ההיסטוריה חוזרת

לא היה לנו נשק, אז נלחמנו רק עם הידיים

שרה איילי שטורך

גיל: 98

משפחה: אמא לשתי בנות, סבתא לשישה נכדים וסבתא רבתא לשבעה נינים

שנת גיוס: 1943

תפקיד: לוחמת

במהלך מסע מחלקתי בנגב. עם הנכדה אורישה

התמונה המקורית: צולמה במהלך מסע מחלקתי לביר עסלוג' בנגב. "נמצאים שם גם שני חברים שלי שלחמו לצידי. אני זוכרת שקראו להם כושי ורחל קיצ'י ואיני יודעת מה קורה איתם היום".

השחזור: התמונה צולמה ממש באותו מקום, שכבר הפך לבאר משאבים, וניתן למצוא בו היום קיר זיכרון. לצד שרה נכדתה אורישה טסטסה (19), מפקדת בחיל תקשוב בקורס של מנהלי רשתות.

שרה לצד נכדתה אורישה

הסיפור: "בשנת 1941 הגעתי מצ'כיה לצד עולים ממדינות שונות, גרמניה והונגריה. התיישבנו באשדות יעקב ואחרי שנתיים ביקשו מאיתנו להתגייס לפלמ"ח. חלק גם התגייס לצבא הבריטי שנלחם בגרמנים שעמדו בשערי הארץ. תחילה למדנו להילחם. לא היה לנו נשק, אז נלחמנו רק עם הידיים. נשלחנו להגן על ההתיישבות. היינו באמצע המלחמה ופשוט נלחמנו על נפשנו. היינו צריכים לבנות חומת מגן מסלעים שתגן על היישובים. אחר כך גדלתי בקיבוץ אייל".

אורישה: מאיפה המוטיבציה לעלות בגיל צעיר ולתת למדינה את כל כולך?

"הייתי בתנועת נוער והכינו אותנו לעלות לישראל, לקיבוצים. התנועה דחפה אותי. היו לנו מדריכים נהדרים. למדנו שירים בעברית וחלמנו לעלות לארץ ישראל. פה הכריחו אותנו לדבר עברית. למדנו הרבה ואפילו העלינו הצגה בעברית כעבור שנה. שמחתי לעלות ארצה אבל היה לי קשה לעזוב את המשפחה, שנשארה מאחור. אבל הייתי עם חברים ששימשו לי משפחה. הקלו עלינו פה עם סיפורים על הארץ. המפקד שהכי הרשים אותי היה יגאל אלון. הוא היה סופר צנוע, איש חכם, אדם מאוד מחנך. דיבר גם אל אחרון הלוחמים בגובה העיניים".

מה היה האירוע הכי משמעותי עבורך בתקופת השירות בפלמ"ח?

"כבני נוער ששירתו בתפקידי לחימה, לא היה לנו ברור כל הנושא של הלם קרב. היה למשל מגדל שירו עליו הרבה מאוד והלוחמים שם נפגעו קשה מאוד. הובלנו אותם לבתי החולים ולא ידענו איך לדבר איתם. מה להגיד להם כדי שירגישו יותר טוב. היה לי קשה מאוד להתמודד עם זה".

את חושבת שאנחנו דומות בתור חיילות?

"לדעתי כן. את מקשיבה המון לסיפורים שאני מספרת ומעבירה את זה לחיילים שלך. זה מה שהכי חשוב – להעביר את הזיכרונות והמסרים מדור לדור כדי ללמוד מהטעויות שאנחנו עשינו, ולקחת את הדברים הטובים מהניצחונות שלנו".

מסר לדורות הבאים: "דמות המפקד. בצבא, ובכל תחום, המפקד צריך לדבוק בעיקרון שהוא תמיד מוביל, עומד בראש הכוח. וכולם צריכים ללכת אחריו".

