מלאכת המיתוסים

ככה בדיוק קרה? (12 מיתוסים ישראליים על הסכסוך הישראלי־פלסטיני) // שאול אריאלי - ידיעות ספרים, ספרי עליית גג - 440 עמ'

"תפיסה היסטורית מוטעית היא חלק ממה שהופך אותנו לאומה", ציין המזרחן הצרפתי בן המאה ה־19, ארנסט רנן. עיוות זה בא לידי ביטוי בגרסאות לאומניות של ההיסטוריה שהן לעיתים קרובות פשטניות, סלקטיביות, צדקניות ונועדות לשירות עצמי. נרטיבים ציוניים של ההיסטוריה הם ברובם לא גרועים ולא טובים יותר מנרטיבים לאומנים אחרים. אחת הדוגמאות הקיצוניות לחד־צדדיות כזאת הייתה גולדה מאיר שטענה כי "כל המלחמות נגד ישראל אינן קשורות אליה".

מנגד ניצב ד"ר שאול אריאלי, אלוף משנה במיל' ואקדמאי הכותב על הסכסוך הישראלי־פלסטיני בצורה אובייקטיבית והגיונית למפתיע. בספריו הקודמים אריאלי מסביר את הנרטיבים הישראליים והפלסטיניים לא על מנת לקחת בהם צד אלא להפך, על מנת להעביר את מורכבות ההתנגשות בין שתי הגרסאות הלאומניות של ההיסטוריה. זו הדרך היחידה, הוא סבור, לפתרון הסכסוך: פשרה בין הטענות התקפות של שני הצדדים המבוססת בעיקרה על חלוקה.

בספר זה בחר אריאלי בגישה אחרת. הוא פונה רק לקוראיו הישראלים וקורא להם להתעמת עם הנרטיב שלהם; לבחון באופן ביקורתי כמה מהמיתוסים העיקריים שעליהם הוא מבוסס. הבחינה, אריאלי טוען, היא תהליך הזדככות וביקורת פנימית שבסיומה החברה הישראלית יוצאת חזקה יותר וערוכה יותר להתמודד עם המציאות שהשתנתה מאז שיאו של הסכסוך. רוב המיתוסים הלאומיים מכילים כמובן גרעין של אמת. משימתו של ההיסטוריון היא לחלץ את גרעין העובדות הקשות מתוך אוסף הפרשנויות הנטויות והעיוותים. אריאלי זוכה לאמון הקורא על ידי מימוש מנדט זה בצורה קפדנית וללא משוא פנים.

היקף הספר רחב מאוד ומכסה הן את התקופה שלפני העצמאות והן את התקופות שלאחריה. חלק מהמיתוסים מוכרים מאוד, למשל "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ", "אין עם פלסטיני" ו"המופתי אמר לפלסטינים לברוח ב־1948". חלק מהמיתוסים מורכבים יותר, למשל הטענה שהפלסטינים לא נטשו את אסטרטגיית השלבים והם עדיין רוצים להשמיד את ישראל. על כל המיתוסים הללו, לאריאלי יש משהו מקורי ומעניין לומר, תוך חיזוק טיעוניו בעובדות ובסטטיסטיקות שאין להפריכן. אולם בסקירה זו אני מציע להתמקד רק במיתוסים שהפיצו שניים מראשי הממשלה האחרונים של ישראל: אהוד ברק ובנימין נתניהו.

ברק היה חייל אמיץ ומבריק, אך פוליטיקאי שחסר את האומץ לקחת את הסיכונים הדרושים למען השלום. רגע האמת הגיע בפסגת קמפ דיוויד ביולי 2000. ברק האמין שבעזרת קלינטון הוא יכול לדחוף את יאסר ערפאת לפינה ולאלץ אותו להסתפק בפחות ממדינה בגדה המערבית ובעזה שבירתה במזרח ירושלים. מה שברק ניסה להשיג הוא לא שלום של אמיצים המבוסס על החלטות הבינלאומיות אלא שלום של בריון המבוסס על הא־סימטריה בכוחם של הצדדים. שיטת הפעולה שלו הייתה שלום באולטימטום. ההצעה האחרונה שלו כללה את עזה ו־89 אחוזים מהגדה אך ללא ריבונות על הר הבית ועל ירושלים המזרחית. כאשר ערפאת דחה את ההצעה, הפסגה הסתיימה בכישלון וברק נשא את חלק הארי באחריות לכישלון זה.

בעקבות כישלון הפסגה, בדה ברק את המיתוס שלפיו אין שותף פלסטיני לשלום. במקום להודות בחלקו באשמה ביקש ברק להפיל את האשמה למבוי הסתום על הצד השני. הבעיה עם ההסבר של ברק לאחר מעשה, או ליתר דיוק עם המיתוס שהמציא, הייתה שהרוב הגדול של הישראלים האמין בו. למיתוס זה היו השלכות קשות על מפלגת העבודה, על מחנה השלום ועל הסיכויים להסדר שלום.

הפרק ה־12 והאחרון עוסק בטענה הבלתי ישרה להפליא כי בנימין נתניהו תמך בפתרון שתי מדינות לסכסוך הישראלי־פלסטיני. הראיה המוצקה היחידה לטענה זו הייתה נאומו בבר־אילן ב־14 ביוני 2009, חודשיים וחצי לאחר שהקים את ממשלתו השנייה. בנאום זה הוא הכריז, "נהיה מוכנים לקבל מדינה פלסטינית מפורזת לצד המדינה היהודית". אולם הנאום התקיים רק בלחץ עז של ממשל אובמה והשינוי במדיניות שהוכרז היה רק למראית עין ולא התממש במציאות. בנימין נתניהו נשאר נאמן לסטטוס קוו: אוטונומיה פלסטינית מוגבלת תחת שלטון ישראל. בנאומו קרא נתניהו למשא ומתן ללא תנאים מוקדמים. אך באותה נשימה הוא הציב שורה של תנאים מוקדמים לפלסטינים. לקראת בחירות 2015, הוא עצמו הכריז: 'אם אבחר, שום מדינה פלסטינית לא תקום במשמרת שלי'. הוא נבחר מחדש והיה נאמן לדבריו.

על ידי חשיפת 12 המיתוסים העומדים בבסיס העמדה הישראלית בסכסוך, אריאלי מחזיק מראה מול אזרחי ישראל, אשר צריכים להסתכל ארוכות וקשות, בפגמים יחד עם היופי, אם הם רוצים להבין את הסיבות הבסיסיות לשלום החמקמק. •