"שירה הייתה עפה עלינו. אני מאמין שהיא הייתה גאה בנו"
מאז שנבחרו השבוע להדליק משואה ביום העצמאות, הוריה של שירה בנקי ז"ל מוצפים באלפי תגובות חמות "כשהודיעו לנו התרגשתי מאוד. אבל לא שמחתי, אני לא יכול לשמוח משום דבר שקשור ברצח של שירה", אומר אביה, אוֹרי שבע שנים אחרי שבתו לא שבה ממצעד הגאווה הוא מספר על שיחתם האחרונה, מגלה מה אמר לו איש הציבור החרדי שבא לנחם אותו, ומתגאה בעמותה שהקים עם אשתו מיקה: "העובדה שמגיעים כל כך הרבה אנשים לפעילויות שלנו מוכיחה שרוב הציבור מחפש קולות מתונים"
אוֹרי בנקי, עורך דין שעוסק בנדל"ן ומתלהב מפרויקטים של התחדשות עירונית, מתקשה להסתכל לי בעיניים. הוא רוצה, הוא מנסה, הוא ממש מתאמץ, אבל המבט שלו בורח כל חמש דקות לעבר מסך המחשב, שהופנה לכיוון החלון כדי שלא יסיט את מחשבותיו מהשיחה.
הראיון הזה תובע ממנו ריכוז מיוחד. אנחנו נפגשים אחרי ששר התרבות חילי טרופר בישר לאומה כי הוריה של שירה בנקי ז"ל, שנרצחה לפני שבע שנים במצעד הגאווה בירושלים, מייסדי עמותת "דרך שירה בנקי" הפועלת לקידום מתינות וסובלנות בחברה הישראלית, נבחרו להשיא משואה ביום העצמאות.
"סליחה", הוא מתנצל. ובפעם השלישית שאני תופסת אותו על חם, מתחמק שוב מקשר עין, הוא מסביר שזה פועל אצלו על אוטומט. כשאצבעותיו מתרחקות מהמקלדת מופיעה על המסך שרשרת של תמונות משפחתיות. אמא, אבא וארבעה ילדים. כאן הם בחופשת סקי ושם הם טובלים בשדה פרגים. וגם היא שם. שירה. בתו הבכורה שנרצחה בדקירות הסכין של ישי שליסל, חרדי קיצוני, כשהיא בת 15 ותשעה חודשים.
"רבע ל־16", הוא מדייק. "בבית אין תמונות ממוסגרות של שירה, אפילו בחדר השינה, ליד המיטה שלי, אין תמונה של שירה מפני שזה בית, לא אתר הנצחה. אבל כאן, במשרד, אני רואה אותה כל יום, כל היום. המצלמה הדיגיטלית מאפשרת לנו לתעד ללא הפסקה, מדי פעם אני מוסיף צילומים חדשים ומטבע הדברים, עכשיו יש כאן יותר צילומים של שלושת אחיה ופחות שלה. זה עצוב, זה צובט, אבל זו דרך העולם".
ציפיתי למצוא על שולחנך עשרות זרי פרחים.
"קיבלנו אלפי תגובות מחזקות ומעודדות", הוא מתנסח בזהירות. "התרגשתי מאוד כשקיבלתי את ההודעה, וכפי שתכף תיווכחי בעצמך, אני לא עושה שימוש מוגזם בפועל להתרגש. עברה בי צמרמורת אמיתית. תחושה של סיפוק וגאווה. אבל לא שמחתי, ממש לא. אני לא יכול לשמוח משום דבר שקשור ברצח של שירה".
מה כן ישמח אותך?
הפעם המבט שלו בורח לכיוון השני. לסלולרי שמונח על השולחן. "אני אשמח לראות ששירה שלחה לי ווטסאפ".
אתה מאמין בגלגול נשמות?