רובה מוכן לכל תרחיש, רימונים מוחבאים בחזיות

רות אידלשטיין

גיל: 93

משפחה: אמא לשלושה ילדים, סבתא לשבעה נכדים וסבתא רבא לשישה נינים

שנת גיוס: 1947

תפקיד: לוחמת

עם צוות ליווי השיירות. עם הנכדים מהיחידה המסווגת

התמונה המקורית: צולמה במחנה שנלר, שם רות וחבריה למדו להשתמש בנשק והוכשרו ללחימה בפלמ"ח. במרכז התמונה, ליד רות, יענקל'ה ליכטנשטיין, בן הזוג הראשון שלה, שנהרג בקרב בירושלים. מתחתיו נחום אלקה ומעליו יהושע לאש.

"במחנה הרגשנו לראשונה שאנחנו עצמאיות ובוגרות", רות מספרת. "בתמונה נמצאים לוחמים שהיו יחד איתנו בליווי השיירות. הצטלמנו המון באותה תקופה. היה לי אלבום שלם עם תמונות על מדים. תרמתי אותו למוזיאון הפלמ"ח".

רות אידלשטיין

השחזור: רות הצטלמה עם שני נכדיה, א' וע', שמשרתים בתפקידים מסווגים. הצילום נערך ממש באותו מקום שבו צולמה התמונה המקורית. היום נמצאת שם שכונת רוממה בירושלים.

רות עם הנכדים מהיחידה המסווגת | צילום: אלכס קולומויסקי

הסיפור: "הייתי תלמידת סמינר. פנו אלינו מתנועת הצופים בבקשה להתגייס ולתרום ככל שנוכל לשמירה על המדינה. הגעתי עם עוד כמה חברות לבית החולים האיטלקי בירושלים. פגשנו שם לראשונה את אנשי הפלמ"ח, שהסבירו לנו איפה אנחנו הולכות לשרת כלוחמות. המפקד שלנו היה אריה. הכינוי שלו היה "אריה ורבע", כי הוא היה גבוה מאוד. אימנו אותנו בנשק. אני פחדתי ממש לירות ברובה, לא ידעתי איך להחזיק אותו אפילו, אבל התגברתי כי הבנתי את חשיבות המשימה. הציבו אותנו ליד החלונות של בית החולים האיטלקי והרובה שלנו היה מונח על החלון כדי שנהיו מוכנות לכל תרחיש, אם מישהו ירצה לפגוע בו. בנוסף התנדבנו אחרי תקופה של אימונים גם ללוות שיירות של אנשים חשובים משדה הקרב לתל־אביב. זה היה אחרי הרבה אימונים עם אריה ורבע".

ע': מה ההורים חשבו על זה שהבת שלהם לוחמת?

"הם רעדו מפחד. אבא שלי תמיד רצה ללוות אותי לשטח, אבל הייתי יוצאת מאוד מוקדם וחוזרת מאוד מאוחר, כי לא רציתי שיידע איפה אני נמצאת, שלא ידאג. המצאתי לא מעט תירוצים כדי ללכת לבד".

א': נפצעת במהלך השירות?

"פעם אחת חבר שלי, משה, לעתיד בעלי, בא לבקר אותי והציע שנעשה סיבוב רומנטי בחצר בית החולים. לא העזתי להתרחק אפילו מטר מהתפקיד שלי, אבל הוא שכנע אותי לצאת לזמן קצר. עשינו סיבוב ופתאום התחילה הפגזה רצינית על בית החולים. אחד הפגזים נפל ממש לידינו. נפצענו. אנשי לח"י פינו אותנו לבית החולים הדסה ושם טיפלו בנו. אחרי שהתאוששתי חזרתי לבסיס שלי, ואז התברר שאנחנו עוברים מבית החולים האיטלקי למחנה שנלר, איפה שהצטלמנו. משם יצאנו ללוות שיירות. בליווי, הנשק היה תמיד עלינו. החזקנו רימונים בחזיות. הבריטים עשו לנו ביקורת והסתכלו עליי באופן מוזר. בחורה רזה עם חזה כל כך גדול? אבל הם לא בדקו אותי בסוף".

מסר לדורות הבאים: "האמינו בשלמות ארץ ישראל, בחיי העם היהודי בארצו, באהבת הארץ ובעתידה".

