כדי להבין את הסיפור של הפרויקט של רביבו צריך לחזור 40 שנה אחורה, להתמקם במושב שער אפרים, חמש דקות מנתניה, ואז לעשות תנועת מצלמה שסוקרת חצר הומה אדם ומוזיקה, ולפתע נעצרת על הפנים של שני ילדים שמציצים מוקסמים על ההמולה. דמיינו סינמה פרדיסו, רק בקטע של חפלה.
שם הכל התחיל, בהצצה ההיא שבה שני הזאטוטים רביב וניר, לרגע אפשר לחשוב שהם תאומים (יש הפרש של שנה בין השניים), קולטים את בני המשפחה המורחבת שרים ורוקדים בחצר של הסבתא ומחליטים שאין מצב שהם הולכים לישון.
רביב: "זה העיף לנו את הראש. חפלות כמו שיש לך בדמיון ואנחנו בני תשע־עשר, תוך שנייה היינו מהופנטים. מדבר איתך על שנות ה־80, חיים משה וזוהר ארגוב חזקים, צלילי הכרם גם רותחים".
ניר: "אתה מדבר על זמרים ענקיים, למשל אבנר גדסי, שהיו באים לאירועים כמו חתונה של הדודה, ומעבירים שם את כל הערב".
רביב: "קח דוגמה, דוד שלי מחליט לעשות חפלה ליום הולדת. בסביבות 11 בלילה הוא אומר, 'רביב וניר לכו לישון. יש פה עניינים'. אבל אנחנו להוטים, ב־12 רואים שמסדרים כיסאות, מתחילים להגיע אנשים".
ניר: "המועבט מתחיל להירקם".
רביב: "ופתאום מגיע הכוכב הגדול עם התלתלים, נכנס על כיסא גלגלים לסלון של סבתא, ג'קי מקייטן בכבודו ובעצמו, ומתחילה חפלה. דוד שלי רואה אותנו מציצים, אנחנו עושים לו פרצוף מתחנן, 'דוד, אפשר קצת?' 'טוב, שבו. אם ישאלו – אתם ישנים'. ושם אנחנו רואים דברים שמחלחלים עד היום".
× × ×
עד היום זה אומר שגם ב־2022 הילדים הגדולים רביב וניר בן מנחם ממשיכים לפזר את אותם צלילים, לשיר את אותם שירים ישנים ולרקום מועבטים שאולי זאטוטים אחרים מציצים עליהם מהופנטים.
"הפרויקט של רביבו", שרביב ייסד וצירף אליו את אחיו ניר יחד עם אלירן צור ("הוא כמו אח מאומץ מבחינתנו"), פרץ ב־2012 בבום. הרכב שעשה כבוד למוזיקה המזרחית של פעם, צמח דרך הרשתות ("בשלושת הקליפים הראשונים שרנו עם פיג'מות וטרנינגים") ותפס כמו אש בשדה קוצים.
רביב היה אז מלחין ומעבד מוזיקלי שעובד עם בכירי הזמרים, בהם ישי לוי, שלומי שבת ושרית חדד. בעוד ניר עבד בשיפוצים ("הפעם הראשונה ששמעתי את עצמי ברדיו הייתה תוך כדי שאני קודח עם קונגו 40 קילו"). עם השנים הצטרף אליהם גם האח גדי בתפקיד המנהל המוזיקלי ונגן והשלים טריו משפחתי.
היום הפרויקט חוגג עשור. עם קבלות שבת בצהרי שישי, במועדון "רדינג 3" בנמל תל־אביב. אבל ההתחלה נראתה אחרת. "התגובה הראשונה הייתה 'רביבו? זה ההוא מהכדורגל? הוא הקים להקה? אתם מרוקאים?' לא הבינו שרביבו זה הכינוי שלי. עד היום מתבלבלים", רביב נזכר.
גדי: "תמיד אחרי הופעה שואלים אותי 'רגע, אתם תימנים או מרוקאים?' קודם כל, מה זה משנה. 'אבל איך רביבו זה תימני?' ואז אני מוצא את עצמי מסביר שזה בכלל השם הפרטי".
