסתובב חופשי. במשטרה מחליטים גם לפעול. בעקבות עבודת פרופיילינג, החוקרים מגיעים למסקנה שמדובר באדם מחושב וקר רוח, שאם ייעצר וייחקר רק ימשיך בתרגיל ההונאה שלו, וכנראה לא יודה ברצח. במשטרה מסבירים שבגלל היעדר הראיות הפורנזיות בדירה, היה צורך לאסוף ראיות חדשות שיצביעו על כך שגיא רצח את רחל, או להמתין שיפליל את עצמו. הדבר שהחוקרים הכי פוחדים ממנו בשלב הזה, הוא שגיא ייעצר אך ישוחרר בהמשך בשל חוסר ראיות. הם פונים לבית המשפט, מבקשים ומקבלים צווים שמאפשרים להם לאכן את הטלפון של גיא.

וכך גיא עצמו, נותר חופשי. גם האקדח האישי, אותו הוא נושא ברישיון, לא נלקח ממנו. איש במשטרה כנראה לא העריך שהרוצח הזה ינסה להתאבד, מה שהתגלה בדיעבד כהערכה שגויה.

בשלב הזה מתרחש האירוע הגרוטסקי ביותר בעלילה: הנאום של גיא על קברה של רחל. ההספד של הרוצח לנרצחת. המחזה האבסורדי הזה התאפשר לא רק בגלל גרירת הרגליים של המשטרה, שלא מיהרה לעצור את גיא, אלא גם בשל טעות טכנית של המכון לרפואה משפטית: על פי הנהלים, אמור המכון לדווח לממונה על החקירה במשטרה, ברגע שהגופה משתחררת. במכון שכחו לעשות זאת.

המשטרה אמנם לא עצרה את גיא, אבל אצל אחת מבנותיה של רחל מתחילות להתעורר תחושות לא נעימות. אולי הייתה זו הסמיכות המחשידה שבין שיחת הטלפון שבה הודיעה לה האם שהיא עומדת להתגרש, לבין מותה הפתאומי. אולי הייתה זו גם שמחת החיים שאפפה את רחל, שלא איפשרה לבתה להאמין שבאמת התאבדה.

בכל מקרה, אותה בת החליטה לתעד בסתר את ההספד של גיא. "חשבתי על עצמי כאיש קר רוח וחזק. האמת היא שהייתי פשוט קר", הוא אמר בנאומו, מעל הבור שבו טמונה האישה שרצח. "רחל אהבה אותי, אני לא יודע למה. אני לעומת זאת לא ידעתי להגיד את מה שאני מרגיש ולהביע רגשות בכלל. שמרתי על פוקר פייס".

אחרי הלוויה חזר גיא הביתה, פתח בקבוק בירה וחימם אוכל במיקרו. גם הפעם, המשיך לשמור על פוקר פייס. במהלך השבעה, שהתקצרה בגלל חג הסוכות, סיפק גרסאות שונות בנוגע ליום מותה של רחל. לחלק מהאנשים אמר שכן היה בבית בזמן ההתאבדות, לאחרים אמר שלא. לחלק אמר שפתח את דלת האמבטיה הנעולה עם מטבע, ולאחרים עם מברג. כשילדיה של רחל החלו לחלוק ביניהם את הגרסאות השונות, הם גילו שהן סותרות. לדברי חלק מבנותיה של רחל, הן אפילו התקשרו בחשש למשטרה, אך לא קיבלו תשובות. מאוחר יותר יתלוננו שגיא היה עלול פשוט לשלוף את אקדחו ולירות בהן, שכן כבר לא היה לו מה להפסיד.

לגיא באמת לא היה מה להפסיד. כפי שסיפר לחוקרים, כבר בשלב הזה תיכנן לנסוע למצפה רמון כדי להתאבד.

× × ×

ההלוויה הסתיימה, וגם חג הסוכות חלף לו מבלי שהמשטרה עוצרת את גיא. בזמן הזה, יחד עם פרקליטות מחוז ירושלים, בנו במשטרה תוכנית חקירה שהתבססה על אותם צווים שהתקבלו מבית המשפט. המעקב, טוענים במשטרה, הניב פירות והוביל לראיות נוספות נגד החשוד.

רק לקראת מוצאי חג סוכות ויותר מ־48 שעות מרגע הרצח, מחליט מישהו במשטרה לזמן את גיא לתשאול בתחנת המשטרה. הוא מסיים לכתוב את מכתב ההתאבדות, לוקח את אקדחו עימו, ונכנס לרכב. הוא עולה על כביש שש, ומתחיל לנסוע דרומה, לעבר מצפה רמון.

