עברייני מין מדרגה ראשונה

במשך תקופה ארוכה התריעה לירי (שם בדוי), לוחמת בסוללת כיפת ברזל, כי אחד החיילים בבסיס מטריד אותה שוב ושוב. היא ביקשה ממפקדיה שלא ישאירו אותה שבת איתו, “אבל הם התעלמו”, היא מספרת ל־’7 ימים’. “הם חייבו אותי להישאר איתו וגם לעלות איתו לשמירה. ואז המצב הסלים לאונס ולאלימות”. על פי החשד, העבירה לכאורה התרחשה בתחילת החודש. לירי הגישה תלונה למצ”ח בגין אונס, מעשה מגונה בכוח, הטרדה מינית ותקיפה. חקירה נפתחה והחשוד נעצר, אבל לדבריה, כל זה בכלל היה יכול להימנע, אם רק היו מקשיבים לה בזמן. “אני עדיין רואה תמונות מהאונס, אני חיה וחווה אותו מדי יום”, היא אומרת.

סיפורה של לירי הוא רק אחד מבין שורת מקרים קשים של פגיעות מיניות בצה"ל שנחשפו לאחרונה. השבוע הותר לפרסום שסגן אלוף דן שרוני, מפקד בית הספר לנהיגה בבה"ד 6, נעצר בחשד שתיעד בסתר חיילות ומשרתות קבע באמצעות מצלמות שהוחבאו בחפצים. הוא מצטרף לקצין מפיקוד העורף שמואשם שהטריד מינית חיילות ששירתו תחתיו; לקצין בכיר אחר שהטריד בעבר חיילות, וכעת מואשם באונס פלסטיניות; וכן למקרה אחר שבו קצין בחיל הים נאשם באונס קצינה המשרתת איתו בבסיס.

ארבע שנים מאז פרצה מהפכת מי־טו, ובמידה רבה השפעתה ניכרת גם בצה"ל: חיילות וחיילים חשים נוח יותר לחשוף באומץ פגיעות מיניות שעברו במהלך השירות. על פי נתונים שריכז איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בדוח השנתי שפורסם השבוע, מאז שנת 2016 - בטרם הגיח לחיינו ההאשטג הפופולרי שבישר על פרוץ המהפכה - חלה בצה"ל עלייה של 70 אחוז במספר הדיווחים מצד חיילים שנפגעו מינית - מצד אחד, עלייה מטרידה בכמות מקרי התקיפה; מנגד, בצבא מסבירים אותה גם בתחושת הביטחון של הנפגעים, שמרגישים כעת בטוחים יותר לדווח על פגיעה. ואכן, הוקם בצבא מרכז ייעודי לטיפול ולתמיכה בנפגעי עבירות מין, ובכל חיל ובסיס ניתן לפנות לנציגת יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר (יוהל"ם). אין ספק, הצבא עשה קפיצת דרך משמעותית בתחום - ועדיין, הדרך למיגור התופעה ולשיפור היחס למתלוננות ולמתלוננים, עדיין ארוכה.

כי בצבא כמו בצבא, השינויים מחלחלים לאט. 289 חיילות וחיילים דיווחו בשנת 2020 על כך שעברו אונס, ניסיון אונס ומעשה סדום, 897 התלוננו שסבלו ממעשים מגונים ומהטרדה מינית פיזית; 705 סיפרו על הטרדה מינית מילולית, ו־129 נוספים דיווחו על הצצה, צילום ופגיעה בפרטיות. רוב הנפגעים בצה”ל הן נפגעות - 86 אחוז מהקורבנות הם נשים, בעוד 80 אחוז מהתוקפים הם גברים.

בעידן מי־טו, לנפגעי עבירות מין אין ולא צריכה להיות טיפת סבלנות. הם מבקשים באופן חד וברור שהצדק ייעשה, ושהטיפול יהיה הולם גם כשמדובר בבעלי דרגות בכירות. "צה"ל מהווה כר פורה לניצול מיני, גם בשל המבנה ההיררכי ויחסי המרות המובהקים שמתקיימים בו", אומרת עו"ד רוני אלוני סדובניק, שמתמחה בייצוג נפגעי עבירות מין, וראתה לא פעם איך גלגלי הצדק בצבא עובדים לאט, אם בכלל. "הצבא אדיש לתופעה ומגלה אוזלת יד בענישה. החקירות מתחילות בקול תרועה רמה ומסתיימות בנזיפה עלובה".

