שיטת הפירמידה

הרבה לפני שהפכה לסופרת מותחנים מצליחה, גם בזכות ספרה "מוות על הנילוס", אגאתה כריסטי התאהבה בקסמיה של מצרים. את חורף 1907-8 כריסטי הנערה ואמה החולנית החליטו לבלות במצרים החמימה, במקום לסבול באנגליה הגשומה. כריסטי נהנתה מהבילויים בקהיר, ממשחקי הפולו והתרשמה מהפירמידות. באותן שנים היא עדיין לא התעניינה בחפירות ובממצאים עתיקים. זה קרה בהמשך, גם הודות לבעלה השני — סר מקס מלוואן, ארכיאולוג שהתמחה במזרח התיכון בכלל ובמסופוטמיה בפרט. מלוואן לקח את רעייתו להרפתקאות בעיראק ובסוריה וכמובן בממלכת הפרעונים.

לטייל בעקבות הספר

ב־1934 כריסטי פירסמה את "פרקר פיין חוקר פרטי" - מקבץ סיפורים על בלש בריטי. אחד הסיפורים נקרא "מוות על הנילוס", בו ארכיאולוג גנב תכשיט יקר ערך, בתקווה שבזכותו יממן משלחת ארכיאולוגית. כריסטי לא הסתפקה בכך וכעבור שלוש שנים פירסמה ספר באותו שם, אבל עם גיבור אחר - הבלש הבלגי המשופם הרקול פוארו. כמו ברוב ספריה של אשפית המתח, גם ב"מוות על הנילוס" התקבצה חבורת זרים במקום אחד, ובמקרה שלפנינו - ספינת קיטור המשייטת לאורך הנילוס. במהלך השיט, לינט, יורשת עשירה ואשת חברה בריטית נמצאת ירויה בראשה ופוארו מנסה לפענח את הפרשה. ההצלחה הגדולה של "מוות על הנילוס" גררה שלל עיבודים, בתיאטרון ובטלוויזיה. הספר אף עובד למשחק מחשב, לרומן גרפי ואפילו לסיפור מדע בדיוני.

"מוות על הנילוס" גרם לקוראים וקוראות רבים לנהור לאתרים בהם מתרחשת העלילה. התיירות למצרים התעצמה, כשהסרט עתיר הכוכבים "מוות על הנילוס" (1978), הגיע לבתי הקולנוע. השחקן פיטר יוסטינוב, עטה את השפם המפואר של פוארו. לצידו הופיעו בטי דייוויס, מגי סמית', אנג'לה לאנסברי, דייוויד ניבן ומיה פארו.

בשנים האחרונות, פועלים לא מעט סיורים בעקבות "מוות על הנילוס" והבלש פוארו. אחת החברות המתמחות בכך היא Literary Tours in Egypt, שמספקת לא פחות משמונה טיולים, שמוקדשים לכריסטי. טווח הטיולים נע בין 3 ימים ל־15 והמחירים בהתאם, מ־1,600 דולר ל־11,400 דולר לאדם. מקצת המסלולים כולל שיט על הנילוס. ולכבוד חגיגות 85 שנה לצאתו של הספר, מוצע סיור מיוחד שיימשך 11 ימים, וייצא לדרך ב־26 באוקטובר.

לצד בילוי ושהות בקהיר, הטיולים פוקדים אתרים נוספים, המוזכרים בספר: מקדשי אבו סימבל, בקרבת הגבול עם סודאן - המקדשים המרשימים שחצובים בסלע, נבנו בנוביה במאה ה־13 לפנה"ס והם פרי עמלו של רעמסס השני, כחלק מעבודות הבנייה הנרחבות שהנהיג בימי שלטונו. המקדש הגדול הוקדש לרעמסס בעוד הקטן יותר נבנה לכבוד רעייתו נפרטרי ולאלה חתחור. במהלך השנים, המקדשים כוסו בחול, עד שכותרתו של המקדש הגדול התגלתה ב־1813.

