"לפעמים אני מרגישה כמו ילדה שהתחפשה לאמא"
כשרחלי שלו הפכה לאמא, היא ילדה גם קומיקס שעזר לה להתמודד עם קשיי האימהות הטרייה. היום, עם חמישה ילדים, "האימא עם הפסים" היא כבר מותג משגשג, עם טור קומיקס שבועי שמתפרסם ברשת וגם הפך לספר מצליח. בראיון היא מספרת איך ילדיה מתמודדים עם העובדה שהם מככבים כדמויות בקומיקס, ומסמנת את היעד הבא: להצליח גם בחו"ל
כשילדה את בנה הבכור היו לה רגעים. ועוד איזה. בחלק מהם הרגישה כמו אישה שהושלכה לכלא ובאחרים חששה לאבד את שפיות דעתה. בתיאור הזה אין שומדבר חריג, רוב הנשים מגלות שהכניסה לעולם האימהות רחוקה מלהיות גן של שושנים; אבל רק אישה אחת הפכה את המציאות הזאת לסטארט אפ כשהמציאה את עצמה בתור "האימא עם הפסים". קוראים לה רחלי שלו והיא מאיירת מחוננת עם הומור כשר למהדרין.
"חשבתי שזה יהיה ספר של אמהות, מתנה ליולדת, ומהר מאוד גיליתי שגם אבות בולעים אותו, ולא בסתר, ושגם ילדים ובני נוער קוראים ונקרעים מצחוק. הוא באמת חצה גילאים וגבולות", מספרת שלו (40), כיום כבר אימא לחמישה פלוס כלב. "זה כיף, אבל אני חייבת להודות שזה היה לגמרי מקרי. הרבה מאיירים אוהבים לעשות פסים ובמקרה שלי הם קיבלו משמעויות נוספות: ציפור דרור שהפכה לאימא, נכלאה בבית ולובשת מדים עם פסים; אימא טרייה שחוששת לרדת מהפסים, וגם שני פסים של בדיקת הריון ביתית. מיכאל, הבכור שלי, נולד הרבה לפני שני הפסים של בדיקת קורונה".
איך את מסבירה את המג'יק הזה?
"אני מאיירת משהו מהחיים, מתחום הזוגיות או הנשיות שנראה לי סופר־שלי, ופתאום מתברר שהוא משהו אוניברסלי שמעורר הזדהות מקיר לקיר. כשמתרכזים בדקויות האנושיות מגלים שאנחנו יותר דומים משונים. לכן עכשיו אני מכוונת לחו"ל. איירתי את הילד, שבמשך חודש מפמפם לי את כל שירי חנוכה, אבל במסיבת חנוכה בגן לא עוזב לי את הרגל. במהדורה האמריקנית אלה יהיו שירי כריסמס".
הילדים הפרטיים שלך מזהים את עצמם בקומיקס?
"כמובן, ונראה לי שהם אפילו די גאים בייחוס הזה. בינינו, אין להם ברירה, מה הם יכולים לעשות? לחפש לעצמם אימא אחרת, שלא מגלה את כל הסודות?"
את באמת מגלה את כל הסודות?
"כן, כמעט, אבל קומיקס, מטבעו, הוא פילטר מוגזם שמרגיע את החשיפה. מי משלושת הבנים היה המתאהב הסדרתי? בחיים לא אסגיר את השם. ברבים מהאיורים הילדים דומים זה לזה, כך שאין שיימינג על ילד ספציפי".
את גם מאיירת את עצמך כילדה שנולדה עם עיפרון?
"לא, מפני שלא הייתי כזאת", מספרת שלו לבית פלאוט, ילדת הסנדוויץ' של שופטת במחוזי ומהנדס, שגדלה כסרבנית ציור. "הגננת תהתה מה ייצא מילדה שלא מציירת ואפילו לא מקשקשת, אבל אימא שלי סירבה לדאוג. בצדק. אין טעם ללחוץ. בגיל חמש, כשישבתי עם אימא בתור בקופת חולים והשתעממתי, ביקשתי ממנה דף ועט ומאותו הרגע לא הפסקתי לצייר. אבל אז התעוררה בעיה חדשה. 'הילדה מחזיקה את העיפרון עקום'. גם הפעם אימא נהגה בחוכמה כשאמרה לגננת 'עזבי אותה, ככה נוח לה'. היום גם אני אומרת לאמהות מודאגות: אין דבר כזה 'להחזיק נכון'. תנו לילד לזרום עם העיפרון בדרך שטובה בשבילו".
