הסרט, ההצגה, הספר, הפודאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע הקרוב

חובבי מיוזיקלס, תיאטרון וקולנוע, אל תעזו להחמיץ את הגרסה הענקית ומלאת הרגש והשכל של סטיבן ספילברג ל"סיפור הפרברים". המבקר שלנו מסמן את סרט השנה שלו, ויש לא מעט נימוקים למה הוא מתעלה על המקור | בנימין טוביאס | 5 כוכבים

שוט הפתיחה המרהיב והרציף של "סיפור הפרברים" החדש מסחרר ממש, אבל יותר מכך מספק הסבר ראשוני מה לעזאזל גרם לסטיבן ספילברג, בגילו ובמעמדו, להחליט לעבד מחדש מחזמר שהוא אחד האהובים בכל הזמנים.

בסרט המקורי ראינו בפתיחה מהאוויר את שכונות העוני (בזמנו) של האפר ווסט סייד בניו־יורק. כאן זה גם שוט עילי, של אותן שכונות (לא "הפרברים", באחת מטעויות התרגום המשעשעות בכל הזמנים) באותה תקופה של סוף שנות ה־50, אבל התוכן מאיים בהרבה: שכונת העוני נמצאת בשיאו של הליך פינוי־בינוי, ומוצגת כעיי חורבות. עזבו את ניו־יורק הרומנטית מ"סקס והעיר" או סרטי וודי אלן, או ניו־יורק המלוכלכת והלילית של סקורסזה. ניו־יורק של "סיפור הפרברים" גרסת 2021 מתנהלת במין לימבו, טריטוריית ביניים, לא פה ולא שם. יש רגעים בסרט, כולל בסצנת השיא החותמת אותו, שנראים כאילו צולמו בסט של "להציל את טוראי ראיין", כשהדמויות מתרוצצות בין בניינים הרוסים ואבק החורבן. ניו־יורק - שטח כבוש. זהו מיוזיקל, אבל מצולם לרגעים כמו סרט מלחמה.

"סיפור הפרברים" תואר לאורך השנים כעיבוד חדש ל"רומיאו ויוליה" (ברור), כאגדה קצת שקופה על המתחים הגזעיים בארה"ב. כל זה נכון גם לגרסת ספילברג, שמוסיף עליה עוד קומה: זה סרט על מלחמת מעמדות, על הניסיון הנואש למצוא זהות ובסוף על התבהמות. שתי כנופיות — פורטוריקנית ו"לבנה" — נלחמות על טריטוריה בשכונה עלובה, בעוד שני אוהבים משני הצדדים — מריה הלטינית וטוני הלבן — מקווים לעתיד חדש, אבל כולם שם כבר הפסידו.

"סיפור הפרברים" גרסת ספילברג, אם זה לא ברור, הוא סרט פנומנלי. עיבוד מחדש למחזמר, שכבר הפך לסרט זוכה אוסקרים בדיוק לפני 60 שנה, שנע על הקו העדין שבין נאמנות למקור לשדרוגו. הסיפור הבסיסי הוא אותו סיפור, הסצנות אותן סצנות, השירים היפהפיים — ובראשם ביצועים מרטיטים ל"מריה", "הלילה", ו"אי שם" שמושר על ידי דמות לא צפויה — גם הם כאן כמובן. מבחינות רבות הוא אפילו נאמן יותר למחזמר המקורי מ־1957 של לאונרד ברנסטין וסטיבן סונדהיים שנפטר לא מזמן. אבל להכל נוספו עוד קומה, עוד ממד, עוד חריפות ועוד רלוונטיות לימינו, לא מעט בזכות התסריט של טוני קושנר ("מינכן" ו"מלאכים באמריקה"). מבחינת הקולנוע, לי זה הרגיש כאילו ספילברג בגיל 75 חיבר מנוע סילון למכונית שני כוחות סוס. הסרט הקודם היה מדהים ומרגש בזכות עצמו, אבל כאן זו רמה אחרת.

