שער שוויון
זו הייתה הבשורה שכדורגל הנשים חיכה לה עשרות שנים. אחרי מאבק עיקש ומורט עצבים, הודיעה השבוע ההתאחדות לכדורגל כי היא מסכימה להשוות את תנאי השחקניות לאלו של שחקני נבחרת הגברים. עכשיו מספרות מובילות המחאה, קארין סנדל, אשרת עיני ושי פרל, על ההשפלות והאיומים שספגו בדרך, התנאים המחפירים שבהם נאלצו לשחק לאורך השנים והאכזבה מערן זהבי וחבריו שלא התייצבו לצידן. "הייתה תקופה שבה קיבלנו את האפליה בהכנעה. העידן הזה נגמר"
הדרך לשוויון עברה בליסבון. טיסה ישירה מנמל התעופה בן־גוריון לבירת פורטוגל אמורה להימשך כשש שעות, אבל לשחקניות נבחרת ישראל בכדורגל, שהיו בדרכן למשחק במסגרת מוקדמות המונדיאל בנובמבר האחרון, נדרשה כמעט יממה כדי להגיע לשם. במשך 21 שעות הן עברו מסע מתיש ומפרך, שכלל טיסת קונקשן ושש שעות נסיעה מייגעת באוטובוס - הדבר הכי רחוק שאפשר לדמיין מהכנה אידיאלית למשחק. הסיבה למסע התלאות: זו הייתה הדרך הכי זולה להטיס אותן. אז מה אם הן נרדמו בתדריך שלפני המשחק והגיעו אליו בתנאים פיזיולוגיים בלתי אפשריים.
בדבר אחד אתם יכולים להיות בטוחים: איש לא היה חושב להתייחס בצורה מזלזלת כל כך לנבחרת הגברים ולכוכבים הגדולים שמשחקים בה, שעבורם נחכר מטוס עבור כל טיסה. להם יש כוח ומעמד, ובכירי הענף לא ירשו לעצמם להיכנס איתם לפינות. נבחרת הנשים היא כבר סיפור אחר.
הבעיה מעולם לא הייתה בתנאים שמקבלת נבחרת הגברים, אלא באלו שלא קיבלה עד השבוע נבחרת הנשים. למרות ששתי הנבחרות הלאומיות מתוקצבות על ידי המדינה – הפערים ביניהן היו תהומיים. 500 יורו מקבל שחקן נבחרת ישראל על כל משחק שאליו הוא מגיע, לעומת 15 יורו שקיבלה עד היום שחקנית בנבחרת הנשים לטובת הוצאות אש"ל. ספוילר: הסכום המצחיק לא הספיק, והן נאלצו להפסיד כסף בשביל הזכות לייצג את המדינה. באופן לא מפתיע, נמאס להן. אז הן השביתו את פעילות הנבחרת והציבו את הדרישה הרדיקלית שנקראת שוויון.
מובילת המהלך היא יו"ר ארגון שחקני הכדורגל בישראל וקפטנית הנבחרת עד לא מזמן, קארין סנדל (33), שבפועל הודחה מהנבחרת בעקבות המאבק שהיא מנהלת מול עסקני וראשי ההתאחדות לכדורגל. בצד אחד שלה יושבת עכשיו אשרת עיני (37), מהשחקניות המעוטרות בתולדות כדורגל הנשים בארץ, גם היא קפטנית הנבחרת בעבר ושחקנית ופרשנית כדורגל בהווה; בצד השני יושבת שי פרל (25), הצעירה שבחבורה ומהכישרונות הבולטים בארץ, שמשחקת בקבוצת זאנד מהבונדסליגה – הליגה הגרמנית הבכירה.
"הנבחרת היא לא עסק פרטי של אף אחד", אומרת סנדל. "ביקשתי שיחכרו לנו מטוס לטיסה ההיא לפורטוגל והתשובה הייתה: 'נשמות, זה יקר'. שחקני נבחרת הגברים משתכרים מאות אלפי דולרים, אבל לנו, בנבחרת הנשים, יש עבודה נוספת במקביל, כי אנחנו לא יכולות להתפרנס רק מהכדורגל. כשאני מגיעה לייצג את המדינה, אני מעשית מפסידה ימי עבודה. את ימי החופש שלי כבר ניצלתי, אז לקחתי חל"ת. לשחק בנבחרת עולה לי כסף. זה אבסורד".