לבנות את המקדש מחדש

בשל הקמת סכר אסואן, המקדשים ניצבו בפני סכנה גדולה והחל ב־1964 יצא לדרך מבצע הצלה בינלאומי. המקדשים נחתכו לחתיכות בקפידה, פורקו והועברו למיקום חדש, גבוה ובטוח יותר, הרחק מהנילוס. המקדש הגדול של אבו סימבל, על כל פסליו המלכותיים, מסדרונותיו עטורי העמודים וגודלו העצום, נחשב בצדק לאחד המקדשים היפים ביותר במצרים. לא מפתיע שיוצרי קולנוע רבים בחרו ללכוד בסרטים שלהם את קסמו. אגב, החודש, כמדי פברואר (וגם כמדי אוקטובר) מתרחש בזריחה סוג של נס - קרני השמש חודרות לתוך אפלולית המקדש ומאירות את הפסלים והציורים. למעשה הנס הזה תוכנן מראש, הודות לדרישת רעמסס השני להקפיד על דיוק בבנייה, וכך יוצא שפעמיים בשנה: ביום עלייתו לכס המלוכה וביום הולדתו, הזריחה מופלאה מתמיד.

נקודה נוספת בולטת במפת הסיורים היא מתחם המקדשים בכרנך - האתר הארכיאולוגי השוכן על הגדה המזרחית של הנילוס ועל שמו נקראת ספינת הקיטור בספר של כריסטי. המתחם של כרנך נמצא ליד חורבות העיר תבאי, סמוך לעיר לוקסור, והוא אינו דומה לאף מתחם מקדשים אחר במצרים. מקדש הסגידה לאל אמון־רע (האליל המצרי היחיד המוזכר בתנ"ך, בספר ירמיהו) הוא הגדול ביותר באתר. כשרואים את המקום המרשים ומעורר ההתפעלות, ובמיוחד את ההיפוסטיל - אולם העמודים הגדול — 134 עמודים (רובם בגובה עשרה מטרים ותריסר מהם בגובה 21 מטר) המסודרים ב־16 שורות, קל להבין למה הוא נבחר לככב ב"מוות על הנילוס". האתר של כרנך מורכב מארבעה מתחמים, אבל רק מתחם אמון־רע פתוח לציבור.

|

בעקבות האוצר הסודי

גם עמק המלכים בגדה המערבית של הנילוס, מול העיר לוקסור, בולט בתוואי המסעות — האתר הקרוי גם וואדי אל מולוכ, הוא מקום קבורה מלכותי של פרעוני הממלכה החדשה, שתיפקד בין השנים 1539 לפנה"ס ל־1075 לפנה"ס, והוא מתהדר ב־65 קברי פרעונים שנחשפו, ורק 18 ביניהם פתוחים לקהל. עמק המלכים ממוקם ב"נקרופוליס של תבאי" - השטח ששימש אזור הקבורה של מלכי ומלכות מצרים, וכן של אצילים ובעלי מלאכה שעבדו במקום. כנראה שהקבורה שם באה לתת מענה לבעיה המשמעותית של שוד הקברים בפירמידות.

שלל סיפורים ותיאוריות על מומיות, קללות (נטען שהן רובצות על כל מי שמעז לפתח קבר של פרעונים) ואוצרות סודיים התפתחו סביב עמק המלכים. רבים מהסיפורים ומהאגדות שואבים השראה מקברו של המלך הפרעוני תות ענח' אמון, מהשושלת ה־18, שמת בגיל 19 אחרי תקופת מלוכה קצרה. הקבר התגלה בשלמותו, כולל שפע אוצרות, ב־1922 על ידי הארכיאולוג והאגיפטולוג האנגלי הווארד קרטר.

