למידה משמעותית

פרק הסיום של "שעת אפס" ראוי להתעכבות לא רק בגלל שצריך לסכם סדרה מעניינת ורלוונטית, אלא קודם כל בזכות היותו אחד מפרקי הסיום הכי יפים שנראו כאן בשנים האחרונות. זה לא עניין של מה בכך: לסדרות ישראליות יש נטייה להיפרד מהצופים באופן מרושל, פרום ואפילו מזלזל. לפעמים זה בגלל אי־הוודאות בנוגע לעתיד הסדרה. לעיתים זה כמו רץ מרתון ששכח לאגור חמצן עבור הישורת האחרונה. בכל מקרה, זאת מחלת ילדות שהיצירה המקומית טרם נפטרה ממנה למרות שהיא כבר ממש לא ילדה.

אולם, כאמור, הפינאלה של "שעת אפס" היא דוגמה לסגירת מעגל אידיאלית: התפתחות אורגנית של העלילה עד לקליימקס עתיר מתח ורגש; הוספת שכבה של עומק אצל הדמויות; הליכה עד הקצה של השחקנים והשחקניות; ובעיקר עוד ועוד מזון למחשבה על הסיפור כולו. רק מהדיאלוגים בין ליאן (מיה לנדסמן) לאסי (לב לייב לוין) ניתן לחלץ לא מעט תובנות על הפקעת הסבוכה שנקראת "גיל ההתבגרות בישראל". גם היחסים בין אמיר (דורון בן דוד) לתמר (עלמה זק) הפיקו ניצוצות שכמו נלקחו מדרמה שבכלל עוסקת בזוגיות מתפוררת.

לא בלתי נמנע שהרקע הספרותי של היוצרת, דקלה קידר, סייע לה להביא את הגיבור והגיבורה הראשיים לרגע האמת ואז לגרום להם להתמודד איתו באופן שלא נופל מכל רומן איכותי. ייתכן שגם ברמה הארספואטית מסתתר פה מוסר השכל: טוב שכל כך הרבה יוצרי טלוויזיה מעבדים ספרים למסך הקטן, אבל נראה שיש כוח ספציפי לסופרת שגם יודעת לכתוב לטלוויזיה (לצד היתרונות של במאי מיומן כמו איתן צור).

ואולי ההישג המרשים ביותר של "שעת אפס", ובמיוחד של הפרק האחרון, הוא הגדלת המרחק מפרשת אדם ורטה-ספיר סבח. הראיון המשותף של השניים, ששודר לאחרונה ב"כאן", הציף בעוצמה את הפער בין המציאות והחירות האמנותית של הסדרה. אבל מעבר למאורע המכונן, כלומר עימות על רקע פוליטי בין מורה לתלמידה שיוצא מפרופורציה, "שעת אפס" היא הרבה יותר מהתכתבות עם סערה מלפני שמונה שנים.

כך, למשל, הסדרה טיפלה בנושאים כמו דימוי גוף וטראומה בעדינות שאין ולא תהיה ללהיט וולגרי (ובוודאי אוברייטד) כמו "אופוריה". באותה מידה, היה ל"שעת אפס" את השכל להימנע מדידקטיות פוליטית ולהמחיש את ההבדל בין דעות למעשים, אבל גם את הקשר הבלתי ניתן לניתוק ביניהם. זאת גם הסיבה שהסצנה האחרונה הייתה חדה כמו סכין ובה בעת מנחמת. לכן, גם אם "שעת אפס" לא הפכה להיסטריה, היא ופרק הסיום שלה עשויים מהחומר שבהחלט כדאי ללמד בבתי הספר.

בקטנה

גם בחלוף יומיים קשה להירגע )או שמא להתאושש (מטקס הפרידה) שלא לומר הצדעה( שערכו שניים מבוגרי גלי צה"ל בחדשות "קשת" לרזי ברקאי. מצד שני, תומכי סגירת גל"צ כבר לא זקוקים לנימוקים: אפשר להסתפק בפתיח נטול המודעות העצמית של יונית לוי )"תמיד יש את המתח הזה, שאתה לא יודע אם יכניסו אותך" (וההומור הנבוך של עמית סגל ) "אנחנו מילואימניקים של התחנה"(. אגב, למה לשלוח רק את מגישת המה־ דורה ובכיר הפרשנים? איפה להקת ג'מירוקוואי, האחראים על נעימת הפתיחה של "מה בוער"? ואם כבר אחראים, לאן נעלם האחראי על האינטרנט? כפויי טובה האלה לא יודעים כמה כבוד עשו להם במקום שבו השמש זורחת?