עיני: "זה הגיע לרמה שהשחקניות צריכות להתחלק בחטיפי חלבון כי אין מספיק; וכשמנהלת הנבחרת הלכה לקנות כאלה, בהתאחדות לא רצו להחזיר לה את הכסף כי 'מה פתאום את צריכה לקנות להן?'"
סנדל: "'שיהיו רעבות', זה הציטוט".
פרל: "הזלזול בנו נמשך גם בארץ. בספטמבר זרקו אותנו להתאמן במגרש חלופי, וכשהגענו ראינו שהחולצות במידות קטנות ובלי מבחר. במקום מיטת טיפולים היה שולחן 'כתר' מפלסטיק, וכשעלינו למגרש ראינו שהוא מלא בורות. זה לא ראוי לשחקניות נבחרת".
ומה קורה לפני חודשיים, כששלחתן להתאחדות מכתב עם פירוט הבקשות שלכן?
סנדל: "בהתחלה ביקשנו להיפגש עם ראשי ההתאחדות לכדורגל. בשנת 2015 הכרזנו סכסוך עבודה, והייתה בזמנו ביקורת מצידם על ההתנהלות שלנו, אז הפעם התנהלנו בצינורות המקובלים. בתגובה, במקום פגישה קיבלנו שיחות איומים ושליחים למיניהם שהזהירו אותנו שיתבעו אותנו".
ביום ראשון סנדל נקראה לשיחה בהתאחדות לכדורגל שנמשכה לתוך הלילה. בסיומה הגיעה הבשורה שכדורגל הנשים חיכה לה עשרות שנים. "כל מה שהגברים מקבלים, גם אנחנו נקבל", היא אומרת השבוע אחרי שעלה בידה. המשמעות של הניצחון ההיסטורי עצומה: בטווח הזמן המיידי ישופרו תנאי הנבחרת - כולל אש”ל שווה לזה של הגברים וטיסות בתנאים נוחים יותר. בהמשך יורחב צוות האימון של הנבחרת ויתווסף מאמן מנטלי. “יש גם סעיף לקידום כלל הענף, שדואג לכל השחקניות בארץ לא רק ל־25 של הנבחרת”, מסבירה עיני, “המטרה היא הגדלת מספר השחקניות הפעילות, קידום שחקניות עבר בתפקידים שונים ובחינה של תוכנית מצוינות. בסופו של דבר אנחנו לא רוצות להיות תלויות בברז של כספי הציבור אלא שהקבוצות יהיו עצמאיות, שיבואו ספונסרים וששכר השחקניות יעלה”.
"זה נורא מרגש", ממשיכה סנדל, "אני תמיד מסתכלת על דוגמאות היסטוריות, ויש את הסרט 'סופרג'יסטיות' על המאבק של נשים לזכות הצבעה, מה שפעם היה נראה הזוי כי הן הרי כל כך אמוציונליות וחסרות שיקול דעת. המחיר שכל אחת מהן שילמה היה גדול למען הכלל, ובמידה מסוימת זה נכון גם לגבינו. הייתה תקופה שבה קיבלנו את זה בהכנעה, שבגלל שאנחנו נשים זה הגיוני שנופלה לרעה, והעידן הזה נגמר. אני מקווה שהשבוע התחיל אפקט דומינו שיביא שינוי ביחס לספורט הנשים בישראל".
עיני: “האמת, אנחנו באופוריה. לא רק שהשגנו ניצחון משמעותי ובעל ערך מעבר למאבק הספציפי הזה, עשינו את זה בצורה מאוד מכבדת. הבעיות הן עמוקות ושורשיות אבל חלק מהן היה ניתן לפתור מהר וזה מה שקרה. אני חושבת שזה גם בזכות השחקניות והאחדות שהפגנו. במשך שנים הרגשנו שאנחנו לבד, ועם המאבק הזה התחושה שאנחנו נתמכות על ידי הציבור ועל ידי נשים בעמדות מפתח שלא רק היו איתנו אלא גם תמכו בנו פומבית, וזה עוזר לנו להאמין שיהיה פיקוח, מעקב ובקרה על יישום ההסכם”.
