ככה עוד לא ראיתם את בתי הכלא הביטחוניים בישראל
בין הבריחה הדרמטית מכלא גלבוע ועד לפרשת הסרסור בסוהרות: בתי הכלא הביטחוניים מצויים בחודשים האחרונים בעין הסערה. צלם "ידיעות אחרונות" גדי קבלו יצא למסע בין האגפים שבהם כלואים המחבלים המסוכנים ביותר בישראל, וחזר עם תיעוד נדיר של החיים שלהם מאחורי הסורגים - ועם תמונות ראשונות בתאו החדש של זכריא זביידי, רב–המחבלים שנלכד. בדרך, הוא ראה גם איך מתנהלת מלחמת המוחות המתישה של הסוהרים נגד הטרוריסטים: המצוד אחרי טלפונים סלולריים שהאסירים מחביאים בגופם, החיפושים בתאים אחרי אמצעי לחימה, והניסיון לסכל את ניסיון ההימלטות הבא. פרויקט מיוחד
זביידי בחצר
פעם אחת ביום, ולשעה אחת בלבד, מוּצא האסיר הביטחוני זכריא זביידי מתאו שבאגף ההפרדות בכלא אשל שבבאר־שבע לחצר טיולים. שם, תחת השגחה של לא פחות משלושה סוהרים, הוא מורשה להתהלך, אך ללא אפשרות ליצור קשר עם אסירים אחרים. ההחלטה להעביר את זביידי מכלא גלבוע שבצפון – משם, כזכור, הוא נמלט - לכלא בדרום מטרתה לנתק אותו מהסביבה המוכרת ולמנוע ממנו לרקום קשרים בין־אישיים עם האסירים. גם שאר הנמלטים פוזרו לבתי סוהר במרכז ובדרום. זביידי, המשויך ארגונית לפתח, מצוי בכלא שבו הרוב המוחלט משויך לארגון חמאס. אבל מכיוון שזביידי כלוא באגף ההפרדות, המרוחק מהאסירים ומהאגפים האחרים, כך או כך אין קשר בינו לבין שאר הביטחוניים.
זביידי בכניסה לתאו, באגף ההפרדות בכלא אשל
זביידי מוגדר סג"ב (סיכון גבוה לבריחה). מאז הבריחה, הכללים החלים לגבי סג"בים הוחמרו. מעכשיו, אסיר המוגדר כסג"ב עובר חדר כל ארבעה חודשים (במקום כל חצי שנה), וכל 32 חודשים – מועבר לבית כלא אחר. הרעיון הוא שתוכניות מילוט הן בדרך כלל מיזם קבוצתי המבוסס על קשר ישיר בין האסירים, ו"ערבוב" מחדש של הקשרים הללו, יקשה על בריחה.
הלו"ז של זביידי קבוע. מתעורר לספירת בוקר ב־05:30. מקבל שלוש ארוחות ביום, שנקבעות על ידי תזונאי. ביקורים – אין לו. את 23 השעות בתא מעביר בשינה ובקריאה בקוראן או בספרים מוגבלים. חיפושי פתע מבוצעים בתא של זביידי בתדירות גבוהה.
שיפוץ בכלא גלבוע
מכאן, בערב ראש השנה האחרון, נמלטו זביידי וחמשת חבריו, דרך בור שנחפר במקלחת התא תחת אפם של הסוהרים במשך חודשים ארוכים. כלקח מהבריחה, הוחלט להוציא לגמרי את המקלחות מתאי האגף, ולאסירים תוקם מקלחת משותפת. עבודות הבטון באגף שממנו נמלטו האסירים עדיין בעיצומן, ומטרתן הסופית היא למלא את כל החלל שתחת הרצפה, ודרכו התרחשה הבריחה, בבטון קשיח. האם זה מה שימנע את הבריחה הבאה? ימים יגידו. בינתיים, עד לסיום העבודות, בגלבוע אין אף לא אסיר ביטחוני אחד.
חיפוש בכלא עופר
כלא עופר הוא בסיס קליטה של אסירים. לא פעם, הארגונים משתמשים בבלדרים: פלסטינים שתמורת תשלום מבצעים עבירות קלות יחסית, כמו לאיים על שוטר במחסום, נתפסים בכוונה ומשמשים כמבריחי אמצעי תקשורת לכלא.
רס"ר ליאור שירזי (בתמונה מימין מבצע חיפוש בעציר בכלא עופר) מספר: “יש לי מאות תפיסות בחמש השנים שאני פה. אני יודע לזהות אסיר שמנסה להבריח מכשיר לתוך בית הסוהר לפי שפת גוף ועוד כמה פרמטרים. אסירים ביטחוניים לא מתעניינים בסמים, למשל, דבר אחד מעניין אותם - לתקשר החוצה. והתפקיד שלי לזהות איך הם מנסים להכניס את הטלפון".