"לא, וגם לא באלוהים וגם לא במטפיזיקה. שירה נרצחה. היא איננה. היא לא איתנו. היא לא כאן ואין לה שום קיום בעולם הזה חוץ מאשר בזיכרון שלנו. אנחנו, הוריה ובני משפחתה, לא צריכים משואה כדי לזכור אותה. הדלקת המשואה היא אות הוקרה לפעילות של העמותה, לנחישות ולאפקטיביות שלה".
ומה לדעתך שירה הייתה אומרת על כך שנבחרתם להשיא משואה?
"היא הייתה עפה עלינו. אני חושב ומאמין שהיא הייתה גאה בנו".
לצד הודעות התמיכה הרבות היה גם ציוץ מקומם של הרב עמיטל בראלי, מנכ"ל הארגון הדתי־ימני "חותם", שהגיב להחלטה במילה אחת: "להטביסטן".
נפגעת?
"ממש לא. אני מאמין שהתגובה שלו נבעה מבורות, אני רוצה להאמין שהוא היה חוזר בו אילו ישבתי איתו ואילו הוא היה שומע ממני מה אנחנו עושים".
היית רוצה לשבת איתו?
"אני מעדיף להתמקד בעשרת אלפים התגובות החמות במקום להתעסק בתגובה אחת שלילית. אמנם היא זכתה להדהוד גדול, אבל היא גם קיבלה גינויים. אתן לך דוגמה אחרת. יהודה גליק, יהודי שלא חשוד בחילוניות, בהשתתפות במצעד הגאווה ובפעילות למען זכויות הלהט"ב, ויכול להיות שבנושא להט"בים דעותיו יותר קרובות לאלה של מנכ"ל ארגון חותם, בא לבקר את מיקה ואותי בבית החולים כששירה התנדנדה בין חיים למוות. ביקורו לא זכה בתהודה תקשורתית מפני שככה זה. הקולות המתונים והשפויים מקבלים פחות תשומת לב. אנחנו הרוב הדומם. האתגר שלנו ב'דרך שירה בנקי' הוא לצעוק את המתינות. כי אם לא נצעק, איך ישמעו אותנו? במרחב הציבורי, שמאופיין ברמת קשב נמוכה, ושנוטה להעניק יחס מועדף לקיצוניים, אנחנו מייצרים קולות מתונים ונותנים להם נפח ומקום. העובדה שאנחנו מצליחים להביא כל כך הרבה אנשים לפעילויות שלנו מוכיחה שרוב הציבור מחפש קולות מתונים. הרי אנחנו לא מסתובבים ברחובות עם סכינים ורוצחים אחד את השני".
אולי עדיין לא.
"אני לא מקבל את הגישה הפסימית של 'עדיין לא פרצה מלחמת אזרחים'. זה בידינו. תפקידנו לנהל חברה מתונה שמכירה בעובדה שיש בקרבנו הרבה מאוד דעות. גיוון תרבותי, גיוון דתי, גיוון עדתי, גיוון פוליטי, ועדיין לא מניתי הכל. אני אומר את זה בביטחון כמעט מוחלט – החברה הישראלית היא החברה הכי מגוונת בעולם. אין לה אח ורע, בטח שלא בין המדינות המתקדמות. מאז הרצח אני מרצה בפני קהלים צעירים – פרחי טיס, צוערי בה"ד 1, תיכוניסטים, תלמידי יסודי – ובכל מפגש אני שואל לכמה מהנוכחים יש ארבעה סבים וסבתות שנולדו בישראל. רק חמישה עד עשרה אחוזים מהנוכחים מצביעים. לפעמים אפילו פחות. נכון, זה לא ממוצע אקדמי, אבל הוא מעיד עד כמה החברה שלנו מגוונת. באנו מ־70 גלויות. ולא ייתכן שכל מקרה שבו אנחנו לא מסכימים בינינו על משהו יהפוך לאירוע מזעזע של סכינים ורצח".
נראה שיש לכם עוד הרבה עבודה. ציפי שביט פירסמה בדף הפייסבוק שלה המלצה על הספר "אני ג'אז", שעוסק בילדה טרנסג'נדרית, והתנפלו עליה ב"יותר לא נצחק מהבדיחות שלך, את חולת נפש".