קארין, תחזרי להיות קפטנית הנבחרת?
"אני מקווה לפרידה מכובדת יותר מהנבחרת, אחרי הרבה מאוד שנים ששיחקתי בה היא הייתה חלק סופר־משמעותי בחיים שלי. סרט הקפטן פחות מעניין, המאבק הזה גדול ממני ומהשאלה אם אשחק עוד משחק או שניים במדים הלאומיים, אבל הייתי שמחה לסגירה אחרת של הפרק שלי בנבחרת. זה כבר לא בידיים שלי".
למה נבחרת הגברים לא נרתמה למאבק שלכן? לערן זהבי ולשאר הכוכבים יש חשיפה גבוהה ברשתות החברתיות, והם יודעים להתבטא בנושאים שמפריעים להם.
עיני: "מתי בפעם האחרונה ראית שהם הביעו עמדה בנושא חברתי שהוא לא פוליטיקה? הכדורגלנים בישראל חוטאים לתפקידם כמובילי דעת קהל, ולא לוקחים את האחריות החברתית שאמורה להיות להם".
ביקשתן מהם סולידריות ושמעתם סירוב?
עיני: "מאחורי הקלעים הם שלחו הודעות תומכות".
טוב, מאחורי הקלעים זה קל.
עיני: "הכי קל. זה תמיד נגמר ב'אני צריך לבדוק עם הסוכן שלי', ו'אני אבדוק אם מותר לי'. אסור להם לתת לפחד להניע אותם. כשזה קורה, אתה לא מגיע לביצועים מקסימליים בספורט, ואותו הדבר נכון גם בעניינים חברתיים".
סנדל: "אנחנו קוראות מכאן לנבחרת הגברים לעמוד כתף אל כתף איתנו. כשאנחנו נלחמות על יחסי עובד־מעביד ועל ביטוח פציעות במשחקי הנבחרת, זה גם בשבילם".
עיני: "המאבק הזה לא היה בשביל עוד חטיף חלבון, אלא כדי ששחקניות הנבחרת יוכלו לייצג את ישראל על הצד הטוב ביותר".
ההתאחדות לכדורגל הייתה זקוקה לכן כדי לעשות הסבה למאה ה־12?
סנדל: "ההתאחדות לכדורגל זה הארגון הכי שוביניסטי במדינת ישראל, אז באנו לנער את המערכת. ואם ניצחנו כאן, במעוז הגבריות, יש לזה אמירה חשובה שתשליך על כל ספורט הנשים והחברה הישראלית".
× × ×
שחקניות נבחרת ישראל חלמו על הרגע שבו יזכו לייצג את המדינה, ילבשו את המדים הלאומיים ויעמדו על הדשא זו לצד זו כשהתקווה מתנגנת ברקע. כל זה היה עדיין נכון בתקופת המאבק, רק עם סייג אחד: לא בכל מחיר וכן מתוך הכרה בשוויון שלו הן ראויות, לפחות כשזה נוגע לנבחרת.
בכל מה שקשור לליגות הכדורגל, הפער בין הנשים לגברים לא ייסגר ביום, גם לא בעשור. כדורגל הגברים הוא מוצר מבוקש הרבה יותר, אין כאן אפילו תחרות, אבל זה לא אומר שצריך להפקיר לחלוטין את המקבילה הנשית. למרות ריבוי ערוצי הספורט בישראל, יש סיכוי גבוה יותר להיתקל בזפזופ במשחק בדמינטון רנדומלי מאשר בכדורגל נשים. כשאין השקעה ואין חשיפה, גם אין קהל במגרשים. "כשרוצים לזלזל בנו אומרים שאין ביקוש לכדורגל נשים", אומרת עיני. "אבל איך יהיה ביקוש למוצר אם הוא בכלל לא על המדף?"