עו"ד רוני אלוני סדובניק | צילום: מתוך האלבום הפרטי

בגיל 18 הם התגייסו לצה"ל מלאי מוטיבציה, עם חלומות להתקדם בשירות הצבאי ולהגיע הכי גבוה שרק אפשר, אבל אז החלום התנפץ. ולא, זה לא קרה בקרב מול אויב אכזר, או בפעילות מבצעית למען ביטחון המדינה. זה קרה במקום שאמור להיות הכי בטוח, בסביבה הכי קרובה, על ידי מפקדים שאמונים על ביטחונם. השבוע אנחנו מביאים כאן כמה מהסיפורים האלו, כולם אירעו בשנים האחרונות, כולם קרו למרות השינויים מרחיקי הלכת שהונהגו בצה”ל: אמילי צולמה בעירום ללא ידיעתה על ידי המפקד שלה, באמצעות אפליקציה; יעלה עברה מסכת התעללות מינית קשה שכללה אונס ומעשים מגונים במשך שנתיים מצד המפקד שלה; מיקה הותקפה מינית על ידי הסמלת שבה נתנה אמון; יובל עבר זובור שכלל התעללות מינית שארכה חודשים ביחידה מובחרת בחיל הים. ולירי, שמחכה שהצדק ייעשה.

חמישה חיילות וחיילים משתפים בגילוי לב ובאומץ את סיפוריהם הקשים ומבקשים שמהפכת מי־טו תחולל בצבא את השינוי המהותי שחוללה מחוצה לו. אם לא למענם, אז למען המתגייסים הטריים שעוברים בשערי הבקו"ם.

× × ×

אמרתי, "הוא עשה את זה שוב!" ומפקד הבסיס ענה: "תסתדרו ביניכם"

 יעלה (שם בדוי), בת 29, נאנסה בידי המפקד הישיר שלה והוטרדה בידי סגן מפקד הבסיס

התגייסתי עם הרבה מאוד מוטיבציה, שירתי כלוחמת ובהמשך כנגדת בשירות קבע, ומי שפגע בי מינית היה המפקד הישיר שלי. זה קרה הרחק מכולם, במקום נידח בבסיס, ובמשך כמעט שנתיים. ואיש לא ידע, גם כי דאגתי להסתיר זאת. זה הסתיים רק כשהצלחתי לצאת לקצונה ולברוח מהבסיס. בסיום קורס הקצינים בבה"ד 1, יצאתי לקורס פיקודי, ואת התפקיד הראשון שלי ביצעתי על הצד הטוב ביותר.

אלא שאז הגיע התפקיד השני, ובבסיס החדש התחלתי להישבר. זה קרה כשסגן מפקד הבסיס התחיל להתקרב אליי, לגעת בי, להתחכך. דברים לא נעימים. זה הצית בי את כל מה שעברתי עם הנגד ההוא. התייעצתי עם חבר טוב שהכרתי בבסיס הקודם, סיפרתי לו על הפוגע השני, והוא ייעץ לי לספר הכל למפקד הבסיס. הקשבתי לו, פניתי למפקד הבסיס וסיפרתי לו מה עשה הסגן שלו. הוא, בתגובה, אמר לי לשלוח לסגנו הודעה ומבחינתו בכך העניין ייפתר.

הקשבתי גם לו. שלחתי את ההודעה, וסגן מפקד הבסיס - האיש השני שפגע בי בשירות - הגיב בהפתעה, כאילו לא ידע על מה אני מדברת, כאילו לא קרו דברים מעולם. "אני לא מבין מה את רוצה", הוא ענה. אחרי יומיים זה קרה שוב, הוא התקרב אליי והתחכך בי עם הכתף.

פגועה וכועסת, פניתי שוב למפקד הישיר שלי: "הוא שוב עשה את זה!" אמרתי לו. והוא, בתגובה, רק אמר: "תפתרו את זה ביניכם".

התאכזבתי מאוד. לפני ששיתפתי, היה לי חשוב לשדר חוזקה, והיה קשה לדעת שעברתי משהו. אבל ברגע שבו נשברתי והצפתי את הפגיעה, הם היו חייבים לראות את זה ולעזור לי, ולא לאפשר לזה להגיע לכך שאני לא יוצאת מהבית בגלל דיכאון, לא עונה לטלפונים, לא מדברת עם אף אחד - גם לא עם ההורים שלי.

הרגשתי שבמקום לטפל בי, הם העדיפו להיכנס בי - ולהיפטר ממני.