"זה לא מפתיע אותי", הוא מניד ראשו, "וזה עצוב מאוד, אבל מה שעצוב לא פחות הוא שציפי שביט קיבלה גם הרבה מאוד תגובות מחזקות שלא הגיעו לתקשורת. אני משוכנע שהרבה מאוד אנשים, גם כאלה שלא תומכים באג'נדה הלה"טבית, חושבים שזו מהומה רבה על לא מאומה ולא מבינים למה נוצר רעש כה גדול מהמלצה שלה על ספר".
זה ספר ילדים שיחולק לגני ילדים.
"אז? מה קרה? מה עלול לקרות? מישהו באמת מעלה בדעתו שילד בן ארבע, שלא נולד עם זהות מינית מבולבלת, ירצה להפוך לטרנסג'נדר בעקבות קריאה בספר? מדובר בקומץ זעיר של מתלהמים ברשת שזכו בכיסוי תקשורתי על פי העיקרון של 'כלב נשך בן אדם' זה לא סיפור, אבל 'בן אדם נשך כלב' זה אחלה כותרת".
בית ללא שנאה
אורי בנקי, 53, גדל ברמת הגולן, ביישוב בני יהודה. "באתי ללמוד משפטים בירושלים והתחתנתי עם ירושלמית". רעייתו, מיקה, 51, מכהנת כשופטת בבית משפט השלום בירושלים, ולכן מנועה מלהתראיין. הם גרים ברמת בית הכרם. אחרי שירה נולדו בן ושתי בנות. "ובכך מיצינו", הוא אומר ומבקש לשמור על פרטיותם.
איזה בית יש לכם?
"חילוני, רגיל, סטנדרטי, על גבול המשעמם".
ליברלי?
"כן, בית שמכיר בייחודיות של כל אדם – דתי, חרדי, שחור, צהוב, ירוק, ימין או שמאל. בית שאין בו שנאה. בית שבו לא שוללים ממישהו את זכויותיו בגלל דעותיו או נטיותיו. אבל אני רוצה להדגיש שהנושא הלהט"בי לא עמד בראש מעייניה של שירה. לא אצייר אותה כלוחמת זכויות אזרח, וגם לא כמי שהייתה בדרך להפוך למרטין לותר קינג הבא, זה מוגזם, אבל הייתה לה מודעות חברתית גבוהה. זו הייתה השנה השנייה או השלישית שלה במצעד הגאווה בירושלים, היא גם השתתפה ב'צעדת השרמוטות' ובאירועים פוליטיים כאלה ואחרים".
היא הלכה בדרככם?
"לא. עד שנרצחה, מיקה ואני לא היינו אנשים שמתעסקים בפעילות ציבורית וגם לא הלכנו להפגנות. זה פשוט לא האופי שלנו. אנחנו אנשים ביתיים".
עודדתם את המודעות החברתית שלה?
"לא עודדנו ולא התנגדנו. ילד הוא לא העתק מדויק של הוריו, וילדה בת רבע ל־16 היא לא תינוקת בת שלוש. זכותה לפתח זהות משלה עם תחביבים ורצונות. ראינו את הילדה שלנו צומחת ומפתחת לעצמה עולם משלה. שירה למדה בתיכון 'ליד"ה' בירושלים ובבית ספרה היו גם תלמידים שיצאו מהארון, אבל היא לא בחרה את חבריה על פי זהותם המינית".
וכשחברים שיצאו מהארון הגיעו לביתכם, דיברת איתם על זה?
"על מה?", הוא מתפלא. "זה לא העסק שלי. החברים של שירה באו אלינו, לא פעם הצטרפו לארוחת ערב, ולמה שאני, האבא של חברתם לכיתה, אכנס לעניינים האלה. הלהט"בים לא מסתובבים עם שלט על המצח. גם על המצח שלי לא כתוב שאני הטרוסקסואל. אפילו הרוצח לא ידע את מי הוא דוקר. הוא לא בא לרצוח את שירה שלי. הוא בא לרצוח רעיון, ושירה שלי נפלה מתחת לסכין שלו סתם. הסתמיות והמקריות הן אלה שהופכות את הרצח לעוד יותר נורא. הרבה פעמים אנשים משלמים בחייהם על טעויות שעושים אחרים. שירה נרצחה במסע של שנאה לרעיון ולתופעה. וזה היה מסע שנאה שנכשל".
