היהודי שהוביל את הנאצים לאנה פרנק
75 שנה אחרי שפורסם, "יומנה של אנה פרנק" הוא עדיין אחד הספרים הנקראים בעולם • רק שאלה אחת נותרה פתוחה עד היום: איך גילו הנאצים את דירת המסתור הקטנה באמסטרדם, שממנה נשלחו אנה, אחותה והוריה לאושוויץ • אחרי חקירה של שש שנים בהובלת סוכן אף־בי־איי לשעבר, שכללה היסטוריונים וקרימינולוגים לצד שימוש בטכנולוגיות מתקדמות, הודיע צוות החוקרים: גילינו את זהות האדם שהסגיר את משפחת פרנק • החשוד במעשה הוא ארנולד ון דן ברח, עורך דין יהודי, שסיפק לנאצים את המידע בתמורה להצלת משפחתו
זו הייתה אחת התעלומות הגדולות של מלחמת העולם השנייה, שהטילה צל כבד על העם ההולנדי במשך עשרות שנים: מי היה האדם שהסגיר את אנה פרנק ואת משפחתה, שהסתתרו בעליית גג באמסטרדם, מוגנים על ידי אזרחים הולנדים אמיצים, לידי הנאצים. שתי חקירות משטרה, ב־1947 וב־1963, לא הצליחו לפתור את התעלומה, אבל כעת, צוות בינלאומי של חוקרים שכלל כ־20 היסטוריונים, קרימינולוגים ובלשי משטרה, לצד מנתחי מערכות מידע, הצליח להגיע לתשובה כמעט ודאית.
ספר וסרט תיעודי חדשים מספרים את סיפורה של החקירה חובקת העולם, שהוביל סוכן אף־בי־איי לשעבר ונמשכה שש שנים, והובילה למסקנה כי ארנולד ון דן ברח, נוטריון יהודי שמת ב־1950, הוא שסיפק לנאצים את הכתובת של משפחת פרנק, ובתמורה ניצל בעצמו ממחנות ההשמדה.
אנה פרנק הסתתרה באגף נחבא מעל מחסן לצד התעלה באמסטרדם, לפני שהתגלתה ב־4 באוגוסט 1944, יחד עם אביה, אמה אדית ואחותה, מרגוט. היא נשלחה לאושוויץ ומשם הועברה לברגן בלזן, שם מתה ממחלה בפברואר 1945 כשהיא בת 15. יומנה משתרע על פני תקופת המסתור בין 1942 ועד לרשומה האחרונה ב־1 באוגוסט 1944, ארבעה חודשים לפני מותה.
החקירה החדשה החלה ב־2016. וינס פנקוק, ששנתיים קודם פרש מהאף־בי־איי אחרי 30 שנה בשטח ועבר להתגורר בפלורידה השמשית, קיבל טלפון מקולגה בהולנד, שאמר לו, "אם סיימת לשכב על החוף, יש לנו תיק בשבילך". פנקוק נסע לאמסטרדם ופגש שם את ת'יס בייאנס, יוצר סרטי תעודה שחיפש חוקר מוסמך כדי להעמיק בשאלה שלדעתו הולנד מעולם לא ערכה לגביה חשבון נפש. "רציתי לחקור מה גורם לנו, בני האדם, לוותר אחד על השני", סיפר בייאנס לתכנית "60 דקות", "האזור שבו גרה אנה פרנק הוא נורמלי מאוד, אזור של קהילה קרובה שכולם חיו ועבדו יחד. הם אהבו אחד את השני, ופתאום אנשים התחילו לבגוד? רציתי לחקור איך זה יכול לקרות".
פנקוק הסכים לקחת את התיק, בתנאי שיקבל אוטונומיה מוחלטת. מבחינתו, בייאנס יוכל לפקח ולצלם, והסופרת הקנדית המוערכת רוזמרי סאליבן תתעד את החקירה בספר ("הבגידה באנה פרנק") שהכנסותיו יעזרו לממן את הפרויקט יחד עם תמיכה פיננסית מהעיר אמסטרדם - אבל החקירה עצמה, התעקש פנקוק, תהיה עצמאית לגמרי. “התיק הקר” הישן ביותר שפנקוק חקר עד אותו רגע היה בן חמש שנים. תיק של 75 שנה הוא כבר קפוא לגמרי.
פנקוק הקים צוות חוקרים בינלאומי של קרימינולוגים, סוציולוגים, חוקרי התנהגות, מנתחי נתונים ומומחי כתב יד. היה שם גם רב אחד ושורה של סטודנטים צעירים, שאחד מהם תהה במהלך הימים הארוכים שבילה בארכיון “מה זה ספר טלפונים”. פנקוק התחיל, כמו כל חקירה פלילית, בביקור בזירת הפשע. הצוות שלו בילה שעות בדירת המסתור ובחצר הצמודה, שנותרה בדיוק אותו דבר עד היום. “כשהתחלנו לחקור, אחת התיאוריות הייתה שמישהו בסביבה הקרובה ראה או שמע משהו ודיווח על כך. לכן היה חשוב לנו לזהות כל תושב שגר בבלוק הזה וברחובות הסמוכים לו״.