אחרי הפגיעה הראשונה עוד הצלחתי לשמור על מוטיבציה בשמיים, וכשהפכתי לקצינה הצטיינתי, חלמתי להיות הרמטכ"לית הראשונה בצה"ל. עד כדי כך רציתי להתקדם, וכמה שאפשר. ראיתי את עצמי מגיעה לצמרת הצבא, ואז החלום הזה נשבר.

מאז עברתי טיפול פסיכיאטרי שהוביל לאשפוז ארוך, ובו אובחנתי עם פוסט־טראומה. מנהל המחלקה שם שאל אותי אם עברתי תקיפה מינית, ביקשתי רגע לעצמי, ואז פתחתי הכל בפעם הראשונה. האונס המתמשך, החוויות הקשות, וכל מה שנשאתי לבדי בתקופה הזאת.

הגשתי תלונה במצ"ח וניהלתי נגדו משפט ארוך, שבו כל הפרטים צפו מחדש, במה שהיה תהליך מאוד קשה עבורי. לעבור חקירה וחקירה נגדית היה כמו לחוות את האונס מחדש, שלא לדבר על זה שהיה נוראי לראות אותו באולם. התובעת מהפרקליטות הצבאית הייתה מדהימה, התייחסה אליי כאילו הייתי הבת שלה, ועד היום אנחנו בקשר. פתאום יכולתי לסמוך על מישהו.

הנגד הורשע בשמונה עבירות, בהן שתי עבירות אונס, מעשה מגונה ומעשה סדום - וקיבל תשע שנים בכלא. אחרי ערעור העונש שלו הופחת לשבע שנות מאסר בפועל.

ואני כעת באשפוז יום, ובמקביל לומדת משפטים מתוך רצון לעזור לנפגעות אחרות. הטיפולים שאני עוברת קשים מאוד, ואני סובלת מדיכאון עמוק שהוביל אותי לתחושת אובדנות ולניסיונות לפגוע בעצמי.

לצערי, בצבא לא יודעים להתנהג עם מי שסובל מפוסט־טראומה. שופטים אותך בגלל זה. אם הייתי מספרת שיש לי פוסט־טראומה מהמלחמה בעזה, אני מאמינה שהיו אומרים לי, "וואו, איזו גיבורה את". אבל כשאת מספרת שזה הגיע מתקיפה מינית - המחמאות מתחלפות לביקורת ולשיפוטיות. "את עשית את זה לעצמך", "לא עצרת את זה בזמן", ושאר האשמות הקורבן.

ולמרות כל הקשיים בדרך לעשיית הצדק, אני משתפת את הסיפור שלי כדי לומר לכל מי שנפגעו כמוני - אל תשתקו, זה לא שווה את זה. החיים שלכם חשובים יותר מהכל, ואם גורם אחד הפנה לכם עורף, חשוב לפנות לגורם אחר. זה קשה, זה מסע מטורף, אבל זה שווה את זה. כי רק ככה אפשר למנוע את הפגיעה הבאה.

"הצבא עושה מאמצים רבים למגר פגיעה מינית, על כל רבדיה", אומרת עו"ד אלה הראל, שייצגה את יעלה. "אם בעבר תיקים של הטרדות 'קלות' היו נסגרים בלי כתב אישום, היום הפרקליטות הצבאית מורה על העמדה לדין משמעתי גם בגין אמירות שנמצאות ברף הנמוך של הטרדה מינית. מנגד, רק במקרים חריגים לחיילים יש מניע לטעון שנפגעו מינית ביחידתם, לכן על גופי האכיפה להתייחס ברצינות רבה לכל תקיפה, גם כדי להגן על הנפגעים וגם כדי למנוע תלונות שווא".

× × ×

"אמרתי לה 'לא!' וזה לא עזר. היא ניצלה את הגוף שלי"

 מיקה (שם בדוי), בת 24, הותקפה מינית בידי סמלת המחלקה שבה שירתה

כשעברתי לבסיס חדש, הסמלת קיבלה אותי בזרועות פתוחות ומהר מאוד נהיינו חברות טובות מאוד. ואז, אחרי כמה חודשים של היכרות צמודה, יצאנו שתינו לבר יחד עם חבר טוב, והחלטתי לישון אצלה בדירה כי כבר היה מאוחר. באותו לילה היא תקפה אותי מינית.

כשזה קרה, קפאתי במקום. היא ניצלה את הגוף שלי למרות שהתנגדתי, ואמרתי לה מספר פעמים "לא!" אבל זה לא עזר. היא לא הפסיקה. הייתי שיכורה לגמרי, בדירה שאני לא מכירה, בעיר שאני לא מכירה. וזה היה עוד יותר טראומטי, בהתחשב בזה שהיינו החברות הכי קרובות בגדוד.