ברמן חתיך ודתי
באולפנת צפירה, אליה הגיעה מפתח־תקווה, לא הייתה מגמת אמנות או עיצוב. "למדתי מחשבים, תחום שאין לי שום קשר אליו, הייתי יו"ר ועדת הקישוט, רוב השיעורים ישבתי בחוץ וציירתי תפאורות לבני עקיבא. בגיל 17 אבא שלי לקח אותי לתערוכת סוף שנה בבצלאל ופתאום נפקחו לי העיניים, הרגשתי שאני נכנסת למקום מופלא. אחרי שנתיים של שירות לאומי בכפר ילדים בכרמיאל התחלתי ללמוד שם, במסלול איור של המחלקה לתקשורת חזותית. בהתחלה הרגשתי שחסרים לי מושגי יסוד מפני שלא למדתי אמנות, אבל די מהר הבנתי שזה יתרון. באתי נקייה, בלי מניירות, צמאה ללמוד".
הפסקול של שנותיה בעיר הקודש היה סירנות. "האינתיפדה השנייה הייתה אז בשיאה, עבדתי בבית קפה לצורך פרנסה וסימנתי את המקרר שמאחוריו אתחבא כשיקפוץ עליי מחבל, אבל בכיתה - פרחתי. גם היחס שלי לאיור השתנה. בתיכון, כשציירתי ללא הפסקה, לקחתי את זה כדבר מובן מאליו, וככל שהתבגרתי הבנתי איזו מתנה מדהימה קיבלתי – היכולת להביע רעיון בציור, לספר סיפור ולהצחיק. המשולש המושלם. בשנת הלימודים האחרונה, כשפיתחתי דלקת בשורש כף היד, סבלתי מכאבי תופת ולא יכולתי לצייר, תהיתי מה עוד אוכל לעשות בעולם הזה".
כל חבריה למחזור ברחו לתל־אביב דקה אחרי התואר. "נשארתי בירושלים לבד. כצעירה דתייה היה לי נוח בה. התחלתי לאייר ספרי ילדים, הייתי עצמאית וגם הייתי מדוכדכת מכל מיני בליינד דייטס שאליהם יצאתי רק כדי לסמן וי. אחותי הגדולה נהגה להקניט אותי ב'מה את חושבת לעצמך? שיום אחד תיכנסי לבית קפה והברמן יהיה גם חתיך וגם דתי?' ועניתי לה 'כן'. לא היה לי ספק שזה מה שיקרה".
וזה מה שקרה?
"כן. כל השבוע גרתי בירושלים, ורק בחמישי אחר הצהריים ירדתי לתל־אביב ונפגשתי עם החבר'ה שלי בבית קפה כשר ברחוב אחד העם. יום אחד נכנסתי וראיתי שיש שם ברמן חדש, דתי וחתיך. חזרתי לשם עוד פעמיים, עד שהוא ביקש את הטלפון שלי. זה היה בועז שלו, חייל משוחרר שצעיר ממני בשנתיים. רק בהמשך התברר שסבא שלו וסבא שלי למדו יחד באותה כיתה בתל־אביב. כבר אמרתי שהעולם מה־זה קטן?"
בשנה הראשונה לנישואיהם שניהם נשאו שם משפחה כפול, שלו־פלאוט. "התחתנתי בגיל 27, היה לי קשה לוותר על השם פלאוט, אבל גילינו שזה מסורבל נורא. אמרתי לעצמי שמי שאהב אותי בתור רחלי פלאוט יאהב אותי בתור רחלי שלו, ושאם שלו הצליח למאיר ולצרויה אולי הוא יעבוד גם אצלי". תוך שלוש שנים הם הביאו לעולם שלושה בנים – מיכאל (11) גבע (10) והילל (8 וחצי), והספר "האימא עם הפסים" מסתיים כשהיא מנופפת לשלום לעבר ארבעת הגברים שלה ומדדה לעבר בית היולדות.