שכר ממוצע של שחקנית בליגת העל מגיע לכ־3,000 שקל בחודש. הכוכבות הגדולות יצליחו כמעט להכפיל את השכר הזה, ועדיין לא יוכלו להתקיים ממנו בלי עבודה נוספת. למעשה, חוץ מהשחקניות הזרות שמגיעות לישראל, אף אחת בארץ לא מתפרנסת רק מכדורגל. "במשך שנים גרתי אצל ההורים", אומרת עיני, "ועדיין אין לי גרוש לבן ליום שחור. חייתי על הלוואות, אי־אפשר להתפרנס פה מכדורגל נשים. וגם אם השכר היה מכובד, הוא נפרס על פני שבע משכורות. מה תעשי בשאר הזמן? אם כבר, בכדורגל את רק מוציאה כסף – על תזונאים, על מאמנים אישיים, על כל המעטפת שאין מי שיספק לך".
הצלחתן להשוות את התנאים שלכן בנבחרת אבל נדמה שבמקרו נכשלתן בהפיכת המאבק לדגל של התנועה הפמיניסטית. יש לא מעט שרות בממשלה הזו, הרבה חברות כנסת שהנושא המגדרי בנפשן, אבל במאבק הזה מצאתן את עצמכן לבד.
עיני: "מרב מיכאלי ומירב בן ארי שלחו מכתבים בנושא".
מכתבים זה לא מספיק, אין לכן לובי פוליטי.
עיני: "נכון, אבל אנחנו צריכות בעיקר את שר הספורט ואת ראש הוועדה לשוויון מגדרי, והוא היה איתנו ופעל למעננו מאחורי הקלעים".
מה עושה השר טרופר שקודמיו לא עשו?
עיני: "עצם זה שהוא נפגש איתנו, זה כבר יותר מקודמיו. או יותר נכון, קודמותיו. לא רק מירי רגב, אני מהדור שעוד זוכר את לימור לבנת בתפקיד. היא באה להצטלם איתנו והסתפקה בזה. הוא, להבדיל מהן, לא פופוליסט. לפעמים, מה שיותר חשוב ממה פוליטיקאי עושה, זו השקיפות לגבי מה הוא לא יכול לעשות".
סנדל: "המשפט הראשון שהוא אמר לנו היה 'אני מחויב לשוויון'. הוא נמצא בקשר שוטף, הוא זמין והוא אכפתי. הרבה מאוד שנים, אם בכלל, לא היה שר במשרד הספורט שלא מחפש רק לגזור הון פוליטי על הגב שלנו. הוא גם הקים את הוועדה הציבורית לקידום ספורט נשים".
עיני: "אנחנו מבינות שהשינוי לא יכול להתרחש ברגע. אני לא אוהבת את הביטוי 'אפליה מתקנת', אבל צריך להתוות מדיניות של שוויון מתקן, נקרא לזה ככה. רק שלושה אחוזים מהכדורגלנים בארץ הם נשים, אז אם תחלק את העוגה לפי הכמות - הפערים רק יגדלו".
ובינתיים, גם בלי עזרה יוצאת דופן מהמדינה, כדורגל הנשים יכול להתגאות במספר שיא של 15 לגיונריות – כדורגלניות כחול־לבן שמשחקות בליגות מהטובות בעולם, בהן צרפת, ספרד, איטליה וגרמניה, שם משחקת פרל. כשהיא נשאלת על מה שהדהים אותה יותר מכל בחשיפה לתרבות ספורט הנשים בגרמניה, היא מתקשה להחליט מאיפה בכלל מתחילים. "זה קודם כל המתקנים", היא אומרת. "וזה שאת רואה בנות משחקות כדורגל ברחוב ובגינה, וכשאנחנו מגיעות למגרש שעתיים לפני משחק ואוהדים מחכים לך בחוץ לבקש חתימות. ואני משחקת בעיירה קטנה בגרמניה, זה לא ברלין, פרנקפורט או מינכן, ועדיין הפערים מהארץ בלתי נתפסים".
עיני: "טסתי לראות את גמר ליגת האלופות לנשים, בכיתי מהתרגשות והתמלאתי בגאווה על ההתקדמות שספורט הנשים עשה, ואז את חוזרת לארץ, מקבלת נבוט לראש ומבינה כמה אנחנו רחוקות משם".