הוא באמת נכשל?
"הרוצח התנגד למצעד הגאווה, הוא התפרץ למצעד שבו השתתפו 5,000 איש, ושנה לאחר מכן צעדו בירושלים 25 אלף איש. פי חמישה. זה היה האפקט של מסע השנאה. 25 אלף איש הגיעו למצעד לא בגלל שהם הכירו את שירה ולא בגלל העיניים היפות שלי. הם באו מפני שהרצח שלה היה אירוע גדול ומטלטל ומזעזע, ואנחנו עושים הכל כדי שאירועים מהסוג הזה לא יחזרו".
אתה מסוגל להבין חרדים קיצוניים שלא מסוגלים לשאת את המחשבה שמצעד הגאווה צועד בעיר הקודש?
"זו טענה לגיטימית שדורשת דיון. אילו התקיים דיון, וכל צד היה מסביר את עמדתו ונלחם עליה, שירה שלי הייתה בחיים ומצעד הגאווה בירושלים היה נשאר קטן ומצומצם. אילו התקיים דיון, אולי היו מוצאים איזושהי פשרה בין הדעות החלוקות. הרי הרוצח לא השיג שום מטרה. הוא חידד את הקצוות והשנאה והיריבויות בחברה הישראלית, הגדיל את הפער וביצר את הקהילה הלהט"בית בצדקתה".
מאז ששכל את בתו הבכורה ("קראתי לה שירל'ה ושיר־שיר, לא המצאות מיוחדות, היא קראה לי אבא, פחות אבוש") הוא תומך במאבק. "בעבר, משכב זכר הוגדר כעבירה על החוק, התייחסו ללהט"בים כאל קש ותבן וגבבה, אבל הקהילה הלהט"בית לא רצחה אף אדם במטרה לקבל משהו בציבוריות הישראלית. היא הייתה הקול המתון. חברי הקהילה הפעילו חברי כנסת ואירגנו הפגנות ופרסומים. הקהילה הלהט"בית עדיין סופגת הרבה מאוד קיפוח ושנאה והסתה, וזכותה להילחם על שלה. חלק מהפעילויות של 'דרך שירה בנקי' נעשה בשיתוף פעולה עם הקהילה הלהט"בית".
כמו?
"בחודש הגאווה אנחנו מארגנים את 'גאווה בסלון', על משקל 'זיכרון בסלון'. אנשים מהקהילה באים ומספרים מה זה ואיך זה לצאת מהארון. שנה אחרי הרצח מיקה ואני התחלנו לצעוד במצעד הגאווה. בחלק מהמצעדים גם נשאנו דברים. אני בקשר הדוק עם 'הבית הפתוח' בירושלים, יש לנו עמיתים וחברים ומכרים מהקהילה, אנחנו אוהבים אותם וגם הם אוהבים אותנו. כך, לפחות, אני מרגיש".
שירה עצמה הייתה חלק מהקהילה?
"למיטב הבנתנו, לא. שלוש דקות לפני שיצאה להפגנה היא סיפרה לאמא שלה ולי שיש לה חבר ראשון. אני לא זוכר את שמו. אולי היא לא נקבה בשמו. זה היה משהו טרי, התחלה של התחלה. שירה זרקה לנו את זה בעמידה, עם רגל אחת מחוץ לדלת. לא ייחסתי לדברים האלה חשיבות מיוחדת מפני שלא חשבנו שזו תהיה שיחתנו האחרונה. וגם אם היא הייתה לסבית, אז מה? הרבה פעמים שאלו אותי: 'מה תעשה אם הילד שלך יחזור בתשובה? איך תגיב אם הילד שלך יעשה דברים שמנוגדים לעמדותיך?' לצערי למדתי בדרך הקשה שיש דברים הרבה יותר גרועים מזה שהילד שלך מתחיל לחבוש כיפה. הכי חשוב זה שהילד שלך יהיה מאושר. אם הוא מאושר בנטייה כזו או אחרת – שיהיה לו לבריאות. נקודה".