חובבי המחזמר מתווכחים עכשיו ביניהם איזו גרסה טובה יותר, וזה לגיטימי: בעיניי גרסת ספילברג מצטיינת גם בעיצוב שתי הדמויות הראשיות שהיו קצת פלקט בסרט הקודם ובכל הגרסאות הבימתיות. טוני (אנסל אלגורט המעולה שנראה כענק עדין) מקבל סוף־סוף מהלך דרמטי שלם, ואילו רייצ'ל זגלר, שחקנית שזהו תפקידה הראשון, מצטיינת כמריה. יש עוד שורה של תגליות בחבר השחקנים האנונימי ברובו, למשל שחקן ברודוויי בשם מייק פייסט בתור מנהיג הכנופיה חסר הביטחון ריף שגונב כל סצנה בכיכובו. וכמובן הברקת המאה: ריטה מורנו, זוכת האוסקר מהסרט הקודם, מקבלת פה בגיל 90 תפקיד חדש שהופך אותה ללב של הסרט.

יש עוד כל כך הרבה לדבר בהקשר של "סיפור הפרברים" החדש וכמה מהבחירות הנועזות שלו: ההחלטה (השנויה במחלוקת כבר עכשיו) לתת לדמויות לטיניות לדבר ספרדית בלי לתרגם לקהל, נתינת הקשר אחר ורענן לשירים כמו Cool ו־I Feel Pretty, הדימויים של מלחמה גרעינית, הצילום הפנומנלי של יאנוש קמינסקי שמשלב בין קיטש הוליוודי מפעם לתחושה עכשווית או הפיכת דמות הטום־בוי מהסרט הקודם לטרנס כעת.

אם עד עכשיו הביקורת הזו קצת שכלתנית, זה גם כי קשה להבהיר גם כמה הסרט הזה מרגש וממריא אל על ברגעי השיא שלו, שמגיעים אחת ל־20 דקות בערך. לא, האלרגיים לסרטים מוזיקליים לא צריכים ללכת, אבל כל מי שיש לו שמץ של אהבה למיוזיקלס, לתיאטרון, לקולנוע משוכלל ולבמאי שבאחד מסרטיו האחרונים (מטבע האדם) מביים עדיין עם רעב של בן 30, לא יכול להרשות לעצמו להחמיץ. העובדה שהקהל בינתיים לא נוהר, והסרט מתויג כאכזבה קופתית, היא בכייה לדורות. כי מבחינתי לפחות, זה סרט השנה.

"עוד חוזר הניגון" של הבימה, המחזה המוזיקלי על חייו של המשורר נתן אלתרמן, הוא מופע נוסטלגי עשוי היטב, אך לא מעמיק יותר מדי | שי בר יעקב | 3 כוכבים

לפני שלוש שנים יצר הבמאי משה קפטן את המחזמר המצליח "סימני דרך", סביב פרשות חייה של הפזמונאית נעמי שמר. ההצגה ההיא זכתה להצלחה גדולה, ובצדק. "עוד חוזר הניגון" הוא ניסיון לחזור על אותה נוסחה, הפעם סביב סיפור חייו של המשורר נתן אלתרמן, בליווי שירים ידועים שהולחנו על פי שיריו, וגם אלו של בתו, תרצה אתר. ההצגה נהנית מיכולותיו המוכחות של קפטן כבמאי היודע להגיש תיאטרון מוזיקלי סוחף, אך בניגוד להפקה הקודמת היא אינה הופכת לאירוע אמנותי משמעותי, אלא נותרת כמופע בידורי נוסטלגי עשוי היטב, ותו לא.

