תגידו, איפה יש ים עם מדבר ולווייתנים?

שני משלים / הנה משל: היה היה סבא אינדיאני שהיו לו שני זאבים. אחד אדום שהיה מלא כעס ושנאה ואחד חום מלא טוב ויראת כבוד ואהבה וחסד. וכשהנכד החמוד שואל את סבא שלו, "איזה משני הזאבים יותר חזק?" הסבא לא מהסס ועונה לו: "זה שאני מאכיל". צריך ת'נמשל? סבבה. אז הסבא מתכוון שהזאב שהוא מאכיל ברוע או לחלופין בטוב הוא החזק משניהם וזו בחירתנו.

אז בעודנו עסוקים בלחיות פה כשאנחנו מאכילים את שני הזאבים בו־זמנית, נפלה לנגד עיניי בהיפוך גמור, שורה נהדרת שהגתה זוהר כהן בת הרבע לשלוש כשהייתה תקועה בפקק עם אמא שלה גיל. והשורה היצירתית שלה (שפורסמה בכתבה ב”כלכליסט”) הלכה ככה: "הים נוסע ברכבת. היא לוקחת אותו למדבר, כדי שיהיה ים ללווייתנים שם".

נהדר לא? אני עפתי על זה. כי תחשבו על המחזה הסוריאליסטי הזה שבו רכבת נוסעים רגילה נוסעת למדבר כשהיא עמוסת ים וכל זה בשביל... הלווייתנים. הרי זה מה שחלם בערך שמעון פרס כשפינטז על תעלת הימים. וזה מה שראתה בדמיונה זוהר בת הרבע לשלוש (הדגש על הרבע).

חוכמתם של ילדים ויכולת ההבחנה שלהם ידועות מראש. הספק הגדול מופיע אצלנו כמבוגרים נוכח המציאות שאנו נתקלים בה כשאנחנו גדלים, וכבר לא שייכת לעולם הדמיוני שבנינו פעם. ילדים לא יפוצצו רופאים במכות, לא יזגזגו כמו פוליטיקאים אלא בסקייטבורדים בירידות לבית הספר. ילדים מקסימום יחייכו בלעג ילדותי כשיראו את המאמץ מלא הספק שאנחנו עושים להיות מי שאנחנו.

מתגעגעים לילדות? / ילדות זה משהו שפוגש אותך לטוב ולרע בכל גיל. אהוד מנור קרא לזה ילדותי השנייה, והייתה כנראה גם השלישית וכמובן הראשונה שבה היו: שביל, עץ ובית. סוס ועגלה. סברס שנמכרים ברחובות בשנות ה־50, או לחלופין: יוסי ילד שלי מוצלח שהיה חולמני כזה וכשאמא ביקשה ממנו להביא דברים מהמכולת, שכח כמעט הכל והביא דברים אחרים כמו למשל כלבלב.

בילדות היינו צריכים לדעת עם מי כדאי לריב, עם מי להשלים, ועם מי לשחק קלאס, שהיה בדורי מה שאייפון עם אפליקציות וטיקטוקים הוא בדור של גידי ולני. בילדות חיפשנו את הסוד שהיה טמון במשמשים כדי לשחק עם מה שקראנו להם גוגואים. שזה עג'ו בערבית, כלומר הגלעינים של הילדות. היו גם הגרעינים של הילדות שפיצחנו בעצבנות במשחקי כדורגל ושהפכו בסוף לגרעין של האטום. אותה מילה, אותו גרעין וברררר איזה הבדל.

תביא חמש אבנים אבל לא כדי לזרוק עליך. תביא אולר לא כדי להידקר על ידי מחבל. ונניח במשחק האנדס אפ מהשכונה באת מאחור וצעקת בפיריות “האנדס אפ” לחבר שלך, משמע תרים ידיים, כלומר נתפסת. היום אצל המבוגרים יורים בלי האנדס אפ ובלי הבחנה ואזהרה.

וזה הים / ואולי בגלל הבלגן שעושים המבוגרים בחרה זוהר הקטנה ומלאת הדמיון להעמיס ת'ים על הרכבת. כי אולי חשבה שככה מרטיבים גם למדבר את השפתיים החרבות שלו, או כמו במחאה דמיונית לשים באמצע המדבר ים ולווייתנים זה אומר דרשני. כלומר אתם המבוגרים לא מבינים מהחיים שלכם.

וככה בעודי בוחש בטקסט שלה, החלו סימפטומים של ים להציף אותי. וככל שהמעלות עלו וירדו השבוע כמטוטלת התחלתי להתגנב לים בבקרים כמו ילד שאיבד את גליו בחורף. האם אפשר להעמיס אותך על רכבת, קואליציה של גלים שכמוך? שאלתי בעודי טובל בו כמו לווייתן.

אגב אני זוכר שבצבא בבחינות לשייטת שאלו: איך אתה נכנס למים, לאט או מהר? וכיוון שלרגע חלמתי להתקבל, עניתי שאני נכנס לים מהר כי חשבתי שככה גיבורים ייכנסו למים. בלי פחד. אז אמנם עברתי את הבחינות אלא שאחר כך העיפו אותי משם אולי כי יש טעם בלהיכנס למים גם לאט.

