רכבת לילה לקהיר

פגשתי את נגיב מחפוז בפעם הראשונה בינואר 1978. זה היה לקראת הראיון הראשון של הנשיא אנואר סאדאת לתקשורת הישראלית. מחפוז — מגדולי הסופרים הערבים במאה ה־20 וחתן פרס נובל — ישב בקומה החמישית של מערכת העיתון 'אל־אהראם', באזור הדאון־טאון המאובק של קהיר. היו אלה ימים של תקווה, חודשיים אחרי ביקורו של הנשיא סאדאת בישראל — ביקור שהפך אותו למנהיג הערבי הראשון שבא לביקור רשמי בארץ. הסכם השלום עמד בפתח, ואני נסעתי לקהיר בפעם השנייה כדי לראות במו עיניי את התרבות ואת העם שסיקרתי במשך שנים. היו לי יומיים ריקים להעביר, על כן החלטתי שאחד מהם יוקדש לביקור בבניין המערכת של העיתון הנפוץ באותם הימים לא רק במצרים, אלא בכל רחבי העולם הערבי. אל־אהראם יצא אז בשלוש מהדורות, בקומת המערכת עבדו מסביב לשעון. מוסטפה, מזכירו של מחפוז, השאיר אצל השוערים פתק מרומז בכתב ידו, ש"תניחו לאורחת הבלונדית הגבוהה להיכנס", בלי להזכיר, בכוונה, שאני ישראלית.

כשהגעתי, מלווה הוצמד אליי, והוביל אותי בין הקומות, עד שקינחנו ב"אגף הסופרים". חדר אחר חדר זיהיתי את שמות הסופרים כאילו נקלעתי למוזיאון למיטיבי לכת בספרות המצרית: תאופיק אל־חכים, אחסאן עבד אלקודוס והעיתונאים הבכירים מוחמד חסנין הייכל, ואניס מנסור. בסוף המסדרון, לשכתו הגדולה אך לא־מפוארת של מחפוז. עד היום אני זוכרת את הפער העצום בין תמונותיו בתקשורת לבין הדמות שנגלתה לעיניי; מחפוז היה נמוך קומה, תווי פניו בולטים, מביעים פיקחות, ועיניו הפגינו מבט סקרני. פתחנו מיד בשיחה, כאילו אנחנו מכרים ותיקים. תגיד, שאלתי אותו, למה לא תבוא לישראל לדבר אל תומכי השלום? מחפוז הניח לי להמשיך להציג את ההצעה, הסיר את משקפי הראייה העבים כדי לנגב אותם בשקדנות בממחטה בהירה, ואמר בחיוך: "את תגידי לי מה עדיף, שאבוא לישראל ואדבר עם המשוכנעים או שאשאר בקהיר, להתווכח עם מי שלא מאמינים בשלום?"

מחפוז קם והוביל אותי לאורך מסדרון קומת הסופרים באל־אהראם. "תראי את החדר הזה, והחדר הזה, וגם את זה", הצביע, "כל אלה אנשי רוח מוכרים במצרים, והם מתנגדים לשלום עם ישראל, ומנהלים קרבות בלתי מתפשרים עם הנשיא סאדאת. הם בטוחים שהראיס המצרי השתגע כשיצא לביקור בירושלים.

• • •

בספר 'עוד שעה אחת' שרואה עכשיו אור בעברית בתרגומה הקולח של ברוריה הורביץ (כנרת זמורה־דביר), עוסק מחפוז בשלושה דורות בתוך משפחה אחת. הספר יצא לראשונה ב־1982, שנים ספורות לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים וזמן לא רב לאחר ההתנקשות בנשיא סאדאת. תרגומו מתפרסם בעברית בשנת ה־40 להירצחו, וברומן מרפרף מחפוז גם על שמה של ישראל כ"מדינה שעשתה לנו צרות" ומתאר את הצד המצרי של מלחמת סואץ. "גדלתי במשפחה של שבעה אחים ואחיות, ואני הייתי הצעיר ביניהם", אמר לי בזמנו. "חינכו אותנו, כמו כל ילדי השכונה שלי, גמאליה, בלב קהיר, שהישראלים 'הם לא טובים', וכדאי מאוד, לטובתנו, להתרחק מהם גם בחו"ל. אני עצמי מיעטתי לצאת ממצרים, ולכן לא נתקלתי בהם. אבל יצא לי לפגוש יהודים בקהיר, כאלה שהתערו בתוכנו, וגם כאלה שבאו לבקר. התרשמתי בעיקר שהמבקרים דומים לנו מאוד. בעצם, לקחו מאיתנו הכל, חוץ מהטקסים הדתיים".

מחפוז שוטח בליל של סיפורים המרכיבים מפה רב־גונית של החברה המצרית; עשירים ועניים, מוסלמים אדוקים וחילונים, נשים ששולטות בגברים במשפחה, על רקע השינויים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים בדברי ימי מצרים, בתקופת הנשיאים נאצר וסאדאת. הוא לא ממהר להכריע מי הנשיא האהוד עליו ביותר, כשאני מפתיעה אותו בשאלה. לוקח לו זמן להשיב, והוא נשמע נדהם מעצם השאלה שמגיעה אליו מעיתונאית ישראלית. "אני לא פוחד מאף אחד", הוא מסביר, "ולכן אומר לך, בידיעה שהדברים יתורגמו גם אצלנו: אף אחד מהנשיאים הוא לא 'כוס התה' שלי".

