ארבעה חסרים במבנה

קורס 150 היה יוצא דופן בכל קנה מידה. זה היה הקורס הראשון שבו סיימו הטייסים הצעירים את המסלול עם תואר ראשון מאוניברסיטת באר־שבע. התוספת הזו האריכה את הקורס בעוד שנה – משנתיים לשלוש – וחייבה את מסיימיו לחתום לשירות קבע של שבע שנים, במה שהפך לקורס הארוך בתולדות חיל האוויר, ומאז נהיה סטנדרט.

וזה לא היה הדבר היחיד שמשך בזמנו את התקשורת באשר לקורס 150. אחד מבוגריו היה סג"מ י' מקריית ארבע, בנו של הרוצח ברוך גולדשטיין, אשר סיים את הקורס כנווט מטוסי קרב. י' קיבל אז כותרות בולטות, אבל גם ארז שחייני הצעיר זכה לכיתוב תמונה שבה הוא מזנק לצד שני חבריו מבית הספר "משגב" שסיימו את הקורס. דודו, אביו של שחייני, התראיין אז בגאווה וסיפר: "אני עפתי בזמנו מקורס טיס ועכשיו ארז מגשים את החלום שלי".

השבוע התכנסו רבים מבוגרי הקורס ללוות את שחייני למנוחתו האחרונה. זו לא הפעם הראשונה שבה בוגרי קורס 150 מאבדים חבר. ראשון היה זה סרן מתן אסא, שנספה בהתרסקות מטוסו בצאלים בשנת 2008. שנתיים אחר כך נפטר רס"ן גיא קדמיאל ממחלה קשה, וכעבור חצי שנה בלבד נהרג רס"ן עמנואל (מנו) לוי בתאונת אימונים במכתש רמון. "שחייני הוא החלל הרביעי שלנו, אבל אין דבר כזה קורס מקולל", התעקש השבוע אחד מבוגרי הקורס. "אולי יש קורס בלי מזל".

אחרי מותו של אסא קיבלו הוריו אוצר ישן מהמורה שלו לספרות בתיכון: מכתבים, שירים וסיפורים שכתב לה בזמן שהיה חניך בקורס טיס. בין המכתבים, הם גילו שיר ששמו "החלום הכחול של איקרוס", המתאר תאונת טיסה וכמו מנבא בדיוק מצמרר את מותו של שחייני: "הוא צלל ברכב אש למצולות, פלדה שוקעת במים, קל וחומר באוויר. בקבר החופה טמון, האצות כתכריכים מסורבלים את גופו עוטפות, את גבו מעטרות זוג כנפיים צחורות, במקום כנפי הטיסה הכסופות".

"זה שוב קורה"

למרות שמקובל להתייחס לקורס טיס כמקשה אחת, במציאות יש חלוקה למגמות ותת־חלוקה לפי הלימודים האקדמיים – מתמטיקה, מדעי המחשב או מדעי המדינה. משום כך, רוב הבוגרים, וגם אלה של קורס 150 שומרים על קשר בעיקר עם הקבוצה הגרעינית שלהם, אלו שהלכו לאותה מגמה והמשיכו לאותה הטייסת. כל קבוצת חברים כזו, שומרת על קשר עם משפחתו של החלל אליה היו קרובים במיוחד, והם מגיעים לאזכרות.

יחד עם זאת, לקורס 150 יש קבוצת ווטסאפ כללית, דרכה הם שומרים על קשר, מתעדכנים בעלייה בדרגות ובתפקידים חדשים של בוגריו, ודרכה הם מארגנים מפגשים, בדרך כלל אחת לשנתיים. בקרוב יערכו מפגש לציון 20 שנה לגיוס שלהם. לפני שנתיים למשל, הם עשו מפגש, רק שלהם, ללא המשפחות, בו נערך טיול ג'יפים מנחל צאלים, בו התרסק מטוסו של מתן אסא, למכתש רמון, שם התרסק מטוסו של מנו לוי.

"כשמתן נהרג זה היה הלם", אומר השבוע אחד מחברי הקבוצה. "זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו שאני מכיר נהרג, ואני מאמין שגם השאר חוו את זה ככה. לגבי מנו זה היה קשה, לפחות לי, כי היינו מאוד קרובים בקורס. גם גיא וארז היו קרובים, כטייסי מסוקים. עכשיו, התחושה הראשונה כששמעתי שארז נהרג הייתה: אני לא מאמין שזה שוב קורה. אני לא משווה לקורסים אחרים, וגם במחזור 149 נהרגו טייסים, אבל לא ככה כמו אצלנו, לא בסדר הגודל הזה".

אם המוות של החלל הראשון של הקורס תפס את בוגריו בני 24, רובם רווקים בתחילת השירות, הרי שמותו של החלל האחרון בן הקורס, סא"ל ארז שחייני, כבר מוצא אותם בני 38, בעלי משפחות וקריירה. כשליש מהם נשארו בצבא ואילו השאר התפזרו. יש בהם רופאים, הייטקיסטים וכמה מהם חיים בחו"ל. את האבל על מותו של חבר, הם מבינים בצורה עמוקה יותר. כבר לא כבנים להורים, אלא כהורים בעצמם.

