ממש כמו בראשונה
חיובית / לפני המון שנים, בימים שלפני פרוץ הטלפונים האישיים קרה הדבר. מישהו עבר והציץ ביומן האישי של מישהי (אחותי), ששכב על השולחן בחדרה. וכשזה התגלה הייתה אכזבה בבית וכעס על המישהו הזה (חבר טוב מכיתתה). ואמא שלי שעברה דבר אחד או שניים בחיים, אמרה לבחור בתוקפנות: "לא מציצים ביומנים אישיים ילד. נקודה. זה לא חברי וכל המציץ נפגע. ואם זה יקרה לא תוכל לבוא הנה יותר". ואז יותר זה לא קרה.
זה משל הרוגלה, ממש כמו בראשונה. ובאשר לאומיקרון, אז מה שקרה זה שלפתע גם מ' זוגתי נדבקה לפני שבוע. היא התנזלה עם חום וישנה שעות, ובעיקר לשמחתה לא אכלה כלום מלבד איזה רבע יוגורט וכשהכריזה: "הורדתי קילו וחצי" זה היה שיא האושר למי שדיאטה עומדת בראש מעייניה. אגב כשהיא הודיעה לי את הבשורה, היא ישר צילמה אותי בשביל החברים כדי לראות איך אגיב להידבקותה. ואיך הגבתי? אמנם לא כמו אחד ששפכו לו ברנדי על הפרצוף בסיבוב ברים, אבל בתקווה שתעבור את זה בקלות.
גבולות השגרה / נהיינו תקועים בחדרים שונים. וככה לפתע התאפשר לי לפרוץ את גבולות השגרה של החיים יחד. אז פרצתי לחדר המקלחת והתקלחתי בשעה שבחוץ עוד היה חשוך. ובשש בבוקר נתקעתי באיחור קולנועי על דניאל קרייג, הלוא הוא ג'יימס בונד הפורש מתפקידו אחרי 15 שנה ושנחשב קצת מהליגה השנייה, לעומת שון ורוג'ר האליטיסטים. "חבל", לחשתי לעצמי לאור פרישתו בסרט עם השם האופטימי 'לא זמן למות'. כי בדיוק כשאתה נדלק על מישהו פורשים לך.
גם טום בריידי מהפוטבול פרש. והשחקנית האמריקאית וופי גולדברג (שבעצת אמה אימצה את השם גולדברג כי עם שם כזה יהודי יהיה לה יותר קל להצליח) אמרה שהנאצים לא פעלו לפי תורת הגזע מולנו, עיצבנה את כולם ובא להם שהיא תפרוש. לא, היא לא הלכה בשדות גולדברג כמאמר השיר של מאיר אריאל, אלא בתוך הכיעור הלא־אנושי והמטופש.
אלעד ירד אל הירדן / "שגרה קשה ולא פעם גם ברוכה", הגדיר את המצב אלעדיק חברי הטוב שחזר לעניינים אחרי היעדרות קורונאית.
"היי אלעדיק, ברוך שובך לעיר. הידעת שיש שיר נפלא על אלעד?" שאלתי אותו.
"אתה מתכוון ל'אלעד ירד אל הירדן / הוא ראה הכל פורח / להרדוף אותו הריח / ממש כמו בראשונה'"? שאל. "נכון", אמרתי, וסיפרתי לו שאברהם זיגמן החב"דניק המוכשר עם הפנים הטובות כתב והלחין את השיר היפה הזה לפני שנים וששר אותו דודו זכאי הקיבוצניק בעל קול הקטיפה. אברהם זיגמן הלך לעולמו לפני כמעט שבועיים, יהי זכרו ברוך. ואלעדיק החילוני והרגיש הזיל איתי דמעה בטלפון ושר איתי את המילים מהזיכרון: אלעד אלעדיק יקים הגשר / כמעשה אבות / אלעד אלעדיק ירקום הקשר / בין הלבבות.
על מי השיר? / השיר הזה לא יצא לי מהראש כל השבוע. והאמת שיכולתי בקלות לפזם לאור הדוקו החדש של שלום את 'כמה טוב שבאת הביתה' כי אני יודע להיכנס פיקס בתיבה הנכונה בגלל שעשינו סיבוב מקסים יחד לפני 12 שנה. שלום הוא מלחין וכותב נפלא וגם חבר שאוחז בך חזק בכתפיים כשנפגשים וזה נקרא שהוא מחבק אותך. אבל כיוון שהייתי עסוק בלחבק את עצמי בבדידות שנכפתה עליי, טרם ראיתי את סרטו.
ואז צילצל אליי אלעדיק שוב, והיה אפילו נרגש מאוד כשאמר: "אתה יודע על מי נכתב השיר 'אלעד ירד אל הירדן'?"
