האיש הנכון
לקח זמן למדינת ישראל להכיר באמת באביהו מדינה. לאו דווקא בגלל פרס ישראל המאוחר, שהיה תפור כבר מזמן למידותיו הטובות, אלא ביחס שהעניקו במותיה הנחשבות לשיריו העצומים בתחילת הדרך וגם, יש להודות, הרבה אחריה.
השורשים של אביהו מדינה נאלצו להעמיק בזירה מיוחדת, נבדלת ומוגבלת. "אגן הים התיכון", קראו לזה בעולם ההוא, שהפלה לרעה וברוע, שנים על גבי שנים, את המוזיקה הים־תיכונית. אבל כשהמוזיקה מבעבעת מאמת, אין שום כוח גזעני שיוכל לחסום אותה. אביהו מדינה, במובן הזה, הוא גיבור־העל שלנו.
מדינה הוא התשובה המהדהדת, גם המוחצת, למי שבחרו ללעוג לטקסטים של המוזיקה המזרחית. "להיות אדם", למשל, הוא הגות פילוסופית עמוקה. "באתי לעולם לא שאלו את פי", מצייר מדינה במילותיו, "מה אבקש ומה חפץ ליבי. באתי לעולם וכבר הכל קיים, וכמו כולם אני רק בן אדם, עייף ומאוכזב ורק חולם להיות אדם". זה לא רק שיר נצח, זה שיעור מולחן באקזיסטנציאליזם.
"כבר עברו השנים" הוא מונולוג טרגי יפהפה במחזה תיאטרלי. "ומני אז כבו עיניי, כל עולמי חשך עליי", הוא כותב שם. "לעגו לי ידידיי, טוב לי מותי מחיי. אנה אלך, אנה אברח, איך אתנחם איכה אשכח. איכה אשכח". עברית היא שפה יפה במיוחד כשאביהו מדינה כותב אותה.
השפעתו על המהפך הים־תיכוני במוזיקה הישראלית עצומה. ראשית, מאחר שהצליח לעצב נכסי נצח כמו "אל תשליכני", בלדת חמלה יהודית, "שבחי ירושלים" וכמובן "הפרח בגני", שהזניק את הקריירה של זוהר ארגוב, שלה אחראי מדינה עצמו בהרבה מאוד מובנים. שנית, כי מדינה לא הסתפק ביצירה עצמה. הוא היה הקול המוחה, המרעים, זה שלא מרפה, נגד האפליה ההיא. בעידן שבו אמנים חששו לצאת נגד הממסד כדי לא לשלם את המחיר ברדיו, מדינה היה נושא הדגל שאפילו לא ביקש לשאת אותו. מכוח יצירתו והמעמד שבנה לו במרחב התרבות הישראלי במהלך השנים, הוא פשוט היה האיש הנכון ביותר לעשות את זה. ולכן כשמדינה דיבר, בלי שום רסיסי נימה אפולוגטית, קשה היה שלא להקשיב. את כל שאר הטיעונים, השלימו שיריו.
"תן לזמן ללכת", כתב פעם מדינה. "תחלוף גם השלכת, ותשוב תראה אביב חדש שמח לקראתך".
הרבה זמן הלך, ועד היום נתן לו מדינה לא מעט פרסים. עכשיו הגיע הזמן שלנו לשמוח. לקראת האביב שלו.
