קיצור תולדות הנערות

נערות // עמליה זיו - הקיבוץ המאוחד - 160 עמ'

העטיפה מושכת, מסקרנת. התצלום של סיצ'י גלעד קורץ לכל מי שחלף דרך האייטיז, לכל מי שמותג האופנה BOY LONDON זורק אותה לעולם תרבותי שלם שגיבוריו היו בוי ג'ורג', ג'ימי סאמרוויל ודיוויין. אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו חיים בתקופה ליברלית, אבל באופנים לא מעטים האייטיז היו חופשיות מינית הרבה יותר, אולי משום שההגדרות והמגירות עוד לא כבשו כל חלקת חירות.

הממואר 'נערות', של חוקרת המגדר המוערכת וה'דייקון' המוכרת עמליה זיו, הוא ספר מוזר: הוא עמוס פגמים, בעיקר עריכתיים, הוא מפוטפט לפרקים אבל חסר ושותק באחרים, הוא חושף טפחיים ומאפיל שלושה, הוא נע במעגלים, הוא לא מקיים את הבטחתו – אבל עם זאת, למרות כל אלו, הוא לוכד ומשרה אווירה ייחודית, כמעט מהפנטת.

בגיל העמידה מחליטה זיו לספר את סיפור התבגרותה. "אם אחכה עוד הם עלולים להיטשטש ולהישמט מאחיזתי לגמרי", היא אומרת בפתח הדבר. הנערה שהייתה חיה בשכונה צפונית של תל־אביב, מאוהבת בנערה בשם ניצן, ולצד ההתאהבות הנואשת הזאת, "כמו מחלה כרונית או נכות נסתרת", היא מגלה את מיניותה, שוכבת עם נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, יוצאת למועדונים ומעשנת הרבה חשיש, שזו הייתה שעתו היפה. הממואר משלב זיכרונות לצד פרקי יומן ומכתבים. זיו הצעירה היא חלק מחבורת נערות ונערים שחולקים אלה את אלה, לעיתים בגלוי ולעיתים בסתר, מתמסרים ובוגדים בגוף ובנפש. כיאה לממואר קווירי, גם סטרייט יוכל להזדהות עם הכיף המתוח של חבורות כאלה, עם התחרמנות בסלון לפני שההורים באים, עם סיגריות ראשונות בחדר השינה, עם מסעות עמוסי תקוות ואכזבות לאילת ונסיעות אוטובוס מהורהרות עם אוזניות למרכז תל־אביב, שהוא הבטחה לחיים אחרים. זיו כותבת יפה על העיר של אז, על קסם הריפוט שלה, על חשיבותו בהדהוד חיי הנפש האמנותית: "דחיתי בבוז את הקיום המתוקן, המהוגן, של הפרבר ואימצתי את המהוה, המוזנח, העלבובי, שנעשו מזוהים עם החירות וההבטחה". חבל שתיאור העיר על "המכולות הקטנות הדחוסות והמגובבות" המופיע בעמ' 97, חוזר שוב בעמ' 137 עם "המכולות העתיקות והמגובבות".

הן זיו הנערה והן המבוגרת מרבות לאזכר יצירות ספרותיות. כבר בדף הראשון אנחנו חוסות בצילם של פרוסט ושל תומאס מאן. המתנכרים לניים דרופינג ספרותי כזה, כבר לא יעמדו במשפטים כמו: "השחלתי מכתב ורתריאני זועם מתחת לדלתה", וגם לא באקדמיזציה היהירה המתגלעת לעיתים קרובות מדי, בזיו של היום ובזיו של פעם.

אנחנו רואים אותם גם היום, את "נוער הסינמטקים" (שכבר לא בהכרח הולך לסינמטק); את אלו שתרבות עבורם היא השער לקיום חברתי, לעיתים גם הפתח ליחסים עם הגוף עצמו; אנחנו מחבבים אותם. ובכל זאת, בישראל של 2022 משפטים כמו "יחד התחלנו לכבוש את מחוזות המודרנה: אליוט, ג'ויס, בקט, וולף. בשיעורי הקולנוע גילינו את גודאר וטריפו ורנה, את היצ'קוק ואת ברגמן" צריכים לבוא עם אזהרת פוציות חמורה.

בעמ' 53, בפרק 'כאשר הייתי משורר', מאזכרת זיו, בנפרד ובמרומז, את שני השירים הנהדרים שכתבה לערן צור: 'תמונה אימפרסיוניסטית' ו'נשים כותבות שירה' וטובעת את הביטוי המוצלח "מיזוגינית נעורים": יונה וולך "ניחנה בעיני בגדולה ובפראות של משורר, לא משוררת. משוררות היו בעיני אז מין רחל או לאה גולדברג, נשים שכתבו שירי אהבה מיוסרים, מרוסנים, מינוריים". שיא הספר, אכן, הוא באזוריו הפחות מרוסנים והמינוריים, ברצף הכיבושים המיניים ב"שדות הציד", במועדונים או בבסיסי צה"ל, שמובע כאן בתעוזה מרגשת וחריגה: "היו במאירה רכות ופסיביות, שבאו עם איזו איכות חולמנית ומהורהרת, ועוררו בי תשוקה כמעט אלימה, מין חמת זעם אירוטית שרק בקושי יכולתי לעדן". או "הייתי באה אליה לאחר שהילד כבר נרדם, הזדיינו במיטתה ואחר כך היא היתה מותירה אותי שם ופורשת לישון בחדרו של הילד".

זיו הצעירה כבר ידעה: "האהבה שלי היא אהבה אגוצנטרית שמושאה, כל כמה שהוא בלתי ניתן להחלפה, הוא משני לה", אבל המודעות הפואטית הזאת אינה מסייעת לנו להתחבר לסיפור שהמושא שלו, ניצן, האהובה הנצחית, נותרת שטוחה ולא מפוענחת, חנוטה בפרספקטיבה. המוקד הזה נשאר, לפיכך, לא מעניין, וכך גם אזורי רכילות קטנה או חוויות טריוויאליות, שלולא ההילה הלסבית היו נפטרות כבנליות לחלוטין. אף שמוזכרים בו מקומות מפתח, זה אינו "סיפור על הולדתה של הסצנה הלהט"בית" כמובטח על הכריכה, וספק אם יהיה בו משהו מתווה דרך עבור נערות שסיפור חייהן רחוק שנות אור מזה של זיו. הסיפור שלפנינו הוא סיפור ספציפי, ייחודי אפילו, של נערה מבית טוב ונאור, שמגלה את מיניותה בשלב מוקדם למדי, שמעיזה לקחת את ששלה, שיש לה את כל הכלים לחקור ולהבין. הכל לכדי תמונה דהויה ויפה ממצלמת פוקט. •