הידיעה על התאונה האווירית השבוע כיווצה להם את הלב ואת הבטן. "יש בזה כמה אלמנטים", אומר אחד מבני הקורס. "קודם כל, מדובר בחבר שגדל איתך, אדם שאתה מכיר כבר 20 שנה וזה עצוב לך - שלא תראה אותו יותר ועצוב עליו ועל המשפחה שלו. האלמנט השני, שזה מזכיר לכולנו שטיסה היא דבר מסוכן. כטייסים אנחנו יודעים שיש תאונות אבל אנחנו מדחיקים וטסים. כשזה החלל השלישי מאותו קורס אתה מרגיש שזה יכול לקרות לכל אחד. זה הופך לך את הבטן ברמה היומיומית כי בפעם הבאה שאתה תטוס אתה מבין שזה יכול לקרות גם לך. זה כמו סטירת לחי, שמעירה אותך וזה מטלטל.

"יש לנו סוג של מנגנון שגורם לנו, כטייסים מגיל צעיר, להמשיך ולטוס. ככה זה היה גם במלחמות, שטייסים שבו וטסו גם כשהחברים שלהם לא חזרו, אבל אין ספק שככל שעובר הזמן ואתה מתבגר וזה קורה למישהו שאתה מכיר, זה יותר קשה. כי פתאום בגיל כמעט 40 זה לא רק אתה, אלא גם המשפחה, הילדים. המחיר שתשלם אם חלילה לא תחזור, גבוה יותר".

"כששמעתי על ארז", אומר אחד מבוגרי 150, "כאב לי מאוד. חיל האוויר הוא חיל מעולה ואין בו, תודה לאל, תאונות חדשות לבקרים, אבל כמו בכל מערכת שעובדת עשרות אלפי שעות, יש מחיר לדברים האלו".

יחד עם זאת, כל בני הקורס מסרבים לתייג את 150 כקורס מקולל, למרות ארבעת חלליו. "אני לא מאמין בקורסים מקוללים", אומר קצין בן המחזור. "הכל שאלה של סטטיסטיקה, ולא מיסטיקה. אני מאמין שככה הדברים הסתובבו כי ככה היה צריך לקרות".

"שרק אנחת בשלום"

שלושת החללים הראשונים של הקורס מצאו את מותם בהפרשים לא גדולים זה מזה. מתן אסא, טייס קרב מבצעי במטוס סופה אף-16 איי ומדריך בקורס טיס יצא לטיסת הדרכה במטוס צוקית עם כרמי אילן ז"ל, אחד מחניכיו. כ־30 דקות לאחר המראתם מבסיס חצרים התרסק מטוסם באזור צאלים והשניים נספו. "בסיום קורס טיס ראיינו אותו כמו שאוהבים בטלוויזיה, עם פנים מטושטשות", סיפרה אז אמו מיכל. "הכתב שאל אותו 'מה לאחל לך?', ומתן ענה 'שאני אנחת בשלום'. כמה פשוט. זה קרה הרבה פעמים, אבל פעם אחת לא".

עברו פחות משנתיים, במאי 2010, עד שהחברים נפגשו בשנית בבית הקברות. גיא קדמיאל, חברם לקורס, לקה בסרטן קטלני שנה קודם לכן ונלחם בו בגבורה, תוך שהוא לא מבטל את תוכניותיו – מטייל, מתקדם בשירות ואף נישא לאהובתו מורן. כשנפטר היה ראש מדור תרגילים ביחידה לשיתוף פעולה בחיל האוויר. ארז שחייני ספד אז לחברו: "רציתי לומר לך לפני שניפרד שאני אוהב אותך, שאתה גיבור אמיתי וחבר מצוין. אני מעריץ את ההומור שלך, והיכולת שלך לצחוק ולחייך אפילו מול הנוראה שבמחלות. היית חבר יחיד במינו, וכך תמיד תישאר".

רק חמישה חודשים לאחר מכן הלם המוות בשלישית בקורס 150. הפעם היה זה רס"ן עמנואל (מנו) לוי, נווט קרב במטוס F-16I סופה. לוי, יחד עם הטייס רס"ן עמיחי איטקיס ז"ל יצא לטיסת אימונים לילית, כאשר מטוסם התרסק במכתש רמון. לאחר מותו של לוי נודע למשפחתו כי הוא היה זה שתיכנן את נתיב הטיסה ואת הצד המבצעי בתקיפת הכור הגרעיני בסוריה והשתתף בתקיפה עצמה.

ב־2019 הגיע שוב שחייני לבית הקברות, לאזכרה לקדמיאל, הפעם כסגן מפקד הטייסת. "גיא יקירי, חלפו להן תשע שנים מאז נפרדנו, המון זמן", אמר. "לך הייתה הבחנה דקה לרגעים כאלה. בטח היית אומר 'רגע היסטורי'... ולמדנו יחד שרגעים כאלה לא עוברים לסדר היום. הטייסת בשנה החולפת החליפה מפקד, ס', שהגיע ממערך היסעור, איש מצוין... וכן, כבר צעיר מאיתנו. בינינו, זה הרגע בו גם אתה כבר היית מתמודד או מתמנה לתפקיד. ואתה עונה לי, 'עזוב'. אז עזבתי. אני מתגעגע אליך, ומקווה שאנחנו מצליחים לשמר את הרוח שלך, אני ו'מגיני המערב'".