"זה בדיוק מה שקרה", היא מודה באשמה. "התרגלתי לעובדה שאני אימא של בנים ופתאום, לפני ארבע שנים, באה רמה. חיכיתי לה ארבע שנים, ודקה אחרי שהגיחה ממני הסתכלתי לה בעיניים והרגשתי שמשהו חדש נפתח בי. לפני שנתיים נולדה אלונה. קראתי לה כך מרוב אהבתי לספר 'על עלה ועל אלונה' של שירה גפן ודוד פולונסקי, וגם כמחווה לאלונה פרנקל מ'סיר הסירים'. אלילת ילדותי. במשפחה שלנו יש שתי קבוצות. שלושת הבנים הגדולים שגדלו בכפר סבא לעומת שתי הקטנות שכבר נולדו בפרדס חנה - כרכור, נוף הילדות של בעלי".
חמישה ילדים זה...
"קרחנה אחת גדולה. הפרעת קשב שאי־אפשר לרסנה. כולם מדברים אלייך וגם את עדיין מרגישה כמו ילדה שחייבת לדבר עם מישהו, עד שאת נזכרת שאת האימא. כן, לפעמים אני מרגישה כמו ילדה שהתחפשה לאימא".
כבוד השופטת
את המעבר לקומיקס היא זוקפת לזכות עבודת הגמר שלה בבצלאל. "כתבתי ספר, איירתי אותו, חיכיתי למחמאות ונתקלתי בחבר שופטים חמור סבר", היא נזכרת. "אמרו לי 'הציורים יפים מאוד, אבל מאיפה באה לך היומרה לכתוב? את מאיירת, לא סופרת'. רק מישל קישקה החמוד יצא להגנתי. הוא אמר במבטא הבלגי החמוד שלו 'רחלי, השעה עכשיו 11:00 בבוקר, ובשעה 11:05 את תעמדי בשורה הראשונה של המאיירים בישראל'. מאז, במקביל לספרי ילדים ואיורים לעיתונות, שהם הלחם והחמאה, חיפשתי כל הזדמנות להרחיב את היריעה ולהתבטא גם בכתיבה. זה קרה כשירחון של הורות הזמין אצלי איור, אמרתי שלא אוכל לעמוד בלוח הזמנים מפני שבעוד שבוע אני יוצאת עם המשפחה לטיול קרוואן, ותוך כדי התנצלות שאלתי אולי בא להם לפרסם כתבה מאויירת של טיול על גלגלים. בטורים הראשונים היה מלא טקסט, עם הזמן למדתי לצמצם וזה הפך לקומיקס".
המפגש הראשון שלה עם טעם ההצלחה היה ב"רק בישראל", ספר חיפושים בסגנון "איפה אפי" שבו שלו הובילה פעוטות מגיל שנתיים בין רחוב תל־אביב, שוק מחנה יהודה, ים המלח ואילת. "מו"ל גרמני הזמין ממני 'ספר מרובה פרטים', זו ההגדרה המקצועית, וכשכתבתי את הגרסה הישראלית קיבלתי תשובות שליליות מכל הוצאות הספרים המקומיות. הנימוק היה זהה – 'הורים ישראלים לא אוהבים ספרים בלי טקסט'. בערב יום העצמאות, לפני חמש שנים, החלטתי שאין לי מה להפסיד ושלחתי אותו פעם נוספת ל'ידיעות ספרים'. תוך חמישה ימים הוא הודפס, נכרך והשאר היסטוריה. הוא כיכב בראש רשימות רבי המכר אצלנו, וגם בגרמניה ובארצות־הברית".