למחרת זה נחת עליי והבנתי את גודל הזוועה שעברתי. לא ידעתי מה לעשות, אז התקשרתי לבן הזוג שלי ובאמצע האוטובוס – כשאנשים מקיפים אותי – סיפרתי לו: "תקפו אותי אתמול בלילה". שיתפתי גם חברה קרובה שהייתה איתנו במחלקה, והיא אמרה לי, "בואי, אנחנו הולכות לממונת יוהל"ם".

זה היה קשה. מאוד קשה. אבל נכנסתי לחדר שלה, התיישבתי מולה ושם סיפרתי הכל בפרטי פרטים. חיכיתי לתגובה, והיא שתקה. כל כך קיוויתי שתנחה אותי מה לעשות, והיא רק אמרה: "עדיף לך לסיים את זה בשיחה איתה, כי אם תפני למצ"ח – לא יקרה עם זה שום דבר".

היה לי ברור שזה לא תקין, אבל הייתי 24 שעות אחרי טראומה. לא חוויתי תקיפה מינית קודם לכן, וכל מה שאני שומעת בתקשורת זה רק כמה תיקים נסגרים מחוסר ראיות וכמה המשטרה פועלת באוזלת יד. אז אולי היא יודעת על מה היא מדברת, אולי באמת לא כדאי לי לעשות עם זה כלום.

מהפגישה הזאת יצאתי בוכה ונסערת מאוד. כל מה שרציתי היה ללכת הביתה, ובמקום זה - לא רק שאני בבסיס, אני גם פוגשת את התוקפת שלי, כי היא עדיין הסמלת שלי. הלכתי לרופא של הגדוד לבקש גימלים נפשיים, כי לא הייתי מסוגלת להישאר שם. הוא ניפנף אותי. עבר שבוע, ופניתי למפקד הישיר, סיפרתי לו הכל והוא הבטיח שיבדוק מה אפשר לעשות. הוא מעולם לא טרח לחזור אליי עם תשובה.

בכל אותו הזמן היא אחראית על התורנויות שלי, אותה אני מיידעת בכל הפניה רפואית וממנה אני צריכה אישורים. היא התוקפת, והיא גם הסמכות. ואז היא התחילה להתנכל אליי, ולשבץ אותי קבוע לשמירות הכי קשות – שתיים בלילה עד שש בבוקר, פשוט כי היא הייתה יכולה.

כשהמפקד לא דאג לעזור, הגעתי למהו"ת (מרכז התמודדות ותמיכה בצה"ל) ובמקביל הייתי מטופלת אצל הקב"ן של הגדוד. אחרי שתי פגישות במהו"ת, הקב"ן הבהיר לי שאני צריכה לבחור בינו לבינם, כי "אין מספיק משאבים". בחרתי להמשיך עם הקב"ן, רק כדי לשמוע ממנו בתגובה לתקיפה שעברתי: "את בחורה חזקה, עברת דברים יותר קשים בחיים שלך. את תהיי בסדר".

פניתי למ"פ שלי, וכמו המפקד הישיר, גם ממנו לא קיבלתי מענה, אז הגעתי עד למג"ד.

כשהתחלתי לספר לו על התקיפה, הוא קטע אותי באמצע: "אני לא מעוניין לשמוע פרטים. נשאיר את זה בגדר תקיפה מינית, אבדוק מה עושים ואחזור אלייך". אחרי שבוע הודיעו לי שיש לי ראיון לתפקיד בבסיס אחר. כעסתי מאוד, היה לי ברור שמנסים להשתיק את הסיפור והתנגדתי. אמרתי שאני לא מעוניינת להיענש, שלא אני זו שצריכה לעבור בסיס.

המפקד שלי הודיע לי שאני מסתכנת בסירוב פקודה. פחדתי מריתוק, אז הלכתי לראיון וביקשתי בו שלא ייקחו אותי לתפקיד. כשחזרתי לבסיס שלי, והמג"ד הבין שאני לא עוברת תפקיד, הוא אמר לי: "אני לא יכול להעניש את הסמלת עד שלא תתלונני במצ"ח ויתברר שזה קרה. אני לא יכול להסתמך על מה שאת מספרת ולהעניש אותה רק בגלל זה".

הסמלת הייתה חיילת טובה, לי היו קשיים בשירות בגלל אותה תקופה, והיה קל יותר לקחת את הצד שלה. חויבתי להישאר בשיחות מחלקה, הייתי יוצאת באמצע עם התקפי חרדה מהנוכחות של הסמלת, וממררת בבכי. שלחתי חברות למקלחות כדי לוודא שהיא לא שם, כדי שלא תראה אותי עירומה והטראומה תצוף שוב.