שפינוזה ויהונתן גפן
המבט שלו בורח שוב לעבר מסך המחשב. שעה אחרי שהתחלנו לשוחח הוא מוותר ומחזיר את המסך למצבו המקורי, מול פניו. כדי שלא יחמיץ אף חיוך של שירה שתישאר לנצח בת רבע ל־16. אבל גם בפוזיציה החדשה הוא מפגין חוסר נוחות וממשיך להתפתל. נראה לי שעכשיו הוא מתנדנד בין האובדן הפרטי שלו לבין האימפקט הציבורי.
"הלוויה של שירה הייתה אירוע לא פרופורציונלי לגודל של המשפחה שלנו", הוא מודה. "סיפרו לנו שבכיכר ציון עורכים שבעה ציבורית. באחד הערבים, תוך כדי השבעה, מיקה ואני הלכנו לשם. עמדנו בצד והסתכלנו. למזלי, לא מזהים אותנו ולא ניגשנו לאף אחד. הכיכר הענקית הייתה מלאה במאות אנשים, אולי אלפים. היה ברור שהרצח של שירה נגע לא רק בנו – במשפחה, בקרובים, בחברים – אלא בהמון אנשים זרים".
איזה ביקור ניחומים הפתיע אותך?
"אני לא רוצה לשלול מאף אדם את חשיבותו. מה שהפתיע אותי היה המגוון של האנשים שבאו לנחם, כולל דתיים וחרדים ופוליטיקאים מכל מיני קצוות – נפתלי בנט וסילבן שלום ועדינה בר־שלום, וגם שגרירים של מדינות זרות. הכמות והמגוון והעוצמה הפתיעו אותנו. אני זוכר במיוחד את הביקור של יהושע פולק, שהיה סגן ראש עיריית ירושלים. איש ציבור חרדי. הוא אמר לי: 'יכול להיות שהרוצח היה איתי במקווה'. הוא נגעל מהמחשבה שהאיש הזה חולק איתו את האוויר שהוא נושם".
הרגשת שהרצח של שירה הפקיע את הפרטיות שלכם?
"זה היה הדבר האחרון שעבר לי בראש. יש לי כתפיים רחבות שיכולות לשאת הכל. עוד פוליטיקאי, פחות פוליטיקאי, אפשר להתמודד עם הכל. רצחו לי את הבת שלי וכל היתר זה שטויות. גם התקשורת פרצה לי לבית, אבל מיקה ואני החלטנו עד כמה אנחנו רוצים להיות ציבוריים ואני חייב לציין שנהגו בנו יפה. לא דחפו לנו מצלמות לפרצוף, לא התנהלו באגרסיביות, ביקשנו יפה ונענינו יפה. לא התעללו בנו ולא עשו לנו שום דבר שלא רצינו".
היה לכם איזשהו קשר עם הרוצח?
"לא היה ולא יהיה. אחרי השבעה המשפחה שלו ניסתה ליצור קשר, היו גישושים ואני לא מגנה אותה על כך, אבל סירבנו. הם ביקשו בנימוס ונענו בנימוס. מאז, הם בשלהם ואנחנו בשלנו".
על קברה של שירה בנקי מתנוסס בית מתוך "שיר לשירה", שכתב יהונתן גפן לשירה בתו. "הכרתי את השיר לפני ששירה נרצחה", מספר אביה, "אנחנו בית של שירים עבריים, שירה ניגנה בפסנתר והופיעה באירועי שירה כאלה ואחרים. חרטנו בית מהשיר על המצבה של שירה ואולי זה מה שהפך את השיר למזוהה איתה. על דופן המצבה חרטנו ציטוט של שפינוזה. 'מוטב ללמד את הטוב מאשר לגנות את הרע'. זה המוטו של העמותה".