ובטח זרקו לכם, אתם כולה עושים קאברים.
ניר: "ברור, אחרי חודש כבר אמרו 'הם לא יחזיקו מעמד'".
רביב: "הם קוריוז אמרו עלינו, נתנו לנו מקסימום חצי שנה. הכתב הכי אופטימי נתן לנו שנה. אבל הדבר הזה מניע אותי. אני רגיל לקבל ביקורות".
ניר: "תמיד יהיו ביקורות. אם לא יהיו, אז כאילו אין על מה לדבר. התחלנו ממקום מאוד שקט, נישתי. רביב יצר סוג של מחרוזות במחשב שנה לפני שהפרויקט יצא. למה? געגוע למוזיקה הטובה של פעם. גם כשניסו לערער אותנו מבחוץ, נשארנו בשלנו. המשכנו להקליט כמו משוגעים".
גדי: "ככל שמבקרים אותך יותר, סימן שמאזינים לך יותר ושאתה מעניין יותר אנשים. גימיק לא מחזיק עשר שנים".
הצלחה כזו מייצרת גם חרדות, פחד שמתישהו הכל ייגמר?
ניר: "בשלהי 2013 היה לי משהו כזה, מיני חרדה. עולה לשיר ומילים בורחות, שוכח טקסט פתאום. לא טיפלתי בעצמי ובדיעבד הבנתי שכנראה זה היה התקף חרדה. כנראה מרוב הלחץ והטירוף משהו זז שמה בפנים. אחרי שלושה חודשים התאזנתי. שמע, אתה בכל פינה בארץ, מופיע בעולם לקהילות יהודיות, בכנסת, בית הנשיא, בריכת הסולטן לפני 3000 איש. עשינו דרך שאמנים שהם 30 שנה על הבמות לא עשו".
רביב: "לא רק שלא פחדתי, נהניתי מכל רגע. אני צריך לחשוש אם משהו ייפסק? אוי ואבוי לנו. ההצלחה לא קרתה לנו בגיל 17, כשאנחנו ילדים. היא קרתה באמצע החיים, יש לך צלקות על הגב, אתה יודע להבחין בין טוב לרע. ההצלחה שלנו באה מהשטח".
ניר: "תסתכל בערוץ היוטיוב שלנו, יש לנו 320 מיליון צפיות. זכינו בהרכב העשור בקריוקי – שזה מדד מאוד חזק עבור אמן בישראל".
רביב: "מה זה קריוקי? זה שטח. אתה יושב עם חברים באיזה מועבט, שם פליי ושר. ברגע ששמים אותך בקריוקי ושרים אותך, אתה קיים".
אבל אתה עצמך לא שר שיר שלך, אתה שר קאבר.
ניר: "הצעירים מבחינתם זה שיר חדש. 'תן לזמן ללכת?' מבחינתם זה הפרויקט של רביבו. אחר כך הם מבינים דרכנו שזה שיר של חיים משה".
רביב: "הרבה לא יודעים את זה, אבל קח שירים של זוהר ארגוב, לא כולם שלו. 'מה לך ילדה' לא שלו, 'עוד יום יבוא', 'ברצלונה'. זה היה אז מאוד באופנה לבצע שירים של אחרים. הצעירים שומעים את האלבום שלנו וזה מה שהם יודעים. אתה חושב שאכפת להם מזוהר? אכפת להם מחיים משה? זה שאנחנו עושים כבוד לזמרים האלה, זה כיף לנו, אבל בסוף הדור הצעיר לא מחפש את המקור".
× × ×
השיחה עם האחים בן מנחם מתקיימת בבית המשפחה שבו גדלו בנתניה. בניין דירות, שכונה ותיקה. על השולחן מפוזרות עוגות שאפתה אמא ציונה, ועל השיש קופסאות פלסטיק גדושות תבשילים שהילדים שנושקים ל־50 יתבקשו לקחת לנכדים. תמצית המשפחתיות הישראלית בטאפרוור.