הרכבת שלי / ועכשיו לרכבת מהשורה של זוהר. זו שסוחבת את הים למדבר. השבוע כשעברתי ליד תחנת רכבת צפון שמתי לב שמלבד אישה אחת, אף אחד כבר לא אחז במסכה, לא על היד, ולא מתחת לסנטר כפי שנהגנו לעשות לפני שהתחילו לאיים עלינו עם אבעבועות הקופים.

בנעוריי הצעירים הייתי חוצה ברכבות את כל אירופה מרוב שפחדתי לטוס טיסות פנימיות. קראו להן רכבות האוריינט אקספרס, ומהן נגזרו כל הרציחות בספרים של אגאתה כריסטי סופרת המתח הבריטית (רצח באוריינט אקספרס).

אז פעם עשיתי עם אצ'י (שם של חבר נגן ומפיק סרטים) נסיעה ארוכה לוינה מקום הולדתו. וכשהלכנו לאכול בקרון האוכל של הרכבת, לא הבחנו שהחליפו את הקרונות, וכך כשחזרנו לחפש את הקרון שלנו (שכלל מזוודות, דרכונים וסוכריות M&M’s לא מצאנו אותו, כי בחילוף הוא התחבר לרכבת שפניה להונגריה. פאק, מה נעשה בהונגריה? נאכל בורשט וקיורטוש? שאלנו בקריזה את הקונדוקטור.

"תרדו בתחנה בבלגיה, וחכו לרכבת עם הקרון האמיתי שלכם. היא תחלוף בתחנה בשתיים וחצי בלילה ואתם קפצו עליה כשני לווייתנים", הציע הקונדוקטור. ואכן בשתיים וחצי בול הגיעה האוריינט אקספרס ואנחנו קפצנו עליה כשני אנשים קצת מיואשים עד שמצאנו את המזוודות והדרכונים שהתברר שאיש לא נגע בהם.

שיר אהבה מדברי / ועכשיו למדבר של זוהר. אז הנה שיר אהבה מדברי שאני מקווה שאמא שלה תשמיע לה כשתגדל.

אִם זֵר קוֹצִים כּוֹאֵב / זה מַה שֶּׁאַתְּ אוֹהֶבֶת,

אֵלֵךְ אֶל הַמִּדְבָּר / וְשָׁם אֶלְמַד לִכְאֹב.

וְאִם שִׁירִים אָהַבְתְּ, רַק שֶׁכּתוּבִים בָּאֶבֶן –

בֵּין הַכֵּפִים אָגוּר וּבַסְּלָעִים אֶכְתֹּב.

וְאָז, כְּשֶׁנִּתְכַּסֶּה / עם הַחוֹלוֹת בַּחֹשֶךְ

וְסֵפֶר הַדְּבָרִים / בַּחֹשֶךְ יִתְכַּסֶּה,

תַּגִּידִי לִי מִלִּים יָפוֹת מִבְּכִי וָאֹשֶר;

הוּא כַּנִרְאֶה אָהַב אוֹתִי, הָאִישׁ הַזֶּה.

כמה יופי יש בשיר הזה של נתן יונתן (שהולחן פנטסטי על ידי פרופ’ גידי קורן). השיר על האיש ההולך למדבר לכאוב את שארית אהבתו. וכמה יופי יש במשפט הוא כנראה אהב אותי האיש המדברי הזה, או בהיפוך היא כנראה אהבה אותי האישה הזאת, למרות הכל.

אגב בילדות המדומיינת שלנו היה המדבר מלא גמלים שפסעו ימין ושמאל רק חול וחול, ללא שום כוונות פוליטיות והשתוללויות בכבישים.

שלג מאלסקה / אם זוהר אכן העבירה ים עם רכבת למדבר, אז אפשר הכל. זה המסר. הילדים שלי בילדות הציעו פעם להעביר את אלסקה לישראל במטוס כי רצו פה שלג. אבל עזבו. החמסינים הגיעו השבוע עם אובך קריר. החיילים המתינו לתשובה בקשר למלגותיהם ובסוף מצאתי עצמי נוסע דווקא צפונה (ברכב ולא ברכבת) לחפש את הירוק שבתוכי. הים נשקף כהרגלו משמאל לכביש ולידו הבריכות המעוגנות בטבע של מעגן מיכאל. הכל נראה קסום. רק שמישהו לא יקלקל עם איזה מחבל.

ואז חשבתי על שני דברים. הראשון שזוהר בת הרבע לשלוש בטח עוד תהיה סופרת גדולה כשתהיה בת רבע ל־30. כי אם ככה היא התחילה בגיל רבע לשלוש אז השמיים והים והמדבר הם הגבול. ודבר שני שאני מצטער שלא חשבנו כמוה בילדות, להעמיס את הים על רכבת ולנסוע איתו אל המדבר. יכולנו עכשיו לעמוד כמבוגרים ולהביט בלווייתנים שקופצים בים ליד שדה בוקר או צוקים או ירוחם. אולי אפילו להאכיל אותם בטוב שבנו. הרי נולדנו מצחיקים, מלאי דמיון וכואבים ואוהבים. והשאלה רק מה עשינו עם זה ואת מי האכלנו יותר - את הזאב הרע או את הזאב הטוב.