הרעיון להקמת העמותה הבשיל אצלם כבר במהלך השבעה, וביום השנה הראשון להירצחה יצאו בני הזוג בפרסום רשמי על הקמת עמותת "דרך שירה בנקי".
הדחף להקמת העמותה, הוא מספר, נבע מהתובנה שכל אחד מתמודד עם אבל וטראומה בדרכו הייחודית. "מיקה ואני בחרנו להתמודד באמצעות עיסוק בטוב. הרי אנחנו לא צריכים להתמודד עם הרוע, בשביל זה יש משטרה ושופטים ובתי סוהר, זה תפקידם. על הדגל שלנו חרתנו את השאיפות – סובלנות ומתינות. לא אחדות".
למה לא אחדות?
"השאיפה לאחדות עלולה להביא לטשטוש זהויות, ובחברה הישראלית יש הרבה מאוד זהויות. אני לא מבקש מאף אחד לבטל, לוותר או לטשטש את הזהות שלו, אני רק מבקש מכולנו להיות סובלניים לזהויות אחרות. הזהות של אדם דתי, שכבודה במקומה מונח, לא יכולה להשתלט על הזהות החילונית שלי. מה עוד שהחילוניות אינה המרכיב היחיד בזהות שלי. החזון שלנו הוא ליצור כאן מרחב ציבורי סובלני, ללא שנאה, אם זה אפשרי. יש בחירות אחת לארבע שנים, כך לפחות אנחנו מקווים, ויש דיונים ויש תקשורת ויש הבעות דעה ויש תחרות על רעיונות. לפעמים תצליח יותר ולפעמים פחות, אבל אף אחד לא יסבול בגלל שדעתו שונה משלך".
איך מקימים עמותה?
"מבחינה פרקטית זה פשוט מאוד. חמש דקות אצל רשם העמותות במשרד המשפטים. החלטנו לצרף את שם המשפחה שלנו מפני שאיתרע מזלנו וקיבלנו שם משפחה ייחודי. סבא שלי מהונגריה. לדעתי, אני ואחיי הבנקים היחידים. לא שערכנו מחקר יסודי, בדקנו בגבולות הנורמה במסגרת עבודות שורשים של הילדים".
ומה מעבר לצד הפרקטי?
"את שנת האבל הראשונה ניצלנו לאינספור פגישות עם פעם אנשים שפעילים בתחום המגזר שלישי, נפגשנו עם רונה רמון שהנציחה את בעלה ובנה, עם אנשים שעוסקים בפעילות ציבורית ובעמותות חסד. ניסינו ללמוד מהם איך עושים את זה, איך מגייסים כספים ותמיכה. ומדי פעם מיקה ואני עצרנו ושאלנו את עצמנו אם אנחנו מסוגלים לעמוד בזה".
באיזה מובן?
"אם אנחנו יכולים להועיל. לא מעניין אותי לעשות רוח וגלים. איך אומרים אנשים דתיים? ברוך השם, אנחנו אנשים מאוד עסוקים, לא סובלים מעודף זמן וגם לא משיעמום. אנחנו לא צריכים לחפש במה למלא את היומן. 'דרך שירה בנקי' נוסדה רק בגלל תחושת החובה והמחויבות שלנו כחפי החברה הישראלית. אני אוהב את המקום הזה. כאן נולדתי, אין לי דרכון זר, אני ישראלי וציוני ורוצה שארצי תהיה מקום טוב יותר. אם לא הייתי חושב שאני יכול להועיל, לא הייתי עושה את זה. הרי תמיד שמורה לי הזכות להתכנס בתוך האבל שלי. זה בור שחור שלא יתמלא לעולם".