בשלב מסוים, אמרתי למפקדת שלי, "אל תשאירי אותי עם הנשק, כי הכדור הבא יהיה בה או בי, אני לא יכולה לשאת את זה יותר". לא קיבלתי שום טיפול בעקבות זה.

כבר שנה שאני מטופלת אצל מטפלת בפגיעות מיניות, וסובלת מהרבה תסמיני פוסט־טראומה שבהתחלה ניסיתי להדחיק. לא הייתי מסוגלת שייגעו בי אפילו ביד, ובלילות היו לי סיוטים ששיחזרו איך היא תוקפת אותי מינית. עזבתי דירה עם שותפה, כי פחדתי מהלילות ומזה שהיא תתקוף אותי.

אחרי שחברה כל כך טובה וקרובה תוקפת אותך, את כבר לא יודעת על מי לסמוך.

הרגשתי שבצה"ל ניסו לטאטא את זה מתחת לשטיח, אף אחד לא קיבל אחריות. כמה אנשים עברתי בסולם הדרגות, ואיש לא רצה לשמוע. עברתי תקופה ארוכה מאוד וקשה מאוד, וזה יכול היה להימנע.

"מיקה הגישה תביעה אזרחית ויצרה תקדים חשוב, שלפיו סוף־סוף ניתן לתבוע את צה"ל כמעסיק", אומרת עו"ד אלוני סדובניק שייצגה אותה. "כעת, כשניתן לתבוע את הצבא, אין לי ספק שנרגיש שינוי ורצינות רבה יותר במניעה ובטיפול בתלונות. תקדים נוסף נולד בפסק הדין, שבו נקבע שחוק זכויות נפגעי עבירה יוטמע מעתה בתוך הדין הצבאי".

× × ×

“רום היה חבר שלי, והוא תיעד אותי בעירום מבלי שידעתי”

אמילי (שם בדוי), בת 20, הותקפה מינית בידי קצין שתיעד בסתר עשרות חיילות

הכל קרה לפני שנה, שירתי כסמב”צית באוגדה 252 בצאלים, ורום אברג’יל היה קצין השלישות שלי. הוא היה חמוד מאוד, כזה שכולם חברים שלו, ומהר מאוד התקרבנו.

הוא היה נוהג לבקש ממני לקחת את הטלפון שלו כדי שיוכל לסיים משימות חשובות, מבלי שהנייד יסיח את דעתו. הוא טען שהוא מכור אליו, ורק כך הוא יכול לבצע את המטלות שלו בלי הפרעה.

יום אחד אמרתי לו שאני הולכת להתקלח, והוא אמר שבדיוק יש לו משהו חשוב לסיים וביקש שאשמור לו על הנייד בינתיים. הסכמתי, הטלפון היה על מצב טיסה, המסך היה נעול. התפשטתי והתלבשתי, ולא תיארתי לעצמי שבכל הזמן הזה אני מצולמת.

בפעם אחרת הוא ביקש מחברה שלי לשמור על הטלפון, היא ענתה שהיא לא יכולה והוא ממש שיגע אותה והתחנן. זה כבר גרם לי לחשוד, למה זה כל כך חשוב לו? פנינו לנגדת שהמליצה שנשתף את ראש היחידה. לזכות צה”ל ייאמר שזה עבר מיד לטיפול מצ”ח, והחקירה התנהלה במשך שבוע שלם בדיסקרטיות מוחלטת.

בחיים לא חשבתי שחבר קרוב יעשה לי משהו כזה. גם כשהתלוננתי, הרגשתי שאני עושה משהו לא בסדר. הרי זה רום, למה אני עושה לו את זה? ואחרי שבוע קיבלתי טלפון מהחוקר שאמר שרום נעצר. חלפו עוד כמה ימים, ובמצ”ח גילו שבטלפון של רום יש אלפי סרטונים ותמונות, מתוכם כמה עשרות שלי. הזדעזעתי.

“מצאו אצלו שלושה סרטונים שלי בעירום. זה הרג אותי לתקופה”. סגן רום אברג’יל

הוא עשה את זה במשך שלוש שנים, גם בבסיסים קודמים שבהם שירת. החוקרת אמרה שאני מופיעה ב־11 סרטונים ותמונות. 11 זה מספר שלא אשכח לעולם.

