על זימה ושנאה

רפובליקת כאילו // עלאא אל־אסוואני - תרגום: ברוריה הורביץ - כנרת זמורה־דביר - 416 עמ'

כמו בספרי העיון 'האם טעתה המהפכה?' ו'איך יוצרים דיקטטור?' וגם ב'מי יעז לדבר?' רופא השיניים המצרי שהפך לסופר מצליח, עלאא אל־אסוואני, מקדיש את הרומן החדש שלו 'רפובליקת כאילו', למהפכת הכיכרות שהביאה לנפילת המשטר. אלא שבניגוד לרומנים הקודמים, 'בית יעקוביאן' ו'מועדון המכוניות של מצרים' — שזיכו אותו בפרסים בינלאומיים ובתואר "הסופר המצרי החשוב ביותר" — 'רפובליקת כאילו' נכתב בארה"ב, כשאל־אסוואני, רעייתו ושלושת ילדיהם, מנהלים את חייהם בגלות כפויה.

בסגנון רהוט, כדרכו המיוחדת של אל־אסוואני, הוא מנהל בספרו החדש חשבון מר עם כל ראשי השלטון. "לא תיארתי לעצמי שהנשיא מובארק הוא כזה פושע", מודיע אכרם וויסא, איש עסקים אמיד, שהעמיד את ביתו המפואר לרשות המפגינים בכיכר תחריר. ואילו אסמא, שכותבת למאזן, אהובה המפגין, קובעת ש"אפילו החיילים הפכו את עורם, ובמקום לחבק את צעירי המהפכה, הם פוצעים, עוצרים ורוצחים".

יש כאן גלריה מגוונת של דמויות שמוצאות ביניהן חיבורים מפתיעים — מאזן ואסמא מוצאים את אהבתם בהפגנות בכיכר; גנרל שנוואני שמפקד על כוחות צבא גדולים; שייח כאמל נוטף הארס בשם האיסלאם; עיסאם, מנהל המפעל שמשתף פעולה עם משקיעיו מאיטליה על חשבון הפועלים; ודאניה, הסטודנטית לרפואה שנקלעת בהיחבא לטיפול בפצועי ההפגנות. לכל דמות נועד תפקיד במרקם העלילה.

עוד לפני שאכנס לשילובה המלאכותי של ישראל בסיפור, חשוב להדגיש כי הספר לוקה בעיניי בשל גודש יחסי המין בין הגיבורים, הרומנים המזדמנים, חשבונות המיטה של הנשים — בראשן מגישת תוכנית הטלוויזיה הפופולרית "עם נורהאן", שהפכה בזכות כישוריה האינטימיים, למנהלת הערוץ. יותר מדי סיפורי זימה שנועדו לטעמי לקלוע להרגלי קריאה במערב; מבעל הבית השתיין שאשתו עוזבת לבית הוריה והוא מנהל רומן עם המשרתת, דרך משגלי הבוקר של קצין המשטרה הבכיר, ומגישת התוכניות בטלוויזיה שמחליפה את מאהביה בהתאם לשיקולי ההתקדמות בעבודה.

בכללותו, הספר מרתק, אבל עלילתו ספוגה בשנאה. אין מילה חיובית אחת על חיי היומיום במצרים. השנאה יוקדת בין הצעירים בכיכר למפקדי הצבא, בין מנהל המפעל לפועליו, ובין הנשים הנבגדות לבני זוגן. אנחנו נתקלים בהתכתבות מכמירת לב בין המפגין לאהובתו הרחוקה, בעדותה של סמירה איברהים על ההתעללות המינית שעברה בתחנת המשטרה, ועוד עימותים קשים בכיכר תחריר; אילו היה אל־אסוואני ממשיך להתגורר במצרים, הוא לא היה מעז לתקוף בסגנון בוטה כל כך את הנהגת השלטון, גם לא את קהיליית אנשי העסקים והאינטלקטואלים. מרוקו, סעודיה, ירדן, סוריה ונסיכויות המפרץ נעתרו לבקשה דיסקרטית של מצרים, ואסרו להכניס, להפיץ או להדפיס את 'רפובליקת כאילו'. רק בית הוצאה קטן בלבנון, שממנו השגתי בדרך נפתלת עותק בערבית, הסכים להדפיס מאות בודדות בלבד של הספר. השמועה מתעקשת, שאל־אסוואני הוא שמימן את ההדפסה.

וכאן גם מגיע מקומה של ישראל: שש פעמים לאורך עלילת הספר מוזכרת ישראל לשלילה, פרי דמיונו של המחבר, וכן "תפקידה" של מדינת ישראל בהפגנות שהובילו להפלת השלטון בקהיר. הספר גדוש בשנאה ובהפחדות כלפי "האויב הציוני". למשל: "לא יעלה על הדעת", מסביר בעל המפעל לקצין המודיעין הבכיר, "שפרחחים יקבלו כספים מאמריקה וישראל, כדי להרוס את מצרים ולהדיח את נשיא המדינה". וגם, "נסענו לסרביה וישראל", מגלה אחד המורדים, "ושם אימנו אותנו ביצירת הפגנות כדי להפיל את המשטר, וגם קיבלנו סכומי כסף גדולים".

כבר בספרו הראשון והנפלא, 'בית יעקוביאן', פיתח אל־אסוואני שיטה מיוחדת להתנהלותו מול ישראל: בגלוי, משמיץ, מחרים, ומודיע ש"לעולם לא אסכים שספריי יתורגמו לעברית". מאחורי הקלעים רוקם דיל עם המו"ל היהודי של הוצאת ספרי קודש בארה"ב, כדי שיקשר אותו עם הוצאה ישראלית שתוציא את ספריו בעברית בשיתוף פעולה מוזר. כך גם הפעם: אל־אסוואני יזם שאראיין אותו לקראת צאת הספר, אך כשקיבל את השאלות סירב לענות בטענה שאינו מדבר על ישראל. נזכרתי מיד בקטעים שהוא עצמו מקדיש ב'רפובליקה כאילו' לתפקידה של התקשורת. הנה אחד מהם: "בבת אחת זכתה תוכנית הטלוויזיה לרייטינג חסר תקדים. נורהאן אירחה מדי לילה מרצים באוניברסיטה, הוגי דעות ומומחים אסטרטגיים, שהציגו הוכחות מדעיות כי המהפכה במצרים לא הייתה אלא קנוניה שמימנו המודיעין הישראלי והמוסד. בכל תוכנית ניכרה התרגשות בפניה היפות של המגישה והתוכנית הסתיימה בתפילה ש'אלוהים, הפוך את מצרים למדינה בטוחה והצל אותה מהרשעים (האמריקנים) והבוגדים (הישראלים)'". •