הבעיה היא במחזה, שכתב מוטי לרנר, המתמקד בתקופה האחרונה בחייו של אלתרמן עד למותו בשנת 1970. זוהי תקופה סוערת של שינויים במדינה, וגם מבחינת הקריירה של אלתרמן זו הייתה תקופה מסובכת עם הערעור על מעמדו מצד דור חדש של משוררים צעירים כמו נתן זך. יש אזכורים למאבקים הללו במחזה, אך לרנר מעדיף להתמקד בצד הצהוב יותר של חייו של המשורר – סיפור יחסיו הכפולים עם אשתו, השחקנית רחל מרכוס, והמאהבת שלו, המאיירת צילה בינדר. גם יחסיו המורכבים עם אתר תופסים מקום מרכזי בעלילה, כששלוש הנשים נפגשות ליד מיטתו ערב מותו. במקביל נחשפות תמונות פלאשבק מחייו הסוערים עימן.

בסיפור המקפץ קדימה ואחורה בזמן שולבו שירים רבים, ממיטב הקלאסיקה הישראלית, הזוכים לביצועים נאים מצד זמרות מרשימות כמו שלומית אהרון, רוני דלומי וריקי גל. אך רוב השירים לא באמת מקדמים את העלילה ומשמשים יותר כקישוט. הם גם מאריכים את הערב ומאיטים את קצב ההצגה. יגאל שדה מצליח לעצב דמות סימפתית, אך די מונוטונית, כאלתרמן המזדקן, ואיתו מאיה מעוז, הילה שלו ואסנת פישמן, העושות כמיטב כישרונן לתת נשמה בשברי דמויות הנשים הפתטיות שלצידו.

בניגוד למחזמר על חיי נעמי שמר, שם היה שילוב מוצלח בין התוכן הדרמטי לשירים, כאן התחושה היא שהשירים והדרמה מתקיימים ביקומים מקבילים. התוצאה הסופית היא ערב נוסטלגי מהנה של שירים יפים, המוצמדים לדרמה חסרת מיקוד ורווית רגעים מלודרמטיים, שאינה מצליחה לצייר פורטרט מעניין ומורכב של המשורר הדגול כאדם פרטי או ציבורי.

המשבר הקיומי של גיבורת הספר "חרדת פרידה" של לורה זיגמן, משותף ללא מעט אנשים, שחווים ריקנות באמצע החיים | רן בן-נון | 3 כוכבים

הילד שלה מגיע לגיל ההתבגרות והיא מרגישה ריקנות אדירה. גיבורת "חרדת פרידה" של לורה זיגמן (בהוצאת כנרת) בת 50, כותבת פרילאנס באתר לייף סטייל. היא ובעלה נפרדו טכנית רק כי אין להם כסף להיפרד באמת, והחיים שלה הופכים אט־אט לוואקום מהדהד שאין בו כלום. אף אחד לא רוצה אותה, אף אחד לא צריך אותה, היא לא מעניינת אף אחד ולתחושתה, אין לה הרבה בשביל מה לחיות. אבל במקום להידרדר לאלכוהוליזם, לסמים או לתרופות נגד דיכאון כמו כולם, ג'ודי מוצאת פתרון יצירתי מופלא למצב – מנשא לתינוק, שבתוכו היא מניחה את הכלבה שלה, שרלוט, וכך מסתובבת איתה בכל מקום, מרגישה את חום הגוף, הקרבה, ההזדקקות. היא כבר לא לבד.

פעם ג'ודי הייתה סופרת ילדים מצליחה. הספר הראשון שלה היה להיט עצום ואף עובד לסדרת אנימציה מוצלחת על קבלת האחר והשונה. אבל הספר השני והשלישי שלה נכשלו באופן מחפיר והנה היא כאן, במחסום כתיבה נצחי, אפופת אכזבה קיומית עמוקה. בעלה, גרי, פרש כבר מזמן ל"חדר נחירות" בו הוא מעשן קנאביס רפואי כנגד התקפי חרדה וצופה באובססיביות בפורנו, וכך נגזר עליהם לחיות בעוינות שקטה, חומקים זה מזו בחשאי כדי לא לעורר ריבים ישנים. מדי פעם הם אפילו מנסים טיפול זוגי כושל, ושוב פורשים איש־איש לפינתו.