רק פעם אחת הסכמתי לקחת את הטלפון, אז איך זה הגיע ל־11 תיעודים? זה לא הסתדר לי, עד שהתברר לי שיש לו גישה לחלון שמשקיף למגורים שלי. בכל פעם שהתלבשתי בשעה מאוחרת, הוא צילם אותי. יש שם שלושה סרטונים שלי בעירום, אחרי שהתפשטתי בדרך למקלחת, עם מגבת, או כשאני מורחת קרם גוף. את כל מה שלבשתי בסרטונים האלה זרקתי לפח, כולל המגבת.

הוא חדר לחיים שלי, לנפש שלי. זה הרג אותי לתקופה ארוכה, עברה שנה וגם היום כשאני נפגשת עם חברים אני בודקת שאין מצלמות. במשרד, בשירותים ציבוריים, בכל מקום. אני מתעבת אנשים שדומים לו חיצונית, ומתקשה לסמוך על גברים. החשד שהם מצלמים אותי תמיד נוכח.

התגייסתי כדי לתרום, וכשזה קרה – רק רציתי להשתחרר ולעזוב. התאכזבתי מהצבא, אבל נשארתי כי הקב”נית נלחמה עליי והאמינה שאני מסוגלת לעבור את זה. אבל המערכת הצבאית נהגה אחרת, והחזירה אותי לאותו בסיס, לספוג את כל הזיכרונות. אם לא התמיכה של המשפחה שלי, הייתי פוגעת בעצמי פיזית.

הבטיחו לי שיעזרו לי, שיתמכו בי, אבל בפועל הצבא רק ניסה לטאטא הכל מתחת לשטיח. שיחת טלפון אחת לא קיבלתי מהמפקדים שלי בבסיס. לא שאלו אם אני צריכה עזרה, לא עזרו במימון פסיכולוגים. לפני שנה לא הייתי מצליחה לדבר על זה בכלל, נשברתי נפשית ואיתי גם כל המשפחה שלי.

עו”ד דנה נוף, שמייצגת את אמילי: “רום אברג’יל הורשע בעשרות עבירות של פגיעה בפרטיות, מעשים מגונים והתנהגות שאינה הולמת. שירות צבאי מייצר סיטואציות שמהוות קרקע פורייה לעבירות מין במדרגי חומרה שונים. באופן שבו בנויה המערכת הצבאית, יש צורך בהקפדה יתרה כדי לשמור ולהגן על האוטונומיה העצמית של החיילות והחיילים”.

× × ×

"קצין סטר לי, חיילים תקפו אותי מינית - והמפקדים נתנו לזה גיבוי"

 יובל (שם בדוי), בן 24, עבר זובור והתעללות מינית שנמשכו חודשים וגרמו לו לפוסט־טראומה

הייתי בן 18 כשהגעתי ליחידה מסווגת בחיל הים, וכבר ביום הראשון הרגשתי שאין לי סיכוי. כולם ידעו ואף אחד לא עשה שום דבר כדי להפסיק את ההתעללות. הרגשתי שזרקו אותי מתחת לאוטובוס ודרסו אותי הלוך ושוב.

זו יחידה מובחרת, אבל אלה לא טובי בנינו. הם היו אוסף של מטורפים, שבאחד הימים נתנו לי להקריא מכתב התאבדות של חייל לשעבר ביחידה. הם רצו שאלמד מה יקרה אם לא אעשה מה שיגידו. זה ריסק אותי נפשית.

ניסיתי לבקש עזרה, בכל פעם פניתי לגורם בדרגה גבוהה יותר, וזה רק הגביר את המוטיבציה לתקוף אותי שוב. בפעם הראשונה פניתי לקצין שבתגובה כינה אותי בשם של אישה, התחיל לסטור לי והוסיף לי את הכינוי "ציצי". היום הוא רב־סרן בצה"ל.

אז פניתי לסגן אלוף מעליו, ושמעתי "זה עניין שלכם, תפתרו את זה לבד".

עד היום יש לי סיוטים מהאיומים ברצח שקיבלתי. אני מנסה להציל את עצמי ומתמודד עם פוסט־טראומה ונכות נפשית. הדיכאון והחרדה משתלטים עליי. לי זה קרה אחרי מהפכת מי־טו, אבל לגברים לא תמיד יש לגיטימציה לדבר על תקיפות, למרות שיש לא מעט נפגעים.