אנחנו שרדנו, היום מפונקים - אבל עומדים במשימה

דב פרידקין

גיל: 96

משפחה: אב לשתי בנות וסבא לשישה
שנת גיוס: 1943

תפקיד: לוחם

במסע פלוגתי למצדה. עם הנכדים סגן נ' ואמיתי

התמונה המקורית: צולמה בשנה הראשונה של דב בפלמ"ח, במסע פלוגתי למצדה. "שילבנו במסע הזה תרגיל הסתננות, גרעין פרטיזני שחודר לעומק האויב. כל המסע היה בלילה כי ביום היו עולים עלינו. הלכנו מספר לילות עד נקודה מסוימת ואחר כך ירדנו למצדה. אחרי המסע יצאתי לקורס מ"כים ושירתי שנתיים באום רשרש".

דב פרידקין (שני משמאל)

השחזור: עם הנכדים סגן נ' (23), שמשרתת בתפקיד מסווג, ואחיה אמיתי (19) שמשרת בדובר צה"ל. לא יכלו לנסוע למצדה בעקבות מצבו הפיזי של דב, אז שחזרו את התמונה במרינה בהרצליה על רקע אבנים.

דב עם הנכדים סגן נ' ואמיתי | צילום: אביגיל עוזי

הסיפור: "שירתי שלוש שנים בפלמ"ח, במחלקה ה' שהייתה חלק מהפלוגות הראשונות שהוקמו. ב־1946 הציעו לי ולחברים שלי לעלות למשגב עם כדי להקים יישוב, במחאה על הספר הלבן. אחרי ההקמה הייתי מזכיר משק ומאוחר יותר התגלגלתי לתעשייה הצבאית. ב־1958 משרד הביטחון, שבראשו עמד שמעון פרס, גייס מתנדבים לעבור לעיירות פיתוח. עברתי לאופקים ונשארתי בה עד היום".

אמיתי: מה היה הכי מאתגר באותה תקופה?

"האמת שהמסע שבו התמונה צולמה. המסע הראשון שלנו כמחלקה. לא היו לנו אמצעים, לא אוכל ולא שתייה – רק חולצה ומכנסי חאקי ונעליים בלויות. היה קשה לעלות למעלה. טיפסנו עם חבלים. שבוע ימים בשטח. לא היו אז קופסאות שימורים או ארוחות מסודרות אז לקחנו קצת אוכל מהקיבוצים, מה שנשאר להם לתת. לא היה עוף, נשאר לאכול שפנים וארנבים".

נ': ממה שאתה שומע, מה השתנה מאז בצבא?

"בזבוז. בעיקר מבחינת אספקה וציוד. מזלזלים באוכל, בתחמושת. פעם היו שורדים, היום מפונקים. אבל עומדים במשימה, בזה אין ספק. הפלמ"ח העניק לי ערכים חשובים של נאמנות. לעצמי, לחברים שלי, לארץ ישראל השלמה. הדור שלכם חייב ללמוד יותר על נאמנות ורעות. רבין אהב מאוד את ערך הרעות. ב־1943 היינו רק מאות אלפי יהודים בארץ. האויבים רק חיכו לרגע שנהיה חלשים כדי לקחת מאיתנו את המדינה. היינו תמיד במתח מבצעי. היום אנחנו באווירה אחרת, במצב אחר, ולכן אצל החיילים של היום נאמנות היא לא ערך עליון. מנסים להשתמט משירות, מעדיפים לקבל פרופיל נמוך, העיקר לא לשרת בצבא. חולמים על חוץ לארץ. שתבינו, כל חיי אני קונה רק כחול לבן. מעדיף לשלם עוד כמה שקלים כדי לקנות תוצרת הארץ ולחזק את המדינה והעובדים בה. אלה ערכים שהדור הישן גדל עליהם".

מסר לדורות הבאים: "להכיר ולהוקיר את תולדות ההתיישבות היהודית בארץ. להכיר את ההיסטוריה של העם היהודי".

בני 17, מקבלים צו גיוס יומיים אחרי הכרזת העצמאות

איתן ארזי

גיל: 90

משפחה: אב לשלושה בנים, סבא לתשעה נכדים וסבא רבא לארבעה נינים

שנת גיוס: 1948

תפקיד: לוחם

עם החברים בקיבוץ ביום הגיוס. עם הנכדה הקצינה נועה

התמונה המקורית: איתן לצד שני חבריו מקיבוץ בית אורן ביום הגיוס לפלמ"ח. "רואים בתמונה שאנחנו צעירים, לא מבינים עדיין לאן אנחנו אמורים ללכת, לאיפה שולחים אותנו".