"האימא עם הפסים" נולד כטור קומיקס שבועי שפורסם ב"מקור ראשון" במשך שבע שנים וקנה לו מעריצים קבועים. "כשאיירתי את החופש הגדול כמפלצת ענקית אנשים הדביקו את זה למקרר, עד סוף הקיץ, זה מחמיא". לפני כשנה וחצי הקשר נותק, ולמרות ששוט הדד־ליין כבר לא מרחף מעל ראשה, היא ממשיכה ליצור מדי שבוע טור חדש שעולה ברשת, בדרך לספר השני של "האימא עם הפסים", המתעד את המשפחה המורחבת, עוד שתי בנות וכלב.
וגם הקורונה מככבת ברקע. "בקורונה גיליתי כמה לא התקדמנו מבחינת הפמיניזם. ברוב המשפחות, מי שנשארו בבית היו הנשים. זו הייתה תקופה קשה מאוד שבה נאלצתי לחבוש יותר מדי כובעים. הייתי תומכת טכנית ומינקת ומבשלת ואין עזרה כי אין יוצא ואין בא. קשוח. סבתא שלי, רבקה רבון, בת 83, נדבקה בקורונה בדיור המוגן שבו גרה ותוך שבוע נפטרה... גם את זה איירתי בטור קומיקס עם פאנץ'".
בימים אלה היא משיקה קורס דיגיטלי בשם "קייטנת איור לילדים" עם בנה גבע, מבשלת פודקאסט שיביא את הסיפורים שמאחורי ספרי הילדים הקלאסיים בישראל, עובדת על רומן גרפי לנוער וגם חברה בצוות השיפוט בתחרות השישית לקריקטורה הומוריסטית על שם פרידל שטרן, שהיתה מחלוצות הז'אנר. פרידל, שמעולם לא התחתנה ולא ילדה, הורישה את כל עזבונה האמנותי לאק"י, איגוד הקריקטוריסטים בישראל, ובצוואתה פירטה מי יהיה בצוות השיפוט ומה יהיה נושא השנתי.
"לא זכיתי להכיר אותה", אומרת שלו, "אבל היא היתה מדהימה. הקריקטוריסטית הישראלית הראשונה שברחה מפוליטיקה ונכנסה לשדות המוקשים של היחסים בין המינים. הנושא של התחרות הנוכחית הוא 'גברים? גברים!' וזה נושא שגם אני שולחת אליו יד ורגל. יצרתי עם הילה רגב את פרוייקט 'הסטנדרט הכפול' שמציג את היפוך התפקידים. את מכירה את האבא שאומר 'אשתי עוזרת לי מלא'?"
הגיעו עבודות יפות?
"מאוד. מעל 100 עבודות בקטגוריה של המקצוענים ו־50 במסלול החובבים. ההכרזה על הזוכים תתקיים בהשקת התערוכה, ב־20.6 במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס".
יש הרבה נשים מאחורי בועות הקומיקס?
"בעבר, כשהקומיקס היה בשוליים, הוא היה מאוד גברי. אני מניחה שגם היום יש בו יותר גברים מנשים, אבל אחת הקומיקסאיות הגדולות בעולם היא רותו מודן, שהייתה מורתי. כל ספר שלה זוכה בפרס אייזנר, שהוא האוסקר של הקומיקס. מדי פעם אני עדיין נתקלת בשוחרי ספרות ששואלים למה הזמינו אותי להרצות בחוג הקריאה שלהם. במקום להיעלב אני מחייכת, מנהלת איתם דיון מעמיק ומסבירה שספר קומיקס לא יכול להוות תחליף לספר שמעשיר את אוצר המילים של הילד, אבל זה ז'אנר שאפשר להפיק ממנו מלא דברים אחרים. אפשר להביע בו גם צחוק וגם בכי. באחד הטורים סיפרתי שבעלי חוגג יומולדת פעמיים בשנה: בתאריך שבו נולד ובתאריך שבו נפצע במלחמת לבנון השנייה. כשהכרנו, היו לי רגשות אשמה על כך שלא הייתי לצידו בשיקום שאחרי הפציעה. קיבלתי המון תגובות מפצועי צה"ל שנפצעו והשתקמו, אבל לא הגיעו לזוגיות. נגעתי בהם. תודה".