בבסיס הייתה אווירה של "הומור מיני", שבה כולם סיפרו בדיחות מגעילות, נגעו אחד לשני באיברי המין ובטקס הבוקר היה צריך לומר שלום לאיברי מין של חיילים אחרים. היו שם מעשים מגונים מעל המדים, התחככות בישבנים והדמיית אקטים מיניים בליווי גניחות. והמפקדים נתנו לזה לגיטימציה, זו הייתה השגרה.

ד' ששירת איתי פיסק לי את הרגליים בכוח, ורכן מעל המפשעה שלי כמו כלב מיוחם. קפאתי מהלם, וסביבי כולם צחקו. בפעם אחרת הוא תפס אותי בירך, וכשביקשתי שיזוז הוא הראה לי את מספר הטלפון של היוהל"ם והתריס: "קח, תתקשר".

התגייסתי עם המון מוטיבציה, באתי ממשפחה עם רקע צבאי עשיר, רציתי להמשיך בקבע - והיום אני במקום אחר, איבדתי אמון באנשים, קשה לי לתקשר, ואני בעיקר לא מבין איך זרקו אותי מהצבא והמשיכו להתנהל כרגיל.

הייתי רוצה להרגיש שהצלחתי לחולל שינוי בצה"ל, המערכת הכי חזקה במדינה. אני מייחל לכך שמי שפגע בי לא יהיה יותר בצבא, ולא עבורי - הרי לי זה כבר לא משנה, אלא רק בשביל חיילים וחיילות אחרים.

יובל הגיש תלונה במצ"ח, המתעללים הודו במעשיהם אך חלקם עדיין משרתים בחיל הים, והפרשה לא מנעה מהם לעלות בסולם הדרגות. נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, שיבחה אותו על אומץ ליבו בדיון בעתירה שהגיש לבג"ץ באמצעות עו"ד אלוני סדובניק, וגינתה את התנהלות המפקדים והחיילים.

יוסי, אביו של יובל, המתמודד עם מצב בריאותי קשה ונמצא בהוספיס בית, ביקש השבוע להתייחס לטראומה שעבר בנו, ולדבר גם בשם אלו שכמעט ולא שומעים אותם - הורי החיילים שנפלו קורבן:

"אנחנו מוכים וחבוטים, הצבא עשה כל עבירה אפשרית. שלחתי לגיוס ילד עם שמחת חיים ורצחו את נשמתו. הוא הבן שלי, ואין לי איך לעזור לו. הפוגעים קיבלו פחות מחודש ימי מחבוש. כל עוד אני חי, אלחם שמי שפגע בו לא יהיה בצבא. אומרים, 'תדע כל אם עברייה', אבל יידע גם כל אבא שיושב קצין שפגע ו'נענש' רק בנזיפה.

"פעם הייתי בוכה בלילות, היום אני כבר לא בוכה, רק כותב מכתבים לשרים ולרמטכ"ל, מבקש לפגוש אותם, ושומע כל הזמן ש'הנושא בבדיקה'. מקווים שאשכח, אבל איך אני מסוגל כשהבן שלי עומד מולי עם התקפי חרדה, דיכאון עמוק וקופץ מהמיטה בבהלה באמצע הלילה מתוך שינה. הוא עדיין מפחד מהם.

"אני צריך לראות את הבן שלי על תרופות פסיכיאטריות וקנאביס רפואי, כשהוא חי אבל מת. אני בהשלמה עם זה שאני עובר למקום שכולו טוב – למעלה, אם יש דבר כזה – ולפני שאני הולך, אעשה הכל כדי שהם ייענשו.

"שלא יספרו לנו שאנחנו הצבא הכי מוסרי בעולם. המשפחה שלי התפרקה, אני עם רגל בקבר, וכל מה שאני רוצה כצוואה הוא שמי שאחראי למה שקרה לבן שלי לא ישרת יותר בצה"ל. זה לטובת כולנו".

"אי־אפשר לקבל מצב שבו חייל הופך לנכה נפש ב־50 אחוז ואף אחד ממפקדיו לא נענש מעבר לנזיפה", אומרת עו"ד אלוני סדובניק שייצגה את יובל. "הגיעה העת שמשרד הביטחון ירדוף את הפוגעים וידרוש מהם שיפוי כספי כנגד שיקום אדם נכה שהם אחראים לנכותו, ממש כמו שעושה המוסד לביטוח לאומי".

× × ×

"התרעתי, המפקדים התעלמו - ואז הוא אנס אותי"

 לירי (שם בדוי), בת 19, הותקפה מינית ופיזית בידי חייל שפיתח אובססיה אליה

אני עדיין רואה תמונות מאירוע האונס, חיה וחווה אותו באופן יום־יומי. הכרנו בטירונות, היינו בקשר זוגי לתקופה קצרה של פחות מחודשיים. אחרי הפרידה, התחילה ההתנהגות האובססיבית.