תסביר.

"לא אהבתי את נאצר, למרות שהיה אהוד על ההמונים. לא סבלתי את השרוולים הארוכים בחליפות האלגנטיות מדי של סאדאת, ובמיוחד לא אהבתי את חודשי השלטון האחרונים שלו, כשהכניס עשרות אינטלקטואלים לכלא בשל התנגדותם למהלכים הפזיזים שלו והמהלך שהוא יוזם מול ישראל".

אז מה סאדאת היה צריך לעשות?

"סאדאת היה צריך להפגין יותר אורך רוח ולשוחח עם אנשי הספר על יוזמת השלום. אחריו בא חוסני מובארק, שאמנם הזדרז לשחרר את האסירים הפוליטיים, בהם ד"ר נוואל סעדאווי הפסיכיאטרית הנודעת, שלא הפסיקה, כמוני, להתגרות בשלטון. אבל את מובארק ממש לא סבלתי. לא הייתה לי תחושה של כבוד כלפיו".

איך אדם במעמדך הבכיר יכול להרשות לעצמו להתבטא בסגנון חריף כל כך נגד שלושה נשיאים במצרים? "אני מעריך שאף אחד מהם לא מצא זמן לקרוא את הספרים שלי. לכל היותר ראו, וגם בזה אני לא בטוח, שניים או שלושה סרטים שהופקו בעקבות הסיפורים שלי. אני יודע שד"ר הודא, בתו של נאצר, וחסנין הייכל שהיה עורך אל־אהראם, הכירו היטב את הספרים שלי וגם את דעותיי הפוליטיות. אני גם חושד, שהם אהבו את הסיפורים על בני העם המצרי ולכן נטו לי חסד ולא הלשינו נגדי בחלונות הגבוהים, גם אם הגזמתי קצת. ובאשר למובארק, רעייתו, סוזאן, ויועצו האישי הבכיר, ד"ר אוסאמה אל־באז, ממש חיבבו את הרומנים שלי. סוזאן הייתה נוהגת לצלצל ולבקש שאיידע אותה בכל פעם שיצא ספר חדש. וד"ר אוסאמה אל־באז נהג להזמין אותי אליו למשרד או שהיינו נפגשים בבית קפה קטן. "ה'תחריר'", חייך מחפוז, "אוסאמה היה אינטלקטואל חריף. הוא ידע מיד לזהות מה מסתתר מאחורי הסיפורים הפשוטים שלי, לכאורה, על אנשים מהמעמדות השונים במצרים, השחיתות והסיאוב".

מעטים הסופרים, או אנשי הרוח בכלל, שידעו לאמוד את אישיותו של המצרי הממוצע. מחפוז הגדיר אותו בכך שיש בו הרבה טוב לב, ותמימות, וגם אכזריות. "זה חיבור תכונות מרתק, שמעסיק אותי בכל הספרים", אמר.

אתה בוודאי מתכוון להתנהלות השלטון בתקופת נאצר, סאדאת ומובארק, כלפי האזרחים, בעיקר העניים.

"אני בן העם המצרי. גם אם התמזל מזלי, ואבא שלי השתייך למעמד הבינוני, והייתה לי תמיד עבודה קבועה, ולא חסר למשפחתי כסף מעולם — שמרתי על מעמד פשוט. לא רכשתי בתים יקרים ולא ריהוט מנקר עיניים או מכוניות מפוארות. בכלל, אני יודע שאומרים עליי שאני קמצן".

'עוד שעה אחת' ראה אור במהדורה ערבית נרחבת ב־1982, שלוש שנים אחרי חתימת הסכמי השלום בין ישראל למצרים, וחודשים ספורים לאחר ההתנקשות בנשיא סאדאת במהלך מצעד יום השנה ל"מלחמת באדר" הידועה אצלנו כ"מלחמת יום כיפור". המלחמות ממלאות תפקיד מרכזי בספריו של נגיב מחפוז. הוא שוזר את העלילות, התמימות כביכול, מסביב לאהבות ופרידות, חיילים יוצאים לשדה הקרב ונשים מתגוללות בדלות נוראה עם ילדיהן הקטנים. אבל בין השורות אפשר למצוא את המסר.

