מפגן ברוטלי

התמונות ממסע הלווייתה של העיתונאית שירין אבו־עאקלה מזעזעות. אין הגדרה אחרת. זה בכלל לא עניין של פוזיציה פוליטית. היה ברור שהלוויה תסוקר לכל אורכה והתמונות יועברו בשידור חי לכל רחבי העולם, לא רק הערבי. באירוע כזה צריך לספור עד מאה לפני שמפעילים כוח. צריך להיערך אליו כדי שיעבור בצורה הכי שקטה והכי מהירה, לא רק בגלל הסיקור בכלי התקשורת אלא בעיקר בגלל נסיבות האירוע.

במותה הפכה אבו־עאקלה לסמל פלסטיני בלי כל קשר למי אחראי באמת לירי הכדור שפגע בראשה וגרם למותה. צה"ל יכול להמשיך לחקור ולתחקר את האירוע בג'נין, לנסות להבין איפה עמד כל אחד מהלוחמים של דובדבן ומי מהם ירה לאן וכמה כדורים. זה לא הסיפור במקרה הזה. ישראל היא הצד החזק בסכסוך הזה, היא הכובשת וחיילי צה"ל הם אלו שפעלו בג'נין שבכלל לא נמצאת בשטחה הריבוני של ישראל. ישראל רואה את זה כאקט של הגנה עצמית. העולם לא. בעיניים בינלאומיות האשמה תמיד תיפול עלינו. כך שלא היה טעם לכל מופעי הצדקנות. גולדה הייתה זו שאמרה שאנחנו יכולים לסלוח לערבים שהם הורגים את ילדינו אבל אנחנו לא מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם. נדמה שאלו התחושות בישראל בעקבות מותה של הכתבת.

את סיפור מותה של אבו־עאקלה היה צריך למוסס. לתת לו לחלוף. לתחקר, להביע צער ובעיקר לתת לה להיקבר בלי לעשות סיפור מכמה דגלים פלסטיניים. במקום זה משטרת ירושלים החליטה להיכנס ברב־רבאק בכל מי שיעז להניף את הדגל הפלסטיני או לקרוא קריאות מתסיסות. כאילו הנפה של דגל, פיסת בד לעזאזל, במשך צעדת לוויה של שעה־שעתיים מורידה או מעלה מריבונות ישראל בבירה. ברגע שהשוטרים התחילו לרדוף אחרי נושאי הדגלים התחילו קללות ועפו אבנים. ממראה השוטרים שמכים בחמת זעם כל מי שנקרה בדרכם אפשר לחשוב שמדובר בעניין קיומי. לא סתם האמריקאים התנפלו עלינו אתמול ודרשו חקירה של התנהלות המשטרה. מדובר לא רק בהרג של עיתונאית שהסתובבה עם וסט שעליו מופיע כיתוב זוהר של press, אלא גם בפלסטינית בעלת אזרחות אמריקאית.

אתמול בצהריים פירסמה דוברות המשטרה כי המפכ"ל הורה לתחקר את אירועי מסע הלוויה ולהציג לו את המסקנות בתוך ימים ספורים. זו לא תקלה ראשונה של מחוז ירושלים. בשנה שעברה הובילו החלטות שגויות של המחוז למהומות בסמוך לשער שכם. יחד עם הכוונה לפינוי משפחות פלסטיניות בשייח' ג'ראח, ירושלים בערה וחמאס ירה לעבר הבירה רקטות. זה עלה לנו בעשרה ימים של מטחי טילים ומהומות בערים המעורבות. השנה נדמה היה כי הופקו הלקחים. במהלך הרמדאן הפגין מפקד מחוז ירושלים ניצב דורון תורג'מן שיקול דעת ואורך רוח. העימותים בהר הבית היו בשליטה. חמאס והקיצונים רצו שהמתיחות תגלוש מעבר למתחם ההר אך המשטרה לא שיחקה לידיהם והתנהלה באחריות ובמקצועיות.

התמונות מיום שישי הן ההפך המוחלט מאורך רוח ושיקול דעת. הן מתעדות מופע מזעזע של ברוטליות ואלימות בלתי מרוסנת. הן מתעדות טירוף. ובעיקר כשל מוסרי קשה. אין שום הצדקה להכות באלות נושאי ארון קבורה כשהמת בתוכו. לזה אין שום תירוץ.