הדרך לניצחון עוברת במורשת נעם רז

אפשר להתייאש. כשחושבים על זה לעומק, על ג'נין שלא מפסיקה לייצר מחבלים שרק רוצים לחבוט בנו בגרזן, על הפצוע הערבי שנפטר בהדסה הר הצופים ומשפחתו ציינה זאת בהשמדה של קומה שלמה בבית החולים, על מתפרעי מזרח ירושלים שמשליכים מהגובה דודי מים עצומים על ראשיהם של לוחמי מג"ב, על הר הבית שהפך לבירת חמאס ועל אוניברסיטת תל־אביב שמזדהה איתו, כששוקעים בכל התמונות והסרטונים האלה, אפשר באמת להתייאש.

כשמבינים שאנחנו תקועים כאן עם המוני חיות טרף שמקדשות את המוות, עם הורים שמחלקים סוכריות לאלה שהודיעו להם על מות בנם, ועם צעירים, עוד לא בני 20, שמסוגלים לפלח בגרזן ראש של אדם שמעולם לא פגשו לפני כן, זה ממש מחליש.

גם אם שבועיים בלי פיגוע נראים לנו פתאום כמו חגיגה (ושרק יימשך ככה), אנחנו לא מפנימים את זה שעשרים משפחות חדשות נכנסו למעגל השכול בחודשיים האחרונים. כמעט בכל רגע נתון בחודשיים האלה אחת או כמה מהן ישבו שבעה. אז מה קורה פה? פתאום בבום חזרנו אחורה עשרים שנה?

ואם כל זה לא מספיק, גם הפוליטיקה הבזויה הזאת נדחפת לכל מקום, צובעת ומתערבבת גם עם השכול, מתפרצת לטקסי יום הזיכרון ואפילו ללוויות. כנראה שבישראל אי אפשר אחרת.

מעולם לא שמעתי את השם נעם רז עד ליום שישי האחרון. וזה מוזר, אני טבול עד צוואר בביצת הציונות הדתית, קבוצה חברתית מתוקה וערכית, וחובבת סמלי גבורה. ומי כמו נעם היה סמל לגבורה. אבל דווקא הוא, שמאוד התעקש לעשות הכל בפרופיל נמוך, נטע בי בימים האחרונים המון תקווה בים הייאוש.

שמעתי בימים האחרונים את הרב חגי לונדין, חבר ילדות של נעם, מספר עליו, ובתוך ימי דכדוך - אישי, וכנראה לא מעט גם ציבורי - הבזיקה בי ההבנה: נעם הוא הסמל לכך שאנחנו ננצח.

כל הסיפורים שיוצאים עליו פתאום מזקקים את דמותו של עדינו העצני, אישיות מקראית לא ממש מוכרת לציבור הרחב, וקלישאה שגורה בפיהם של דתיים בני מכינות קדם־צבאיות. עדינו העצני מוזכר כאחד מגיבוריו של דוד המלך, יש אומרים שהיה זה דוד עצמו, שבעת שהיה יושב בבית המדרש היה מעדן את עצמו כתולעת, ובשדה הקרב היה מקשה עצמו כעץ.

23 שנה מחייו הקדיש נעם לביטחון ישראל מאז שהתגייס לימ"מ. הוא לא חיפש תהילה, אפילו ברח ממנה. משום כך הוא היה דמות כל כך לא מוכרת לי, וכנראה לרבים אחרים. היו להם שיחות על המוות, מספר הרב לונדין. "אתה לא מפחד למות?" שאל אותו הרב לונדין, "הרי הסטטיסטיקה נגדך. 23 שנה של פעילות מבצעית שבה אתה נמצא שוב ושוב ושוב תחת אש?". ונעם ענה: "זה לא משנה כמה שנים אתה חי, משנה מה עשית בהן".

אז מה הוא עשה ב־47 שנותיו על פני האדמה הזאת? איש משפחה לפני הכל, מגיע מהפעילויות הכי קשות ומעייפות, ותמיד מקפיד לקום לתפילת שחרית, מקדיש זמן ללימוד תורה ובכל דקה פנויה מטפח את כרם הזיתים שנטע. בבית הוא צנוע, משפחתי ומסור לעצי הזית. בפעילות מבצעית חזק מאוד וגם אגרסיבי.

"וכמה נעם רז כבר יש לנו?" אומר הרב לונדין, שמלמד ומרצה במוסדות ובמסגרות שונות, טרום גיוס ואחרי השחרור: "אני נפגש בלי סוף עם חבר'ה, לפני צבא ואלה שנמצאים תוך כדי שירות במערכות הביטחון השונות. יש עשרות ומאות כמו נעם רז. האנשים העדינים ביותר בחיים האזרחיים שיודעים בבת־אחת להוציא מעצמם את כל הצד המקצועי הכי חזק. בכל פעם שאני פוגש אנשים כאלה יש לי צמרמורת, כמו שפגשתי דמות מהתנ"ך".

אין מנוס מלהבין שנעם רז כנראה גם הרג כמה וכמה אנשים במהלך חייו. אבל הוא לא עשה זאת בחדווה. הוא מעולם לא התהדר בזה ואפילו לא דיבר על כך. הוא היה לוחם חד מאוד, מקצועי וקשוח, אבל מעולם לא קידש את המוות ולא צהל על מותו של איש. נסיבות מותו של נעם מחדדות את הטראגיות שבקיומנו כאן. אנחנו מנסים לפעול בפינצטה ולפגוע אך ורק במעורבים ביותר. אפילו לא לפגוע, אלא לעצור בעודם בחיים. ועל עדינות היתר הזו אולי שילם בחייו.

הבנים של נעם לא מהללים את מותו. הם בוכים עליו וכועסים כעס מובן. ובכל אלה שונה נעם רז מאלה שמולם נלחם. בכל אלה שונה משפחתו ממשפחותיהם. שונים אנחנו מהאויב. כי אומה שמקדשת את המוות, שמבחינתה הוא הייעוד, שם היא נעצרת ולא תגיע לשום מקום מעבר לו. ואפשר לראות היטב במרחב המזרח־תיכוני מה הרף העליון שאליו מסוגלות להגיע אומות המוות. אנחנו אחרים. לנו יש את נעם רז, יש עוד עשרות ומאות כמותו, ולכן אנחנו ננצח.