במשטרה, שם עקבו אחר תנועותיו, זיהו שגיא במנוסה. בתחילה עוקבים אחריו השוטרים ממרחק ביטחון, אך בנקודה מסוימת על כביש שש הם מפעילים את הסירנות וכורזים לו לעצור. גיא ממשיך. הוא מאיץ את הרכב, והשוטרים מבקשים גיבוי. שני שוטרי תנועה מהמחוז הדרומי מציבים מחסום באזור מחלף בית קמה, ופורסים דוקרנים על הכביש.

גיא לא עוצר. צמיגי הרכב מתפוצצים מהדוקרנים, והרכב נעצר בשולי הכביש. כששני השוטרים במחסום מתקרבים אליו, הם מזהים את גיא יושב בתא הנהג, אקדח בתוך פיו. הוא מצליח לצאת מהרכב, להקיף אותו ולהגיע לצידו האחורי, ואז לירות בעצמו ירייה אחת. השוטרים חסרי אונים. גיא קורס על הרצפה.

צוות מד"א שמגיע למקום מפנה אותו לבית החולים סורוקה, שם הוא מאושפז במצב קשה במשך תשעה ימים, כשהוא מורדם. בזמן הזה פורצת המשטרה לדירתו במעלה־אדומים, על מנת לאסוף ראיות. זירת הפשע, כאמור, כמעט ואינה מגלה להם דבר. החוקרים בונים על כך שיצליחו להוציא הודאה מהרוצח.

במקביל, שומרת המשטרה על חדרו של גיא בבית החולים, ומבקשת להוציא צו איסור פרסום גורף על הפרשה. החשש הוא שגיא יגלה מה יודעת המשטרה, וינסה לבדות גרסה שקרית. גם בני משפחתה של רחל מתודרכים ומתבקשים לשמור על פרופיל נמוך.

כשגיא מתעורר, מיד מטיחים בו החוקרים את החשדות. הוא לא מתווכח ומוסר גרסה מפורטת של הרצח, מספר על הוויכוח בינו לבין רחל, ומודה שחנק אותה. לשוטרים אמר שלא תיכנן את הרצח, אלא שהוא קרה מעצמו. רחל היא אישה קשה, כך הסביר, שתמיד התווכחה עם אנשים ולא היה קל לחיות איתה. לשאלה מדוע ביים את הזירה כך שתיראה כזירת התאבדות, ענה שרק ביקש להרוויח זמן בכדי שיוכל להתאבד בעצמו ללא נוכחות המשטרה. הוא סיפר להם שהופתע מכך שהם עלו עליו כל כך מהר. "לא חשבתי שתעבדו בחג", אמר.

לאחר עדותו הראשונה של גיא סברו בפרקליטות כי יש חשש כי היא לא תתקבל בבית המשפט, בגלל שהיה תחת השפעת משככי כאבים. השוטרים גובים ממנו הודאה מפורטת נוספת, ואז עוד אחת, ומצליבים אותן עם ראיות שנמצאו בזירה. הוא גם נלקח עם החוקרים לזירת הרצח, לשחזור מלא של האירועים. אחד מהם יספר כי מעולם לא ראה שחזור כל כך מדויק, שמתאים באופן מושלם להודאה שניתנה בעל פה.

במהלך הימים שחלפו לאחר ההודאה החלו בפרקליטות לגבש את כתב האישום, שבו יואשם גיא ככל הנראה ברצח. מעצרו הוארך עד יום ראשון, וכרגע ממתינים בפרקליטות רק לממצאים הסופיים של נתיחת הגופה, שמתעכבים בשל הבדיקות הטוקסילוגיות שטרם הושלמו. "גיא משתף פעולה ומסר גרסה להשתלשלות האירועים", אומר עו"ד עידן גמליאלי, שמייצג את שפירא מטעם הסנגוריה הציבורית. "לטענתו לא הייתה לו כל כוונה לגרום למותה של בת זוגו".

“רחל הייתה במקום טוב בחיים שלה”, אומרת החברה לריסה רוטמן. “המוות הפתאומי קטע את הצמיחה שלה. מאישה חרדית עם שישה ילדים, ענייה, בדירת שלושה חדרים עם ילדים בכל פינה, היא עברה לדירה גדולה ויפה במעלה־אדומים, שהיא עיצבה בעצמה. היא ביקשה לעשות את מה שהנפש שלה רצתה, היה לה טוב. היא לא הייתה אישה מוכה. הרוצח, הוא בחיים לא הרים עליה יד. אומרים שתמיד יש נורות אזהרה. פה לא היו. זה מפתיע, מוזר ומזעזע”.