"אני שרה את השירים שלי, שירי אהבה ושירי ארץ ישראל. יאהבו או לא יאהבו, אני לא אחרוג מהסגנון שלי. אני לא יכולה להיות נועה קירל"

כך הכל התחיל.

"אחד הרגעים המשמעותיים בקריירה שלי היה המפגש עם שלמה צח ב־1965. הייתי אז תלמידה בתלמה ילין, חסרת אמונה בכישורים שלי. כבר חשבתי שאלך ללמוד ואהיה מורה לחשבון. שלמה חיפש מחליפה לזמרת בשלישייה 'גידי, צח וגילה'. ג'קי לוי, המורה שלי, הביא אותו לשמוע אותי שרה. לימים גם גידי עזב את השלישייה, ונשארנו צמד – אילן ואילנית. יונתן כרמון, שלקח אותנו להופיע עם להקת כרמון, הוא שנתן לנו את השם. רק אחרי שנים התברר לנו שאילנית היא סוג של צפרדע קטנה. כשהתחלנו להופיע אמרתי לשלמה 'איך נשתלב במוזיקה הישראלית? היו אז מספיק צמדים - חדוה ודוד, הדודאים, הפרברים, ושלמה אמר 'סמכי עליי'. הוא בנה לי קריירה מפוארת של 57 שנים. בגיל 19 התחתנו, וכמה שנים אחרי זה התגרשנו. ביום בו התגרשנו הופענו בערב יחד. אנחנו ההוכחה שאפשר להתגרש יפה, להישאר חברים מאוד טובים ולהמשיך לעבוד יחד".

השירים המצליחים.

"שיא נוסף היה ההופעה בפסטיבל הזמר והפזמון ב־1969 עם 'שיר בארבעה בתים' של אהוד מנור ונחצ'ה. שנה אחר כך כבר שרתי בפסטיבל את 'אהבתה של תרזה דימון' והגעתי למקום שלישי. השיר הבא היה 'רק הירח זורח', שלהפתעתי זכיתי איתו במקום הראשון. בהמשך שרתי בפסטיבל את 'אם ייפול הכוכב שלי' של יאיר רוזנבלום, שהגיע למקום שני. ב־1976, בחגיגת הזמר העברי, הגיע תורו של 'שיר של יום חולין', שהוא השיר הכי מושמע בעשרים השנים האחרונות והשיר הכי מצליח שלי, שיר שיישאר לדעתי גם אחריי".

נורית הירש ורחל שפירא.

"הופענו, אילן ואילנית, במועדון 'המערה' ביפו, וכשירדנו מהבמה, בדרך לחדר ההלבשה, הופיעו מולנו עיניים כחולות גדולות. העיניים האלו אמרו 'שמי נורית הירש, אני רוצה להציע לכם שירים'. היא זו שהביאה את אהוד. היא כתבה לי כ־50 שירים, כל אחד מהם פנינה. אחד מהם הוא 'נישק אותך האור', שיר נפלא, שאת המילים שלו כתבה רחל שפירא. יש לי עכשיו במגירה עוד שני שירים של רחל שפירא, שהלחין תומר הדדי ואנחנו עומדים להקליט אותם. לרחל יש זכויות גדולות בקריירה שלי".

להיות אומן ותיק.

"במדינה כמו ארה"ב יש מקום לזמרים ותיקים לצד הזמרים הצעירים. כאן פחות. אני מופיעה ברוך השם לא מעט, ממלאת זאפות. אני בוחרת מתי להופיע ואין לי צורך בזה לפרנסה. אני עושה את זה בשביל הנשמה. את שאר הזמן אני מקדישה למשפחה ולנכדים שלי. אבל יש הרבה אומנים שהלב יוצא אליהם. מישהו פעם אמר עלינו, 'טוב, אתם עשיתם את שלכם, שבו בבית'. למה שנשב בבית? הרולינג סטונס, כולם בני 70 פלוס, הופיעו כאן ומילאו את הפארק, אבל את האמנים המבוגרים שלנו לא מכבדים".

פספוס.

"ההופעה עם 'אהבה היא שיר לשניים' באירוויזיון 77' בלונדון. בבי־בי־סי הייתה שביתה ולא ידעו אם האירוויזיון בכלל יתקיים, לא היו סרטוני פתיחה, הקהל ישב משועמם באיצטדיון ובין שיר לשיר השמיעו מוזיקת מעליות. שילמנו מכיסנו לשלוש זמרות ליווי אנגליות ששרו במבטא בריטי כבד. השיר הלך לאיבוד. הגענו רק למקום 11. אז נשבעתי שיותר אני לא נוסעת לאירוויזיון. די, מיציתי את ההרפתקה הזאת. השיר הוא להיט גדול עד היום. אנשים מזמינים אותי ללוות חתן־כלה עם השיר הזה".

עד מתי.

"בגילי צריך לקום בבוקר ולהגיד עוד יום עבר ועוד יום מוצלח יהיה. אין ברירה, אחרת נהיה קרעכצן בבית. אני הולכת כל יום שישי לשיעורי פיתוח קול כדי לשמור על הקול שלי. אני לא אעלה לבמה עם זמרות ליווי שיחפו עליי ואהיה פתטית. אני עוד שרה, ברוך השם, את השירים שלי בסולמות המקוריים. אני שרה את השירים שלי, שירי אהבה ושירי ארץ ישראל. יאהבו או לא יאהבו, אני לא אחרוג מהסגנון שלי. אני לא יכולה להיות נועה קירל".