עם מותו של מחפוז קם לו ממשיך דרך, עלאא אל־אסואני, רופא שיניים, גם הוא בן קהיר, שספריו גדושי תיאורים קשים על התעללות השליט המצרי בתושבי מדינתו המדוכאים. אל־אסואני עשה צעד אחד קדימה כשכתב את הרומן המצליח 'בית יעקוביאן' ב־2002, ובו סיפר על ההיסטוריה של בית (אמיתי) אחד, בעיבורה של קהיר, שבו מתנהלים חייהם של עשירים ועניים בכפיפה אחת. הראשונים מתגוררים בדירות מרווחות בקומות התחתונות, והאחרים, על גג הבניין, עם התרנגולות. ביניהם מחבר ה'בוואב' — שומר הבניין שיודע הכל, ובנו. בדומה לסיפוריו של מחפוז, הגיבור מסתבך עם השלטון כשהוא מצטרף בחשאי לארגון "האחים המוסלמים". אחרי 'יעקוביאן' כתב אל־אסואני את 'שיקגו', שבו סיפר בכישרון נפלא, על ביקורו של ה"ראיס" בארה"ב, על דיכוי הסטודנטים המצרים בחו"ל, על תסכוליהם. וכן את 'מועדון המכוניות של מצרים', שגם בו מתח ביקורת על השלטון. בניגוד למחפוז, אל־אסואני קיבל איום מרומז מגבוה, ובעקבות זאת עבר עם משפחתו להתגורר באירופה ומלמד באוניברסיטאות בארה"ב על הספרות במצרים.

• • •

55 רומנים כתב מחפוז ב־55 שנות יצירתו, ועוד 35 סיפורים קצרים, ו־15 נובלות. מתוכם עובדו שישה להצגות, ו־23 לסרטי קולנוע. יצירתו הידועה מכולן היא 'הטרילוגיה הקהירית', שנכתבה בין השנים 1956־1957 ונתפסת על ידי רבים בעולם הערבי ומחוצה לו כאחת מפסגות הספרות בעולם הערבי והסיבה העיקרית לזכייתו של מחפוז בפרס נובל לספרות בשנת 1988.

אתה זוכר את רגע ההודעה על הזכייה בנובל?

"לא רק שלא האמנתי אלא כעסתי. הייתי בטוח שמישהו התבלבל והמשכתי לישון. כעבור חצי שעה נשמע צלצול בדלת הבית. יצאתי בפיג'מה מפוספסת אל הסלון, וכך קיבלתי את ההודעה שאני הזוכה בפרס".

כן יצאו 'סמטה בקהיר', 'הגנב והכלבים' ו'פטפוטים על הנילוס', שעסק במלחמת ששת הימים. הספר עלה גם כמחזה בתיאטרון העירוני בחיפה. אני זוכרת את שחקני ההצגה, מלווים במנהל התיאטרון העירוני אז, נעם סמל, מגיעים לקהיר, ומתקבלים בסבר פנים חמוץ בידי מנהלי התיאטרון המצרי. התלוויתי אליהם, ישבתי בין לאורה ריבלין ליוסי פולק. כשתמה ההצגה והשחקנים הישראלים הוזמנו לחדר קבלת הפנים, התברר ששחקני ההצגה המצרית נעלמו. בירור לא נעים העלה שהשחקנים חששו מהחרם המצרי שהוטל על שיתופי הפעולה התרבותיים עם מקביליהם בישראל, והעדיפו לקפוץ מהחלונות ולברוח.

איזה ספר יקר לך מכולם?

"אני שומע את השאלה הזאת מכל המבקרים הזרים. המצרים לא יעזו להעלות שאלה כזאת. בכל פעם מגיע עיתונאי או מבקר ספרות זר לנדנד עם השאלה המיותרת הזאת, הלוא ברור שאני אוהב את כולם. כל רומן, נובלה וסיפור קצר הם כמו ילד טיפוחים מיוחד שעבר יחד איתי תקופת חיים לא פשוטה. יוצא מזה שאני מחבב כל אחד מהספרים, הסיפורים, והמחזות".

ובכל זאת.

"הייתי אומר ש'בני שכונתנו' עבר סבל ארוך, מתיש ומיותר לגמרי, יותר מכל ספריי האחרים. כינו אותי כופר, טענו נגדי שאני יוצא נגד האיסלאם ומפקפק בקיומו של האלוהים. חבריי התחננו שארכך את הנוסח ואשנה את התוכן. ניסו להסביר לי, שאני פוגע במוסלמים האדוקים ומעצבן את הקיצונים. הוציאו לאור את 'בני שכונתנו' בביירות ואסרו לייבא אותו לקהיר. רק כעבור 20 שנה, בשלהי כהונתו של הנשיא סאדאת, התירו פרסום מלא של הספר האסור".

עד כדי כך?

"בשלב הראשון פירסמו בתרגום לאנגלית, לבדוק שאין בעיות. וכעבור שנתיים בערבית".

גם לסאדאת, התברר, היה חשבון פתוח וארוך עם האחים המוסלמים. האם מחפוז חשב בעת כתיבת הספר, שהוא עלול לסכן את חייו? כשיצא באוקטובר 1994 מפתח ביתו ברובע עגוזה שבקהיר, נדקר מחפוז בצווארו בידי שני פעילי האחים המוסלמים שנשלחו לסגור חשבונות. מחפוז אמנם ניצל מניסיון ההתנקשות, אבל מאז לא הצליח להניע את אצבעות יד ימין, ונהג להכתיב את ספריו. הוא סבל מתוצאות הדקירה עד יום מותו, ב־2006. •