איתן ארזי (מימין)

השחזור: עם נכדתו סג"מ נועה ארזי, קצינת הדרכה בביסל"ח, ליד העץ שלידו הצטלם לצד חבריו.

איתן עם הנכדה הקצינה נועה | צילום: גיל נחושתן

הסיפור: "בדמשק הייתי הולך עם אבי ואחיי לבית הכנסת ושם היו אומרים לנו שמי שיעלה לישראל, ייכנס לגן עדן. שאלתי את אבי מה זה גן עדן. הוא ענה שזה עולם טוב, בלי שקרים, בלי גניבות, עולם נקי. בשנת 1941 עליתי לישראל עם אחותי והתמקמתי בקיבוץ כנרת. עבדתי שנה אחת בלול ולאחר מכן הייתי אחראי על האורווה. מאוחר יותר עברתי לבית אורן עם קבוצה של חברים, בגיל 14 בערך. למדנו שם היסטוריה, עברית, קצת אנגלית וחשבון. ב־1948 הוחלט על הקמת מדינת ישראל. ראיתי את ההכרזה בטלוויזיה ולאחר מכן יצאתי לרקוד ברחובות עם כל החברים. יומיים אחרי, אמר לנו אחד המדריכים בקיבוץ שאין מספיק חיילים בפלמ"ח ולכן צריך לגייס אותנו, אף על פי שהיינו רק בני 17".

נועה: איך לימדו אתכם להילחם?

"לפני הגיוס שלחו אנשים מההגנה שילמדו אותנו לירות בנשק, איך ללכת בשדה, קצת תרגולות קרב. כל זה היה בערך שלושה־ארבעה ימים, ללא שינה. לאחר מכן התגייסנו לפלמ"ח, בחודש יוני 1948. מבית אורן לקחו אותנו במשאיות צבאיות לבסיס שהיה בדרך לירושלים. לא פחדתי למרות המלחמה והיריות. היה קשה רק בשל המחסור באוכל ושתייה. בנוסף חשבתי על המשפחה, בעיקר על אמא שלי שנשארה בדמשק, ולא ידעה מה הולך איתי. בזמן שהייתי בכנרת עוד יכולתי לכתוב לה, אבל מאז שהתגייסתי זה נפסק. היו אימונים ארוכים כשירדנו לנגב. בנוסף חפרנו בורות כדי לבנות עמדות שנוכל להסתתר בהן מפני היריות והרסיסים".

אירוע שאתה זוכר במיוחד מהשירות?

"במלחמת העצמאות הייתי בחטיבת הראל. אמרו שהתפקיד שלנו הוא לפנות את הדרך לירושלים. בעיקר מקום ספציפי אחד שהשתלטו עליו הרבה פלוגות של סורים ועיראקים. אני והפלוגה שלי הגענו למקום וחטפנו אש. באותו זמן האויב שם מטענים באדמה והיו אוטובוסים שהתפוצצו מול העיניים שלנו. לא מעט לוחמים, חברים שלנו, נהרגו. היה גם מאוד קשה מבחינה נפשית. רפאל איתן היה מפקד הפלוגה שלי, פלוגה א׳. נלחמנו לצידו בשדה הקרב".

מסר לדורות הבאים: "תהיו פטריוטים, תאהבו את המדינה. אין לנו ארץ אחרת. ולא להתרגש מכל הקשיים שצצים לכם בדרך, הכל עובר".