באחד מימי אפריל האחרון, שם לב שירזי כי אחד האסירים מצפצף במגנומטר ומתנהג באופן חריג וחשדו התעורר. העציר נשלח לבית חולים, לבדיקת אולטרסאונד דחופה. הרופאים נדהמו לגלות כי במעי שלו נדחסו לא פחות מ־24 מכשירי טלפון קטנים מאולתרים, אותם תיכנן לחלק בין אסירים עם כתובת, שביקשו ממנו מראש להעביר להם. תמורת שכר.
ביקור משפחות בכלא מגידו
אחת לחודש, מורשים חלק מהאסירים הביטחוניים לפגוש בן משפחה מקרבה ראשונה. לא כל האסירים מקבלים את הזכות הזו: כלואים מחמאס עזה, למשל, לא זוכים לפריבילגיה. כל אסיר זכאי לביקור של 45 דקות, המתבצע ללא מגע פיזי. הסוהרים העומדים בסמוך מאזינים לשיחות תמיד, חוץ מביקורים של
עורכי דין שנערכים בארבע עיניים. תהליך הביקור בתמונות - משמאל למטה: האסירים עוברים בידוק בתא לפני שיוצאים לחדר הביקורים, משמאל למעלה: האסירים בחדר הביקורים, מימין: הביקור עצמו, האסירים משוחחים דרך הטלפון עם קרובי המשפחה מלווים בסוהרים.
פשיטה על התאים בכלא נפחא
אגף הביטחוניים בכלא נפחא שליד מצפה רמון, נחשב למיוחד: לכאן נשלחים אסירים שנחשבים ל"בעלי מעמד" בקרב האוכלוסייה הפלסטינית. הכוונה היא בעיקר לאסירים שביצעו פיגועי טרור קשים, וחלקם נידונו למספר מאסרי עולם. הם שוכנו יחד באותו בית סוהר, משום שנפחא נחשב לכלא שמור ומאובטח מאוד. מכיוון שרבים מהאסירים הם בעלי מעמד בכיר בחוץ, החשש המרכזי פה הוא מהברחה של אמצעי תקשורת ואשגרים - פתקיות זעירות עם מסרים ‑ כדי להכווין פיגועים בחוץ. לכן מבוצעים באגף חיפושים בתדירות גבוהה, על ידי יחידה מיוחדת של מחוז הדרום, שזהו תחום ההתמחות שלה.
קרובים לצלחת
בניגוד לאסירים פליליים, אסיר ביטחוני איננו זכאי לדמי קיום בסיסיים מהמדינה. אסירים ביטחוניים שמבקשים לגוון את תזונתם, יכולים לרכוש בקנטינה מצרכים – למשל: קפה, שימורים, רסק עגבניות, אורז, תבלינים ואבקת מרק, והאסירים מתלוננים שהמחירים גבוהים (משמאל: הקנטינה בכלא אשל). הכסף מופקד בחשבון הקנטינה על ידי משפחות האסירים, אשר רשאיות להעביר עד 800 שקלים לחודש לאסיר חמאס ו־1,200 שקלים לאסיר המשתייך לפתח או לארגונים אחרים. (מאז חטיפת שלושת הנערים, פיגוע שתוכנן על ידי אנשי חמאס בין כותלי הכלא, בשב"ס קיצצו את התנאים של אסירי חמאס על מנת להפעיל עליהם לחץ ולהגיע למידע, ומאז זה התקבע). עם המצרכים הללו, רשאים האסירים לבשל על גבי כיריים חשמליות (משמאל, למעלה: אסיר ביטחוני בכלא רימון, מבשל). בשנים האחרונות צומצמו מוצרי הקנטינה באופן משמעותי.
אוהלי קציעות
כ־1,100 אסירים ביטחוניים מרצים מאסר בכלא קציעות, לא רחוק מגבול מצרים. קציעות נחשב לכלא הביטחוני הגדול ביותר, ולצפוף במיוחד. לאחר התערבות בג"ץ, הוקם בו מתחם אוהלים, כדי לרווח מעט את התאים. האסירים שוהים כל שעות היממה במתחם האוהלים ובחצר שסביבו, כולל רחבת מסדרים ממוספרת, שבה כל אסיר מתייצב על המספר שנקבע לו. במתחם האוהלים יש כ־500 אסירי פתח שביחס לאסירים הביטחוניים האחרים, לא נותר עוד הרבה זמן לתקופת מאסרם. האסירים חלוקים בדעותיהם אם עדיף לשבת בתאים או במתחם האוהלים: יש אסירים שאוהבים את החוץ והמרחב, וכאלה שמתלוננים על מזג האוויר.