יכול להיות שהמצב קצת פחות גרוע מכפי שג'ודי מתארת. בטיפול הזוגי, למשל, מתברר שהקשר בינה לבין גרי עדיין חי וקיים איכשהו. עם זאת, החוויה המרכזית ב"חרדת פרידה" היא בעיקר של אובדן – הוריה של ג'ודי שמתו מסרטן, חברתה הטובה שגוססת גם היא, וזה מצטרף לאובדן האנשים שעדיין נמצאים שם ובראשם הילד המסוגר, טדי. אז אולי הספר קצת גימיקי ומאוד סנטימנטלי, אבל הסנטימנט הזה משותף לאנשים רבים באמצע החיים – אנחנו עדיין לא רוצים להיפרד. לא מהילדים, לא מבן הזוג, ובעיקר לא מהחיים.

האם מרוב ויכוחים ודעות פוליטיות אנחנו לא מצליחים לראות את המציאות? זה מה שבודקים מיכה גודמן ואפרת שפירא־רוזנברג בהסכת מעורר המחשבה "מפלגת המחשבות" | אסף יערי | 3.5 כוכבים

ד"ר מיכה גודמן הוגדר לאחרונה "האינטלקטואל המשפיע ביותר על ממשלת ישראל", וזה לא מפתיע לאור שאיפתו העקבית אל המרכזיות, החיבור בין ימין ושמאל. גודמן הגיע מהתחום האקדמי של מחשבה יהודית היסטורית אל מרכז ההוויה של הוויכוח הפוליטי הישראלי. כמעט כמו מבקרי הספרות והקולנוע במדור זה, הוא מבקר את המציאות.

יחד עם אפרת שפירא־רוזנברג הוא מגיש את "מפלגת המחשבות", הסכת שמופק על ידי בית אבי חי ומנתח את המפה הפוליטית בארץ. בעונה הראשונה עסקו במפלגות עצמן, ואילו בעונה הנוכחית בסכסוכים, ובראשם הסכסוך הישראלי־פלסטיני. לשדה המוקשים הזה הם נכנסים חמושים בהגות יהודית לצד פילוסופיה עולמית, וברקע דתי לצד רעיונות ליברליים.

במפתיע, הם מצליחים לצאת מזה בשלום. בפרק "התפנית הכפולה", למשל, מנתח גודמן את השינוי שחל במחנות הימין והשמאל בעשור האחרון. לדבריו, רוב מחנה הימין "עזב" את חלום גאולת הארץ ועבר לחרדות מפני השתלטות הטרור על השטח, ואילו רוב מחנה השמאל נטש את חזון השלום החם ועבר לחרדות מפני השפעות הכיבוש וסכנת המדינה הדו־לאומית. לא בטוח שהשחקנים הפוליטיים יחתמו על ההגדרות של מנחי התוכנית, אבל הם מצליחים לסדר את קלפי המציאות בצורה מובנת למדי: החרדות של הימין והחרדות של השמאל יצרו קואליציה.

אחת הבעיות של הפודקאסט היא הניסיון להפוך אותו לרלוונטי להאזנה עתידית. כפי שהמנחים מציינים בעצמם, המציאות עשויה להשתנות מהותית בכל רגע נתון, ואפילו הנחות יסוד משתנות כאן מרגע לרגע.

אם התרשמתם שמדובר בהסכת שמכוון לנקודת האמצע המדויקת, לשיא המיינסטרים, אתם צודקים. גודמן ושפירא־רוזנברג לא מציעים נתיב לפתרון הסכסוכים, לא הפנימי ולא החיצוני, אלא בעיקר מעוררים מחשבות על מצבנו הבעייתי.