כמובן שסיורי כריסטי לא יכולים לפסוח על הסמל המתבקש של מצרים — מתחם הפירמידות, השוכן ברמת גיזה, לא הרחק מקהיר. הפירמידה הגדולה של גיזה היא הפלא היחיד מתוך שבעת פלאי תבל של העולם העתיק, שעדיין קיים. הבנייה של הפירמידה שמוכרת גם בשם הפירמידה של ח'ופו, כוננה באמצע האלף השלישי לפני הספירה משני מיליון אבנים, ובנייתה נמשכה כ־25 שנה. גם סביב הפירמידה הזאת נרקמה מסכת של תיאוריות. היא נבנתה כדי לשמש קבר לפרעה ח'ופו, ואמורה הייתה לשרת אותו בחיים שאחרי המוות. בסופו של דבר ח'ופו כנראה לא נקבר בה. פסל הספינקס הגדול של גיזה — המשלב פני אדם וגוף אריה, הוא האטרקציה המשמעותית ביותר במתחם. הספינקס האימתני נוצר מאבן גיר ועוצב כנראה בהתאם לדמות של חעפרע — פרעה מהשושלת הרביעית, שמלך כ־26 שנה ולו היו ארבע נשים. הספינקס מתנשא לגובה של 20 מטרים (הפסל הגדול בעולם שגולף מאבן יחידה), רוחבו הוא 19 מטרים ואורכו 73 מטרים, אז לא מפתיע שבערבית הוא זכה לכינוי "אבו אלהול" ("אבי האימה").

מצרים, אבל באנגליה

46 שנה חלפו מאז מותה של כריסטי בגיל 85, וכעת היא זוכה לתחייה מחודשת. רבי המכר שלה שוב מעובדים לקולנוע (למשל "רצח באוריינט אקספרס") ולתיאטרון. דור חדש מתוודע למעשיות הפשע שרקחה. בחמישי הקרוב יגיע למסכים "מוות על הנילוס", אותו ביים קנת בראנה, שגם נכנס לשפמו של פוארו. גל גדות נבחרה לגלם את לינט היורשת העשירה וארמי האמר את בעלה. הדרך למסך הגדול לא הייתה פשוטה. הצילומים במצרים נתפסו כמסוכנים מדי, מאחר והמדינה השתנתה מאוד מאז האביב הערבי, וחברות הביטוח לא ששות לבטח את ההפקה והכוכבים, לכן הצילומים נערכו ברובם באולפני לונגקרוס בסארי, אנגליה. לשם עבודות השחזור, יוצרי המהדורה הנוכחית הגיעו למקדש אבו סימבל באסואן, ערכו מדידות וצילמו אינספור תמונות של ארבעת הפסלים העתיקים. ואז במשך ארבעה חודשים, הם שיחזרו את המקדש בחנייה של האולפנים. הפסלים והעמודים נוצרו הפעם מפוליסטרין וטיח במקום מאבן.

שוק תבלינים מצרי הוקם בפארק המים קוטסוורלד, אגמי קליבלנד מלאו את תפקידו של הנילוס ואילו באולפני לונגקרוס שוחזר מלון אולד קטרקט שבאסואן. כריסטי התחילה לכתוב במלון הזה את "מוות על הנילוס", כשבעלה עסק בחפירות. המלון, הממוקם על גדות הנילוס וידוע בלובי המפואר ובמרפסת עליה כיף ללגום קוקטיילים, שוחזר באולפן, ובראנה נעזר בו לתת לצופים מושג על הזוהר והאלגנטיות של שנות ה־30 של המאה הקודמת. יש לציין שהמלון שופץ לאורך השנים וקיבל מראה הרבה יותר מודרני ועל כן מעצב התפאורה ג'ים קליי ביקר במלון, ונעזר בצילומים ובסרטים, כדי לשחזר את הלובי, המסדרונות הרחבים עם הקשתות, מרצפות השיש והמרפסת רחבת הידיים. ומה לגבי הספינה הניצבת במרכז הסיפור? בהתחלה, בראנה שאף לבנות ספינה שתשוט באגם אמיתי, אך לבסוף החליט לבנות אותה בקצה של תחנת רכבת, והמים המקיפים אותה הוספו באופן דיגיטלי.

הנה בא עוד גל גדות

"מוות על הנילוס" היה אמור להגיע למסכים כבר לפני שנתיים, אבל הפצתו נדחתה בגלל הקורונה וגם בגלל הסתבכותו של האמר בפרשיות אחדות, שיצרו לו שם של גבר מתעלל סדרתי, בעל דפוסים מיניים חריגים. עכשיו הסרט מגיע אלינו סוף־סוף וקרוב לוודאי שאלמלא המגפה, הוא היה מעורר חשק לצאת למסע בעקבותיו, מה שהיה מאושש את התיירות למצרים. אולי עם דעיכת האומיקרון, תרשם עלייה לרגל בהשראת בראנה וגדות.