כשתקשורת הספורט מתעניינת בהן, זה לרוב יהיה אחרי מפלה כואבת, כמו ה־12:0 שהן ספגו מול נבחרת איטליה החזקה בפברואר אשתקד. "סיקרו את זה כדי ללעוג לנו", אומרת סנדל. "יש תחושה שבמקום לקדם ספורט נשים, תקשורת הספורט מחפשת איך אפשר לפזר מלח על הפצעים".
עיני: "אנשים מבקרים אותנו בלי לדעת מה היה במשחק הקודם, מי משחקת בסגל הנבחרת או באיזה מערך שיחקנו. ביקורת היא לגיטימית כשהיא מבוססת, לא כשהיא נועדה כדי לחבוט בנו".
מי תעלה לטורניר גדול קודם, נבחרת הגברים או הנשים?
עיני: "למרות חוסר ההשקעה בנו, רוב השנים היינו מדורגות גבוה יותר בדירוג העולמי, מאשר נבחרת הגברים. עכשיו אנחנו בדירוג שפל, 76 בעולם, ונחש מה? זה בדיוק הדירוג של נבחרת הגברים".
גם לא בטוח כמה דירוג פיפ"א מייצג, הוא מושפע ברובו מתוצאות במשחקי ידידות.
עיני: "יפה, אבל בזמן שנבחרת הגברים יוצאת למשחקי ידידות, אנחנו גם את זה לא מקבלות. אז איך נתקדם?"
הטענות שלה מגובות בעובדות. לשם השוואה, בין השנים 2016־2021 נבחרת הנשים של צרפת קיימה 45 משחקי אימון, ההולנדיות שיחקו 41 פעמים, האנגליות 39 ובשוודיה קיימו 38 משחקי ידידות. נכון, אלה נבחרות מהטופ העולמי, אבל התמונה לא מלהיבה גם ביחס למדינות קטנות כמו מלטה (28), איי פארו וקפריסין (15 כל אחת). ונבחרת הנשים של ישראל? 0 עגול.
× × ×
ההתמודדות הלא־פשוטה של כדורגלנית בישראל מתחילה בגיל צעיר. עיני וסנדל שייכות לדור של נשים שלא העז לחלום בכלל על נבחרת ישראל, פשוט כי לא הייתה כזו כשהן היו ילדות. "בכיתה א' אמרתי למורה שאני רוצה לשחק בנבחרת", נזכרת עיני. "היא הבהירה לי שכדאי לוותר על החלום כי אין נבחרת לבנות. והאמת, עמוק בפנים, כשחלמתי בתור ילדה שאני משחקת כדורגל בבלומפילד, זה היה עם משה סיני וכוכבי נבחרת הגברים. לא חשבתי שיש עוד כמוני, ילדות שרוצות להיות כדורגלניות".
פרל, צעירה מהן בעשור, כבר הייתה יכולה לשאוף לנבחרת וחלמה לייצג את המדינה, אבל הסטיגמות שאיתן מתמודדות ילדות שמשחקות כדורגל לא נעלמו. "כששומעים בארץ שאני כדורגלנית, התגובה תהיה: 'תגידי, זה נכון ש־95 אחוז מכן לסביות?'"
סנדל: "גדלנו בתפיסה שכדורגל זה לא לבנות. ואז שיחקנו בחו"ל, אני באיסלנד ובארה"ב, וראינו עולם אחר. זו הייתה נקודת המפנה מבחינתי".
עיני: "אנחנו רגילות להערות על החיצוניות שלנו, ולכינויים כמו 'אבו־גבר', כי החברה שלנו עדיין לא מכילה ופתוחה מספיק. התפיסה נותרה, 'הבנים לכדורגל, הבנות לפח הזבל'. או מקסימום 'קופצות בחבל'".
אם כבר מיניות וספורט, מתי יציאה מהארון תפסיק להיות ביג דיל בכדורגל הגברים?
עיני: "אני שוב חוזרת לנקודה של מתי בפעם האחרונה שמעת ספורטאים גברים מתבטאים בנושאים חברתיים? החברה המיליטריסטית־מאצ'ואיסטית הזו פוגעת גם בגברים, לא פחות מבנשים".