האם נצליח לגשר על הפערים בין ימין לשמאל? האם נמצא פרטנר בצד השני? על כך, אולי, בפרקים הבאים.

אפשר להאזין בכל האפליקציות ובאתר

https://www.bac.org.il/podcasts/podcast/prk-3-hrdym-50-gvvnym-shl-shhvr-vlbn

לפרק "התפנית הכפולה" אפשר להאזין כאן

https://open.spotify.com/episode/6MN09NueHcopa1qQIOEuQT

אחרי עשרות שנות פעילות, ניל יאנג לא מחדש הרבה מבחינה מוזיקלית באלבומו החדש עם קרייזי הורס - Barn, אבל עדיין מבריק ברמת הביצוע והרגש | אמיר שוורץ | 4 כוכבים

לא פעם, כשמקשיבים בפעם הראשונה לאלבום חדש של ניל יאנג, נשמע שהאיש כותב פחות או יותר את אותו התקליט כבר חמישים שנה. זו גם התחושה שעולה כשמתחילים להאזין ל־Barn, החדש והנהדר שלו עם הקרייזי הורס. המפוחית המנחמת שם (למשל ב־Song of the Seasens הפותח), וגם הגיטרה החשמלית מתחילה לנסר בדיוק כשצריך (נגיד ב־Heading West שמגיע מיד לאחר מכן או ב־Human Race).

השיוט בין האקוסטי לחשמלי, שמאפיין את מרבית אלבומיו של יאנג עם להקת הליווי הוותיקה שלו (זהו האלבום ה־14 המשותף, וה־41 בספירה הכללית), אולי לא מבטיח חידושים רבים, אך ברמת הביצוע והרגש הוא מקיים, ובגדול.

זאת לא רק המוזיקה, אלא גם הטקסטים. יאנג, שהוטרד ממה שאנו מעוללים לכדור שלנו הרבה לפני שזה היה באופנה, ועוסק שנים במציאת חלופות לתחבורה פרטית ונקייה, ממשיך לתהות מה יקרה אם הממשל האמריקאי ימשיך לקנות מכוניות חדשות (Change Ain’t Never Gonna).

והוא מודאג לא פחות ממה שיקרה לאלו שחיים במדינה שבה הוא מתגורר ופועל במרבית חייו. הוא כנראה הפטריוט הכי ביקורתי שעדיין עושה מוזיקה שיש טעם להאזין לה. Canerican, המטופל דרך זהותו הקנדית־אמריקאית בבעיות העומק של מדינתו, הוא מרגעי השיא פה.

כפי שאפשר להבין משמו, האלבום החדש של יאנג הוקלט באסם מהמאה ה־19 שנמצא בהרי הרוקי בקולורדו. ולמרות שהוא ממוקם כמה שעות טובות של טיסה מכאן, כשמאזינים לו נשמע שיאנג והלהקה מנגנים אצלך בחדר. חלק עצום מההישג הזה נובע מהדינמיקה הכמעט אילמת בינו לבין אנשי הקרייזי הורס.

חבורה שלא פעם נטען שהם נשמעים כקבוצת נגרים (זה דווקא יתרון כשמקליטים באסם משופץ שבטח זקוק לחיזוק קורה פה ושם) שהניחו לרגע את כלי העבודה והחליפו אותם בגיטרות, תופים ופסנתר, והם שבים ומתגלים פה כהרכב הליווי הכי טבעי ומשכנע שמוזיקאי יכול לבחור לעצמו – כמו למשל ב־Welcome Back המתפתל לאורך שמונה דקות וחצי.

בגיל 76 יאנג ממשיך בעיקר לשאול שאלות כשהוא מאפשר למאזין למצוא לבדו את התשובה. מדי פעם הוא מזכיר לו מהי, כמו בשיר החותם והנהדר – Don’t Forget Love.

https://open.spotify.com/album/7vlrGBbvKz2tZmVqAxK5ec