"עליך?" ניסיתי לנחש. "לא, לא עליי", צחק בצניעות והסביר שאברהם זיגמן הצטרף פעם בימי המתיחות בינינו לירדנים לצוות בידור עם שייקה אופיר הגדול, כדי לשמח חיילים. וכששאל לשלום בנו של שייקה שנקרא אלעד (ואותו הכיר זיגמן מלהקת הצנחנים) ענה שייקה, "אלעד ירד אל הירדן". והשורה הזו הפכה נושא לשיר. שירים נכתבים לפעמים ממש במקרה, אמרתי מניסיוני.
ה־149 / מודעות עיתונים על מופעים קרבים נותנות לי בימים אלה תקווה לעתיד טוב יותר, בטח אחרי שקבענו הופעות, ביטלנו ושוב קבענו וחוזר חלילה. ועדיין גיליתי להפתעתי שבבית ביאליק בת"א חוגגים שבת ביאליקית לילדים ולילדות לרגל 149 שנה להולדתו של חיים נחמן. וואלה, 149 שנים ועוד זוכרים.
אבל המודעה שהכי משכה את תשומת ליבי הייתה המודעה אותה פירסם התיאטרון הקאמרי לקראת הצגותיו הקרובות, ואני מצטט: התיאטרון הקאמרי מזהיר בעקבות הירידה בתחלואה, מסתמנת עלייה במחיר הכרטיסים, מהרו לשריין מקומותיכם. ואגב הצגות עוץ לי גוץ לי (אני מזהיר גם) עדיין שם, עם "קהל נכבד ברגע זה, מתחיל סיפור המחזה". זוכרים את היופי בשיר הפתיחה במחזה הזה? לא, לא של ביאליק. דווקא של שלונסקי.
המחיר שעלה / אזרח מן השורה לא מבין בדיוק למה עולים המחירים בארץ ובגדול מה בעצם רוצים ממנו ומחייו המרוטים בלאו הכי? אז אין פלא ששעה שההמונים התעצבנו על היוקר והביוקר והרימו ראש לפתע נגד רשתות המזון, אלה קיפלו בבהלה את הקרפלך ואת הכנפיים של העוף ונכנעו לפחות בינתיים לשאגת ההמונים.
ואילו בבית השקט והמבודד שלנו, עלה המחיר שלי (ועלתה בעיקר קרני), כי חמישה ימים עזרתי, כיבסתי, בישלתי, רחצתי רצפות עם ריצפז, ייבשתי עם מטלית צהובה, דרסתי אבק עם דייסון ומטאטא, חיסלתי כרוב כבוש מקופסה בלילה לבדי בחושך במטבח. נרדמתי בהקיץ, הקצתי בהירדמות, ישנתי באלכסון וקמתי במאוזן.
בדרכים / השבוע מלאו 70 להכתרתה של אליזבת למלכת אנגליה. ואמי שרצתה להיות בסך הכל המלכה שלנו בבית, כבר ילדה אותנו למגינת ליבה של וופי גולדברג שלעגה לניצולי השואה.
והשנים חלפו. והשבוע באחד מרגעי הפנאי שלי נתקלתי בספר בשם 'בדרכים' מאת הסופר האמריקאי ג'ק קרואק, שמתאר את הרפתקאותיו של סופר נווד שנוסע בטרמפים לאורך אמריקה לבדו ובחברת ביטניקים (מה שנקרא היום זרוקים מהתחת).
אז ג'ק שמתאר באופן יוצא מהכלל את דורו שנע אז בחיים במסע ללא מטרה ברורה, כותב שם, "הטרמפ הראשון שלי אז היה במשאית דינמיט עם דגל אדום!" שזה בערך כמו להגיד, "ההופעה הראשונה שלי הייתה בשנת 1970 על במת בידור ביום העצמאות בשביל מאתיים לירות". וזה בדיוק או בערך (אגב) מה ששילמו אז בהופעות יום העצמאות.
לזכור את המילים / "אלעד ירד אל הירדן /
שני מחנות חיבר בגשר / ברית תהי לנו וקשר / ממש כמו בראשונה", כתב אברהם זיגמן. "שני מחנות חיבר בגשר". תראו כמה אופטימיות נהדרת יש בטקסט הזה.
חלף שבוע. אמון הציבור במשטרה ובמחירים המטפסים הלך ונסדק. בשתי הטלוויזיות עסקו בערב למרבה הפלא באוכל ('המסעדה הבאה' ו'מאסטר שף'). וכשמ' חזרה לחדר מעופפת ומאושרת, בירכתי אותה ב"שלום רב שובך, ציפורה נחמדת, מארצות החום אל חלוני". 149 שנה אחרי הולדתו של ביאליק, עוד זכרתי להפתעתי את המילים הנהדרות מהשיר שלו.