הוא לא הפסיק לרדוף אחריי, בזמן שאנחנו משרתים באותו בסיס סגור. הוא הפעיל עליי מניפולציות, וכשזה לא עזר - זה הסלים להטרדות, לפגיעות מיניות ולאובססיה חסרת מעצורים במשך שבועות. התרעתי במשך שבועות בפני המפקדים שלי שאני חוששת ממנו, ומבקשת לא להישאר איתו שבת.

המפקדים התעלמו, המצב הסלים, וזה הגיע לאונס ולאלימות.

האכזבה מהמפקדים שלי גדולה, הם לא טיפלו בתלונות ולא עזרו לי. לא קיבלתי תמיכה מהמפקד שלי, עד שהתלוננתי ליוהל"ם וגם אז – כל מה שהם רצו לעשות היה להעביר אותו זמנית ליחידה אחרת, ולהחזיר אותו אחרי חודש ליחידה שבה שנינו משרתים.

כל האירוע עדיין בחקירה, הפרקליטות הצבאית מטפלת בתלונות שלי ברצינות ומצ"ח מעורבים גם כן בתמונה. והמסר שלי לכל מי שנפגע או נפגעה מינית בצבא הוא פשוט: לא לפחד. לדבר, להתלונן, לעמוד על שלכם. אל תפחדו להתלונן גם בלי תמיכה, גם אם אתם לבד. זה הדבר הנכון.

“מגיעים אליי סיפורים קשים של חיילים וחיילות שהותקפו מינית בצבא, ונראה כי אותם אלה שמתלוננים ומתעקשים למצות את הדין עם מי שפגע בהם, הם גם אלה שמצליחים להתמודד בצורה טובה יותר עם הסיטואציה", אומרת עו"ד מירי יעקב גביש, לשעבר תובעת בפרקליטות הצבאית, ומי שמייצגת את לירי בפרשה. "תדברו, תספרו, ואנא מכם - כל מי שנפגע - תתלוננו. אין סיבה להמשיך ולסבול”.

צה”ל: “כל תלונה נבחנת באופן יסודי”

מדובר צה”ל נמסר בתגובה: “צה”ל מבין לעומק את הפגיעה שנגרמת לכל נפגע ונפגעת על רקע מיני, חב חובה לתת מענה ותמיכה, ופועל למגר לחלוטין את מקרי הפגיעות המיניות בקרב משרתיו. גם מערכת יחסים אינטימית 'מוסכמת' בין מפקד לפקוד תוביל לסיום דרכו הצבאית של המפקד. כל תלונה נבחנת באופן יסודי, ובהתאם לממצאים ננקטים צעדים משפטיים ופיקודיים נגד הפוגעים.

"על מנת לתת מענה מיטבי, הוקם מרכז התמודדות ותמיכה (מהו”ת) - המלווה ומטפל בנפגעי ובנפגעות פגיעה מינית, ומעניק להם מעטפת מלאה ודיסקרטית הכוללת ייעוץ משפטי, טיפול רגשי, וכן תמיכה וליווי בתהליכים השונים. ברבים מהמקרים המוזכרים בכתבה, קיבלו הנפגעים ליווי צמוד של גורמי מהו”ת וניתן מענה תואם לנפגעי ולנפגעות העבירה, בהתאם לרצונם.

"במקרים המתאימים לכך, כמו בעניינו של סגן רום אברג’יל, המוזכר בכתבה – נערכות שיחות רוחביות בבסיסי היחידה על ידי נציגי יוהל”ם, במטרה להעלות את המודעות ולהגיע לכל נפגע ונפגעת.

"אנו מצירים על הפגיעה שנגרמה לנפגעי ולנפגעות העבירה, אשר אזרו אומץ לשתף במקרים של הפגיעה שחוו. צה”ל ימשיך לפעול ללא ליאות למניעת הישנות מקרים דומים”.

נפגעתם מינית בשירות הצבאי?

*קווי הסיוע האזרחיים, בכל שעות היממה: 1202 לנשים, 1203 לגברים.

*קו הסיוע של מרכז מהו"ת בצה"ל, מענה אנושי בכל שעות היממה: 03-9482600 או 1111 שלוחה 5 ואז שלוחה 2.

ניתן לפנות גם במייל צבאי: “מהות – מרכז התמודדות ותמיכה”.

Gilit-K@yedioth.co.il 

noam-ba@yedioth.co.il