העוגה של שירה
תקציב העמותה מתבסס על תרומות, "בעיקר תרומות קטנות של אנשים פרטיים. קצת קרנות ותאגידים עסקיים. הארגון הזה רזה מאוד, מעסיק רק שני אנשים בשכר, ואנחנו נעזרים בחברים שמעניקים לנו שירותי פרסום וראיית חשבון בהתנדבות. באתר של העמותה מופיעה רשימת הפעילויות המגוונת, מפגשים של מורים יהודים וערבים, של תלמידים דתיים וחילוניים, בזמן הקורונה פעלנו בזום, אנחנו גם מעורבים בפעילות העצמה לנערות בסיכון. בשש שנות קיומו הצליח הארגון הרזה הצליח להגיע לעשרות אלפי אנשים. אנחנו עובדים עם משרד החינוך, מרכז רבין, המרכז להנצחת גוש קטיף, עיריות, בתי ספר, מועצות מקומיות. בחודש הבא נצא בקמפיין לגיוס כספים כדי להרחיב את הפעילויות ולהנגיש אותן לפריפריה. אין טעם שנדבר עם עצמנו, עם מי שבטוח שמצעד הגאווה בירושלים זה הדבר הכי חשוב. אנחנו עובדים בטווחים ארוכים. חינוך לא עושים באינסטנט, חינוך לוקח זמן. שנים".
מעבר לים עוד לא שמעו על "דרך שירה בנקי"?
"אירוע הרצח פורסם גם בקהילות יהודיות ברחבי העולם. פדרציית ניו־יורק תורמת קצת בפעילות, הוזמנו לכנס של הג'ואיש כרוניקל בלונדון כמועמדים לפרס, שבסופו של דבר הוענק לארגון ראוי אחר. אבל בעיקרון זהו ארגון פנים־ישראלי. 'דרך שירה בנקי' היא לא הארגון היחיד שפועל בתחום הזה, יש עוד הרבה ארגונים טובים, אבל אנחנו מחזיקים בנימוק הכי משכנע ללמה וכמה זה חשוב לחיות במתינות ובסובלנות ובכבוד הדדי".
מי משקיע יותר בעמותה, אתה או מיקה?
"אני. מיקה מונתה לשופטת ותפקידה מאפשר לה לפעול רק במגבלות החוק. לפחות פעם בשבוע אני יוצא לספר את הסיפור שלנו לסטודנטים, למכיניסטים, לתיכוניסטים, אני הולך לאן שמזמינים אותי בתנאי שזה מסתדר עם היומן שלי. במקביל לעבודה השוטפת יש פיקים סביב יום השנה. אני לא יודע לכמת את היקף ההשקעה".
הזכרת קודם שכל אדם מתמודד עם האבל בדרכו. איך אתה מתמודד?
"לצד האבל הגדול על שירה אני מתמקד במה שיש ולא במה שאין. בכל פעם שתמונה של שירה קופצת אליי מהמסך אני מכריח את עצמי לראות את כל מה שיש לי. המזל חנן אותי בעוד שלושה ילדים מדהימים, בת זוג אוהבת והרבה מאוד חברים. אם אתמקד כל היום אך ורק בשירה אני עלול להישאב לתוך הבור השחור הזה. אבל חשוב לי להדגיש שזו דרך ההתמודדות שלי, בלי שיפוטיות ובלי ביקורת על אנשים שבחרו בדרכים אחרות".
והוא מכיר גם כאלה. "יותר מפעם אחת התנדבתי לתפקד כהורה שכול מנוסה שמגיע אל הורה שכול טרי. אני יודע כמה עידוד שאבתי מהורים שכולים שבאו לנחם אותי: ההורים של שלושת הנערים, הסופר דויד גרוסמן. כשאני מגיע לנחם, 99 אחוז מההורים השכולים שואלים אותי איך ממשיכים, ואני מספר להם שאפשר לחיות אחרי שקברת את ילדך, שיש חיים. בשבעה שלנו הגיע אלינו הורה שכול על קביים, שאלתי אותו מה קרה והוא ענה 'נפצעתי בכדורסל'. על המקום אמרתי: 'זו הבשורה הכי טובה ששמעתי השבוע. איבדת ילד ואתה עדיין יכול ללכת לשחק כדורסל'. אצלי, אגב, זה לא היה עובד. גם אם יניחו את הכדור לידי אני לא אדע מה לעשות איתו".