סלון אשל
באגף הביטחוני בכלא אשל כלואים כמאה אסירים ביטחוניים, כולם משויכים לחמאס. חלק מהפעילות היום־יומית מתנהלת על ידי האסירים עצמם. כך, למשל, פתחו האסירים מספרה מאולתרת בחדר ציבורי, שבה הם גוזזים – באמצעות מכונה, מספריים אסורים בכלא – זה את שערו של זה. האגף כולל גם מתקן ספורט מאולתר ומכבסה. גם אבקת כביסה הכלא לא מספק לאסירים הביטחוניים, והם צריכים לקנות אותה בקנטינה.
הסוהרים במתקני האסירים הביטחוניים: "העבודה הקשה שלנו היא שליחות"
זו תקופה לא פשוטה לשרת בשב”ס ובמשטרה. הסוהרים נדרשים שוב ושוב להתמודד עם ביקורת ציבורית עזה מבחוץ בגלל מחדלים ברמת הדרג הניהולי. אבל בשטח, העבודה לא נפסקת לשנייה. והם אלה שממשיכים לעשות משמרות ארוכות בתוך הכלא כשעל הכתפיים שלהם מוטלת אחריות ביטחונית כבדה, רק לרוב בלי ההילה שיש ללוחמים בצבא. “בתקופה האחרונה, שב”ס הפך להיות סוג של שק חבטות בחוץ”, מספר רב־כלאי ראתב אלמן, מפקד משמרת בכלא רמון. “אני משתדל לחזק את הסוהרים שלי, לא להתבייש, אלא דווקא להתגאות. העבודה הקשה שלנו היא שליחות”.
סמל אגף בבית המעצר הדרים, רס”מ אדי סמילה, מוסיף: “לנו אין שליטה על מה שחושבים בחוץ. זה לא משפיע עליי, אבל הסוהרים מודעים לביקורות וזה לא נוח כי אנחנו יודעים כמה אנחנו עובדים קשה ושאנחנו ללא ספק עושים עבודה טובה. אנשים לא יודעים איזה מחיר אנחנו משלמים, אבל אנחנו יודעים וממשיכים לעשות את שלנו. בכל מקרה, מאז הבריחה מכלא גלבוע יש חד־משמעית הרבה יותר ביקורות והקפדה על נהלים”.
גם פרשת סרסור הסוהרות הכתה את המשרתים בבתי כלא אחרים בתדהמה. חלקם גם נאלצו להתמודד בעבר עם סיטואציות מיניות מצד אסירים. אצל ליזה מילנקין, חיילת בודדה בת 21 שמשרתת היום בכלא נפחא, התקרית טופלה כמו שצריך: “עשיתי ביקורת שגרתית בלילה עם פנס ואחד האסירים הביטחוניים נגע בעצמו ולא הפסיק, למרות שראה שאני מגיעה. אני מאירה עם פנס על התא כדי לבדוק שהכל תקין, ראיתי שהוא לא מפסיק ודיווחתי מיד למפקד. האסיר נשלף לבידוד מיד, והועבר לטיפול משמעתי ופלילי”.
“אני לא מפחדת מנושא ההטרדות המיניות”, מספרת יסמין יאצ’מניוב, בת 21, משרתת בכלא שטה, “יש לי מפקדים מדהימים ואני סומכת על הגיבוי שלהם. אני מאמינה שאנשים ילמדו מטעויות העבר”.
“אצלנו”, רס”מ סמילה אומר, “מאוד מכבדים ומקפידים ואני לא מאמין שיקרה דבר כזה”.
הסוהרים נשאלים הרבה איך הם מצליחים לעמוד מול מחבלים שאחראים לפיגועים ולמעשי רצח מחרידים. “אני לא מסתכל על מה האסירות עשו”, מספר רס”מ חוסין מוגאמס, סמל אגף בכלא דמון, שם כלואות אסירות ביטחוניות. “אם אדע מה האסירה עשתה אשפוט אותה לפי זה, זה יעורר עבורי בעיות”.
“אם יש פיגוע בחוץ, אני מנתק את הרגש כשאני נכנס לפה”. מספר לידור יחיאל בן ה-20 שמשרת בכלא אשל. “אם הייתי מערב רגש לא הייתי שורד פה. ידנו על העליונה תמיד, לא מפחד מהם. לא משנה מה קורה בחוץ, בפנים אנחנו הריבון”. רס”ל נועה בנהרוש, סוהרת בת 20 מכלא קציעות מספרת על המפגש הראשון עם מחבל: “היו לי פרפרים בבטן. פתאום עמד לידי מחבל ולרגע נבהלתי בתוך עצמי והיססתי, אני לידו, זה אמיתי. איך שנכנסתי לאגף נכנסתי לתפקיד. האסרטיביות באה לי מיד. היום מכבדים אותי מאוד”.
סוגיית זכויות היתר לאסירים גם היא מורכבת. סמל אגף בבית המעצר הדרים, רס”מ אדי סמילה אמר: “לא יודע אם האסירים מקבלים זכויות יתר, אבל אני חושב שאני הייתי נותן להם פחות”.