"מוות על הנילוס" הוא לא הסרט היחידי שמתרחש במצרים ובה מעורב שמה של הנציגה הישראלית הכי בכירה בהוליווד: גדות עומדת לככב בסרט "קלאופטרה" על כיבושיה הצבאיים־מדיניים והרומנטיים (הייתה מאהבת של יוליוס קיסר ומרקוס אנטוניוס) של מלכת מצרים העתיקה. הליהוק הזה עורר סערה עזה וויכוחים סוערים ברשתות החברתיות. בארצות ערב בכלל, ובמצרים בפרט לא אהבו את הרעיון שחיילת ישראלית בדימוס תגלם את המלכה הנערצת. עיתונאית אחת אף כתבה: "תתביישי, גל גדות. המדינה שלך גונבת שטח ערבי ואת גונבת להם את התפקידים".

הליהוק השנוי במחלוקת הצית ויכוח נוסף, שמאוד אופייני לתקופתנו הטהרנית, בה שולטת "פוליטיקה של זהויות". האנה פלינט ב"הגרדיאן" הבריטי פירסמה מאמר שבו כתבה: "ליהוק שחקנית ישראלית מרקע יהודי אשכנזי בתור המלכה האגדית של מצרים הביאה לדיון מתבקש על ווייט וואשינג בהוליווד. בשנים האחרונות היסטוריונים דוגמת הילק ת'ור מהאקדמיה האוסטרית למדע החלו לפקפק באמונה הניצחת שקלאופטרה הייתה אישה לבנה. בהינתן זאת, הביקורת על הליהוק של גדות מובנת לחלוטין. לתעשיית הקולנוע יש הרגל מגונה ארוך שנים שבו סרטים על קלאופטרה "מולבנים" - בזכות שחקניות לבנות כמו אליזבת טיילור, הילדגרד ניל, קלודט קולברט ו־ויוויאן ליי. הופעתה של גדות באקרנים ממשיכה את הטרנד הזה, אם כי הסוגיה בוודאי מורכבת מזה. גדות כן מהווה ייצוג לקהילה הים־תיכונית והצפון־אפריקאית, כך שהיא לא בחירה מערבית טיפוסית כאנג׳לינה ג'ולי או ליידי גאגא, ששמן נקשר בעבר לתפקיד. ועדיין, הליהוק של גדות מנציח סטנדרט לבן של 'אחרות'".

גדות הדפה את המתקפות, וטענה שקלאופטרה בכלל הייתה מקדונית ו"שאנשים הם אנשים, ואני רוצה לחגוג את המורשת של קלאופטרה ולכבד את האייקון ההיסטורי המדהים הזה, שאני מעריצה כל כך".

החיבה של הוליווד למצרים | אמיר קמינר

כשהסרט "מוות על הנילוס" יצא ב־1978 מבקריו טענו שמדובר בהוכחה נוספת לדרך בה הקולנוע עושה קולוניזציה לאזורים כצפון אפריקה, בשם המטרה "הלבנה" - הוליווד משתמשת באזור כרקע לשחקנים לבנים. כן נטען לא אחת שהדמויות של המצריים ובכלל ערביים בקולנוע המערבי עושה להם עוול: במקרה הרע הם מוצגים בצורה שלילית, למשל כטרוריסטים ובמקרה הפחות רע - נדחקים לשוליים, דמותם כתובה באופן דל, או שהם נמחקים לחלוטין, לטובת מרכוז שחקנים לבנים ובמיוחד לטובת ייצוג המושיע הלבן.

ב־2014, הקהילה השחורה קראה להחרים את הסרט "אקסודוס: אלים ומלכים" של רידלי סקוט על יציאת מצרים, בגלל הבחירה ללהק את ג׳ואל אדגרטון האוסטרלי לתפקיד רעמסס השני, ואת כריסטיאן בייל הבריטי לתפקיד משה. הסרט תויג כגזעני. מה גם ששחקנים שחורים לוהקו לתפקידי משרתים, גנבים ואזרחים ממעמד נמוך.

טענות נוספות שהושמעו נגד סרטים הממוקמים במצרים, שהם אינם מקפידים על דיוק היסטורי ועושים בלבול גיאוגרפי.