בשיחה רביב לוקח על עצמו את תפקיד הבכור שמדבר בלהט, יורה לעיתים מהמותן, בעוד ניר, הצעיר ממנו, מקפיד להישאר מיושב, עם ארומה ממלכתית. גדי מסתמן כמופנם שבחבורה. לשלושה גם אחות קטנה, רעות, 40, שגרה עם משפחתה בקדומים.
מאחורי האנרגיה המשועשעת של החבורה מסתתר סיפור כואב של אובדן. ב־1982 שכלה משפחת בן מנחם את האב צדוק במלחמת לבנון. האב, בן ה־33 במותו, קצין לוגיסטיקה בקבע, נהרג בחילופי אש בגזרה המזרחית.
רביב שהיה אז בן כמעט בן תשע נזכר: "בהתחלה אתה לא קולט או מבין. בשבעה לקחו אותנו לשחק בגן, אתה יודע שקיבלת מכה, אבל זו מכה פנימית, אתה מדמם אבל זה לא כואב לך".
ניר: "השבעה הייתה בבית של סבתא ולא כל כך הבנו מה קורה. משרד הביטחון דאג להצמיד לנו מעין אח בוגר, שיוציא אותנו החוצה, יקנה לנו גלידות וישחק איתנו כדורסל וכדורגל. עשו הכל כדי להרחיק את הדבר הזה, את האבלות".
האמא ציונה מצטרפת בעדינות לשיחה: "אבל אני חושבת שלחסר הזה, העובדה שאין אבא, יש קשר לסיפור ולמה שהוביל אתכם למוזיקה".
רביב: "אם לא המוות של אבא, ולא שאני רוצה להגיד תודה שהוא איפה שהוא נמצא, לא יודע אם הייתי הופך למוזיקאי. אני אישית ברחתי למוזיקה. הפסיכולוג שלי, האוויר הנקי שלי הייתה המוזיקה. כשרציתי לבכות למישהו, הייתי סוגר את הדלת ומנגן. לא רואה שום דבר. היום אני יכול להבין שככה התמודדתי. זה נטו בגלל המוות של אבא. נקודה.
"חשנו גם את האהבה שלו למוזיקה. היה חוזר מהצבא שם אוזניות, טייפ סלילים ותקליטים, לאו דווקא מוזיקה מזרחית. היה שומע ביטלס, ורוד סטיוארט והגבעטרון. הוא גם ניגן על גיטרה, חליל, תופים ומפוחית".
ציונה: "בעלי היה בעיקר מנגן. איש העולם הגדול, שאהב לשמוע את כל המוזיקה של התקופה. היה בא כל שישי עם זר פרחים ותקליט, זה בשבילך וזה בשביל הנשמה".
גדי: "אני הייתי בן שלוש כשהוא נהרג, ככה שאין לי ממש זיכרונות, אבל יש תמונות וסיפורים. אתה גדל לתוך זה וכולם מספרים לך על אבא שלך. כילד הייתי הולך עם פחד תמידי, שלא יגידו את המילה אבא לידי. עבורי המילה אבא היא כאילו להגיד גורל, מוות. משהו שהוא בקצה האנושי".
רביב: "הוא היה מסתובב עם תמונות של אבא בארנק, כאילו עזב אותו אתמול. הוא התנהג בצורה כזו שהוא הכי קשור לאבא, זה הסטייט אוף מיינד שלו".
ציונה: "עבורי זה היה בום, שבר. חשבתי שמהשבעה אני קמה לצוק הכי גבוה בחוף וזורקת את עצמי. מה שהחזיק אותי קודם זה המשפחה. אמא עם ארבעה ילדים, הגדול בן תשע והקטנה בת חצי שנה. והם כילדים הפנימו את המצב ורצו להקל עליי, לא להוסיף קושי. לא הרגשתי את גיל ההתבגרות. והנה עכשיו תראה אותם מפזרים שמחה. מתוך הכאב והיתמות והשכול באה שירה, והשירה היא לנפש".
רביב: "אני גם אומר את זה בהופעות. הפרויקט של רביבו הוא מאוד משמח, אבל זה הגיע ממקום חשוך ואפל, והמוזיקה היא התרופה. אבא שלי היה אדם מאוד שמח ואופטימי. במובן הזה אנחנו ממשיכי דרכו".