אז מה המשמעות של "יש חיים"?
"המשמעות היא שתמשיך לחיות למרות שלעולם לא תבריא. אני לא יכול להגיד 'הכל בסדר' כאילו ששירה לא הייתה ולא נרצחה. גם אנשים שאיבדו רגל לא מבריאים, היא לא צומחת מחדש".
ומה דרך ההתמודדות של רעייתך?
"הדרך של מיקה לא שונה בהרבה משלי, אבל הדגשים שלה קצת אחרים. זה טבעי. ההורות של אבא לא זהה להורות של אמא וזה לא רע. מיקה לא הייתה מחוברת לשירה יותר ממני ואני לא הייתי מחובר לשירה יותר ממנה. מיקה היא אדם אחר ויש לה חוויות אחרות, ומעבר לכך אני לא יכול לדבר בשמה".
אילו שירה הייתה איתנו היום...
"היא היתה בת 22 וחצי, בואכה 23. אולי הייתה סטודנטית, אולי היא הייתה מטיילת במזרח או בדרום אמריקה. עם האיי־קיו ועם האינטליגציה הרגשית שלה היא יכלה לעשות הרבה מאוד דברים. היא הוציאה ציונים גבוהים בבית ספר למצטיינים, הייתה סקרנית מאוד וקראה המון. מהרגע שלמדה לקרוא היה לה ספר ביד".
מתי צובט בך הגעגוע?
"תמיד. כל הזמן. אני לא יכול לומר שבערב שבת אני מתגעגע לשירה במיוחד. כמה חודשים אחרי הרצח פינינו את חדרה. נמנענו מיצירת אנדרטה בתוך הבית. את הבגדים שלה חילקנו בין חברותיה שנהגו לחלוק איתה בגדים. חלק מסרנו, חלק נשארו במשפחה. והתמונות שלה רצות, יחד עם התמונות המשפחתיות הנוכחיות, על מסך המחשב שבמטבח. זה מרכז הבית. שירה אפתה ובישלה והמחשב שימש אותה להורדת מתכונים ולהכנת רשימת קניות. בעצם, רק 'העוגה של שירה' הפכה לסוג של אנדרטה. הייתה לה עוגה מורכבת שדרשה שילובים של פטל וגבינה. מאז ששירה איננה אנחנו כבר לא מכינים אותה. אף אחד לא יכול לאכול אותה. אבל המשכנו לשמור על ארוחות ערב משפחתיות. עם הזמן מתרגלים לעובדה שיש רק חמש צלחות על השולחן".
אתם בקשר עם חברותיה לכיתה?
"יש גרעין של ארבע־חמש חברות ששומרות איתנו על קשר. לפעמים הן באות לארוחת ערב. הנה, תראי תמונה", הוא מצביע על המסך. "כאן אנחנו בשוק מחנה יהודה. בימי שישי, בשש וחצי בבוקר, לקחתי את הילדים לקניות. בדוכן של איוב, סוחר הפירות, תלויה תמונה של שירה מתוך כתבה בעיתון".
רק פעמיים בשנה הוא עולה לקברה של שירה. ביום הולדתה וביום השנה להירצחה. "ואני לא מדבר איתה, אלא עליה. ברור שבעקבות הרצח הפכתי להורה הרבה יותר חרדתי. זה לא שאומר שהילדים שלי לא עושים את כל מה שהם רוצים ואת כל מה שבני גילם נוהגים לעשות, אבל אני לחוץ. אולי גם לפני הרצח הייתי חרדתי והוא רק נתן לי תירוץ".
אילו יכולת לומר לשירה עוד משפט אחד, היית מבקש ממנה שלא תלך למצעד הגאווה?
"אני לא מאמין בחוכמת הבדיעבד. הייתי אומר לשירה כמה שאני אוהב אותה".