בלי מדים ובלי אוכל, אבל תמיד עם מצב רוח

רבקהל'ה קרמר

גיל: 91

משפחה: אמא לשלוש בנות, סבתא לתשעה נכדים וסבתא־רבתא לשני נינים

שנת גיוס: 1947

תפקיד: זמרת בצ'יזבטרון

עם החברים בטקס הסיום. עם הנכד הצעיר יהלי

התמונה המקורית: צולמה ב־1949 במהלך כנס פירוק הפלמ"ח בתל־אביב, אחרי שבן־גוריון הורה לסגור את הארגון ולשלבו בצה"ל שרק נוסד. רבקהל'ה מצולמת לצד אחד הלוחמים של הגדוד החמישי, לימים תא"ל שמואל (אולי) גבעון. "לוחמי הפלמ"ח צעדו ברחובות תל־אביב, עד לאצטדיון הגדול, ושם עשינו את טקס הפרידה".

רבקהל'ה קרמר

השחזור: במרכז תל־אביב, במקום שבו התקיימה התהלוכה שציינה את סגירת הפלמ"ח. לצידה: יהלי סגל (20), צנחן, הצעיר שבין נכדיה.

רבקהל'ה עם הנכד הצעיר יהלי | צילום: יאיר שגיא

הסיפור: "בצעירותי הייתי בשומר הצעיר. כל המדריכים שלנו וכל יוצאי תנועות הנוער הלכו לפלמ"ח. היה ברור שיבוא יום ואתגייס גם אני. קיבלו אותי למחלקת התרבות במטה הפלמ"ח. אחרי תקופה קצרה שם הודיעו לי שהלהקה הצבאית, שחיים חפר הקים, עלתה על מוקש והזמרת נפצעה קשה ברגלה, שמחפשים זמרת שתחליף אותה. הבמאי של הצ'יזבטרון הכיר אותי מהשומר הצעיר וביקש ממני להצטרף רק לחודש, עד שהזמרת תחזור. אבל בסוף נשארתי כל השירות. הייתי שרה ללוחמים בשדה הקרב. אחרי השירות למדתי בבית הספר של הקאמרי וחשבתי שאהיה שחקנית, אבל בסוף הלכתי להיות דיילת. לקחו אותי לטיסות סודיות עם בן־גוריון וגולדה מאיר".

יהלי: איזה קשיים היו באותה תקופה?

"היו הרבה. לא היו לנו אפילו מדים. לקחו אותנו לחנות ברחוב אלנבי ותרמו לנו שם מדי חאקי יפים ללהקה. עם המדים האלה טסנו לקפריסין להופיע בפני שארית הפליטה שישבו במחנות המעצר. אוכל גם היה חסר, אבל התרגלנו וגם לא חשבנו שמגיע לנו יותר. פעם נסענו להופיע. ראינו בדרך חמישה חיילים יושבים עם הראש למטה במוצב, עצרנו את הרכב והתחלנו לשיר. ניסינו להרים את מצב הרוח שלהם, אבל הם סיפרו שיום לפני איבדו שישה מהחברים שלהם בקרב. לא ויתרנו, המשכנו לשיר המון זמן ונשארנו במוצב לארח להם חברה. לאט־לאט הם הצטרפו אלינו לשירה והרמנו אותם בחזרה על הרגליים. אני חושבת שלהקה צבאית אמורה לעשות במלחמה בדיוק את הדבר הזה".

מה היה לך הכי מרגש?

"הופענו בכל חור, בכל הארץ, בכל מקום שהיו פלמ"חניקים. הכי מרגש היה כאשר חיילים שראו אותי בהופעה, רגע לפני היציאה לקרב, פגשו אותי לאחר מכן במקרה ברחוב דיזנגוף, כשכבר חזרו הביתה למשפחות. הם סיפרו עד כמה ההופעה חיזקה אותם. שמחתי לראות אותם שוב בריאים ושלמים. פגשנו גם הרבה מפורסמים. למשל שרי ממשלה. דני קיי שר איתנו בשטח כינוס. כשהייתי דיילת הוא זיהה אותי באחת הטיסות לארץ וביקש שאשיר לו את 'אל המעיין בא גדי קטן'".

מסר לדורות הבאים: "לעבוד יותר על פתיחות אחד כלפי השני, על עזרה בין אדם לאדם. גם על החיוך והחיבוק. לקבל את מי שחושב אחרת ממך". 

צילומים: אלכס קולומויסקי, גיל נחושתן, אביגיל עוזי, יאיר שגיא, חיים הורנשטיין, ארכיון הפלמח