סדרת קושי
המהדורה המרכזית, ערוץ 12, 19:57
בחדשות "קשת" שודרה השבוע סדרת כתבות מעניינת של יונתן ריגר על "הסיפורים מאחורי הסדרות הגדולות": מעין פודקאסט טלוויזיוני, שבו כל פרק עסק בסדרה אחרת. כרגיל בפרויקטים כאלה, התמהיל מלמד על התכונות שמרכיבות "סדרה גדולה": "קרובים קרובים" על תקן החלוצה; "עניין של זמן" נצרבה אצל הדור שהתבגר עם טלוויזיה בבית (וצפה בוויצמן ומרקוביץ' בימי שפעת); "שמש" מייצגת את מהפכת ערוץ 2; ו"עבודה ערבית" היא העצם בגרון של המיינסטרים. שתי האחרונות אף שודרו ב"קשת", מה שכמובן מנפח את שרירי הסלוגן "הטלוויזיה של ישראל".
הדגש בכותרת על "הסיפורים" (ולא על "הסיפור"), כמו גם הסגנון של ריגר (להבדיל מציון נאנוס לדוגמה), משלימים את סדר העדיפויות של הפרויקט: "סיפורים" פירושו יותר אנקדוטות ופחות נרטיב. "סיפור" זה להבין לעומק מה הופך סדרה לציון דרך ומעל זה מפזרים אבקת נוסטלגיה וסודות מחדר ההלבשה. לכן גם אם בכל פרקי הסדרה היו סיפורים טובים (חדשים, מפתיעים, משעשעים), הצד של הסיפור נותר נוכח־נפקד.
בפרק על "שמש", למשל, הכריזו היוצרים אסף אשתר, יואב צפיר ורובי דואניאס, שהרבה בדיחות שנכתבו אז לא היו עוברות היום. זאת נקודה מרתקת ורלוונטית לכל קומדיה, וריגר הציף אותה כראוי. אלא שההצהרה הזאת גם לא שווה הרבה אם לא בוחנים את היישום שלה בזמן שחלף: הרי דואניאס נמנה על היוצרים של "סברי מרנן", שנשענת בכבדות על הומור עדתי, שנתפס בעיני רבים כמיושן ופוגעני. האם באמת יש הבדל יסודי בין "שמש" ל"סברי מרנן"? אולי בפרק שיוקדש ל"סברי מרנן" - וסביר להניח שיהיה כזה בעתיד - יימצא יותר מקום לדון בזה ולא, נניח, במקור של המז'לוף.
הפן המפוספס של הסדרה הפציע במלוא הדרו בפרק אמש, על "עבודה ערבית". יש לציין: גם אם במהדורה של "קשת" מכניסים סדרה של "קשת" להיכל התהילה, להניח את "עבודה ערבית" על רצף שכולל את "קרובים קרובים" ו"שמש" זאת אמירה חשובה. הכתבה אף הציגה בגאון את פרק הנכבה המופתי והחתרני. נו, בדיוק בערוץ 14 נאמר לאחרונה שצריך לדבר יותר על הנכבה, אז הנה. אלא שהטיפול בקונפליקט של הסדרה מול הקהל (היהודי והערבי) נעדר את נקודת המבט הכי קריטית: זו של היוצר, סייד קשוע, שלא התראיין. בנוסף, בכתבות על "קרובים קרובים" ו"שמש" דובר על תגובות המנהלים (ברשות השידור וב"קשת" בהתאמה) לתוכן. דווקא במקרה של "עבודה ערבית", שם זה הכי נפיץ ומסקרן, הנושא לא עלה.
וכל זה מתחבר לפיל האירוני שהסתובב לו בחדר: הכתבות על "הסדרות הגדולות" שודרו בערוץ שבו הפריים טיים כמעט וריק מסדרות. ואלה שכן משתחלות לשם הן בטח לא "עבודה ערבית".
בקטנה
"נינג'ה ישראל" חזרה אמש לעונה חדשה עם פרק רגיל (שרירים, פער בין הצהרות רהבתניות להצלחה במסלול, שרירים, השמות "שמלא" ו"מרנץ" כל דקה וחצי, שרירים) שהתנהל בקצב טוב יחסית. זאת הייתה גם הופעת הבכורה של ירדן ג'רבי בתור המחליפה של רותם ישראל. אומנם המדליסטית האולימפית לא התעלתה מעל מכבש הניג'וס והקלישאות של יתר המנחים, אבל לא נורא: נותרו בין 300 ל־600 פרקים כדי לתהות על קנקנה. אולי אז גם תפוצח החידה האמיתית שמלווה את התוכנית בכל עונותיה: מה זה בכלל "פרשנות" ביקום של "נינג'ה ישראל"?