הצוות הביא לחקירה את כל האמצעים המודרניים שלא היו לחוקרי העבר. תוכנות מתוחכמות עזרו להם למפות את כל מי שגרו ברחובות מסביב לבית משפחת פרנק, והם מצאו בין היתר חברי מפלגה נאצית ומשת"פים מוכרים. "כולם חיים במרחק של קיר או שניים אחד מהשני", אמר פנקוק ל"60 דקות", "כשאתה מסתכל על האיומים שהיו שם, השאלה היא לא מה גרם לפשיטה של הנאצים, אלא איך המשפחה החזיקה מעמד שנתיים מבלי להתגלות".
פנקוק פסל במהירות את התיאוריה שאיש לא בגד במשפחת פרנק, ושמדובר בצירוף מקרים או בעבודת בילוש טובה של הנאצים. האינסטינקטים שפיתח בשנותיו באף־בי־איי אמרו לו כי מישהו הלשין. כל העדים מתו מזמן, והצוות של פנקוק היה צריך לנקוט גישה חדשה. הם בילו שנים בארכיון של העיר אמסטרדם, שם התיעוד ההולנדי הקפדני ששימש את הנאצים באכזריות הוכיח את עצמו כנכס חשוב לחקירה. הצוות הזין כל פיסת מידע שמצא - מכתבים, מפות, תמונות, אפילו ספרים שלמים - לתוכנה שפותחה על ידי מיקרוסופט במיוחד עבור הפרויקט, ונתן לטכנולוגיה לעשות את העבודה שלה.
עם הזמן, הצוות החל להתמקד באדם שעל פני השטח לא העלה חשדות. הוא לא היה שכן של משפחת פרנק, וההערכה הייתה כי הוא נשלח בעצמו למחנות. ארנולד ון דן ברח היה עורך דין ואיש עסקים יהודי בולט עם אישה וילדים באמסטרדם. כשהנאצים פלשו הוא הצליח לסווג את עצמו כלא־יהודי, אך לאחר שהתגלתה זהותו הסכים לכהן ב"מועצה היהודית", גוף שהנאצים הקימו, פעל כנוטריון במכירה כפויה של יצירות אמנות לנאצים בולטים כמו הרמן גרינג, והשתמש במידע שצבר על כתובות של מקומות מסתור כסוג של ביטוח חיים למשפחתו.
"מבין כל החשודים, רק ון דן ברח ענה על כל הקריטריונים: הוא היה שם באותה תקופה, הייתה לו הזדמנות, היה לו המידע והיה לו מניע", אמר פיטר ון טוויסק, מראשי צוות החקירה. "היינו רוצים לגלות שמי שהסגיר את המשפחה היה מנוול שהוצא להורג אחרי המלחמה, אבל גילינו שזה היה מישהו שעשה את זה כדי להציל את החיים שלו ושל הילדות שלו, שהקטנה בהן הייתה בגיל של אנה פרנק".
שמו של ון דן ברח, שלא נשלח למחנות ומת ב־1950, הוזכר כבר בדוח החקירה ב־1963, אבל המשטרה לא הקדישה לו אז תשומת לב. "קראנו פסקה אחת קטנה בדוח, שהזכירה ראיון שנתן אוטו פרנק, אביה של אנה שהיה הניצול היחידי, שבו סיפר כי קיבל פתק אנונימי המזהה את הבוגד בתור ארנולד ון דן ברח", סיפר פנקוק.
ב־2018 איתרו פנקוק וצוותו את בנו של אחד החוקרים לשעבר. בביתו, קבור בערמת תיקים ישנים, נמצא עותק הפתק שקיבל אוטו פרנק. "זה לא אקדח מעשן", אמר פנקוק, "אבל זה בהחלט מרגיש כמו אקדח חם מאוד".
אוטו פרנק, בן המשפחה היחיד ששרד את מחנה ההשמדה ומת ב־1980, רמז לכל אורך חייו כי יש לו חשד כבד לגבי זהות מי שבגד בו, אך הוא מעולם לא חשף זאת בפומבי. מספר שנים לאחר המלחמה, סיפר בראיון נדיר כי המשפחה נבגדה על ידי מישהו מהקהילה היהודית. פנקוק מניח כי פרנק ידע כל הזמן שוון דן ברח היה זה שמסר את משפחתו לנאצים. "אולי אוטו לא רצה לחשוף את זה שיהודי בגד בהם", אמר פנקוק, "אבל עלינו לזכור שוון דן ברח עצמו הוצב במצב בלתי נסבל על ידי הנאצים. בסופו של דבר זה מקרה נסיבתי. אנחנו לא יכולים לספק ראיות פיזיות, די־אן־איי או קלטת מעקב וידיאו, אבל זה המחקר הכי יסודי שנערך בנושא, ואני חושב שהתיק שבנינו די משכנע".