מה דעתכן על שילוב ספורטאיות טרנסיות, כשמצד אחד ראוי להכיל ולחבק אותן - ומנגד קשה להתעלם מיתרונות פיזיולוגיים מולדים?
עיני: "אני חושבת שצריך לחבק ולהכיל אותן, מתוך הבנה שאנחנו חיות בשלב ביניים היסטורי שבו זה חשוב יותר מכל השאר, כולל מהשוויון הטהור בספורט. זו לא תשובה מושלמת, ברור לי. אני בספק אם יש כזו".
ואם כבר עסקנו בענייני ביולוגיה, אי־אפשר להתעלם מסוגיית ההריונות והלידות, שמשביתות שחקניות לתקופות ממושכות. עד כמה אפשרי לחזור למקצוענות מלאה אחרי לידה?
סנדל: "זה נכון וזה נושא סופר־חם עכשיו. זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל לידה זה סוג של פציעה שמשביתה אותך לשנה מחוץ למגרשים ואת לא יודעת איך תחזרי, אבל קראתי מחקרים רפואיים שמראים שכדורגלניות חוזרות מלידה חזקות יותר, פיזית ומנטלית. אתה רואה בעולם כדורגלניות שמתאמנות בהיריון, זה קורה. ברמה הבינלאומית מקדמים חופשות לידה בתשלום עם חוזה מובטח לשנתיים הקרובות, כדי לאפשר את השילוב הזה".
עיני: "בנבחרת ארצות־הברית יש עכשיו בייבי בום בזכות התנאים האלה, שמבטיחים שהיריון לא יסיים לאישה את הקריירה".
× × ×
חלק מהדרישות שהציבו כדורגלניות נבחרת ישראל היו כספיות נטו – כמו העלאת שכר מאמן הנבחרת, כך שיתאפשר להביא דמות מקצועית מוערכת, ולא ברירת מחדל; דרישות אחרות עסקו בהסדרת פרוטוקול שישמור עליהן מפני הטרדות מיניות. "שחקניות צעירות לא תמיד יודעות איפה עובר הגבול", אומרת סנדל. "ואם מאמן נותן להם צ'פחה בטוסיק זה יכול להיראות להן לגיטימי והן לא יידעו להעיר לו".
יש מנגנון מסודר לשחקנית שרוצה להתלונן על הטרדה?
סנדל: "עד היום לא היה מנגנון. יש אחראית על הטרדות מיניות בהתאחדות לכדורגל. 17 שנה אני משחקת בנבחרת, מעולם לא פגשתי אותה. היה הגיוני שהיא תבוא, 'שלום, קוראים לי קרן, אני הממונה בנושא, זה המספר שלי ואתן מוזמנות לפנות במידת הצורך'. עד לפני שנה וחצי בכלל לא ידעתי שהיא קיימת".
פרל: "הבנות לא באמת יודעות למי לפנות".
עיני: "בפגישה עם שר הספורט הבהרנו שצריך להסדיר את הסטנדרטים למי יכולים לאמן נערים ונערות. אנחנו גם שומעות את זה מהורים שקשה להם לשלוח את הילדה שלהם בלב שלם להתאמן. לא בגלל הסטיגמות שעליהן גדלנו אלא בגלל המוגנות. גם השוק האמריקאי, הקפיטליסטי מכולם, שאכפת לו רק מכסף, הבין שבעידן המי־טו אנחנו צריכים לייצר סביבת עבודה מוגנת ומכילה. אנחנו כרגע רחוקים משם".
סנדל: "הנושא הזה הוא פצע כואב לכל אישה, אבל אני מרגישה שבמאבק שלנו התוצאה מגדלת נשים פמיניסטיות שיודעות לעמוד על שלהן ומבינות שמגיע להן מרחב בטוח. זה בסדר לשים את הגבול וזה בסדר להגיד כשמשהו לא תקין".
והיו בעבר תלונות על התעמרות. מקרה אחד באקדמיה, נבחרת הנערות.
סנדל: "נכון, ואם אין מנגנון, אנחנו נהיה שם להיות גב אחת של השנייה. בחיים לא נפנה גב לאישה".
עיני: "אנחנו לא צריכות להכיר את הקורבן כדי להגן עליה. נעמוד על הרגליים האחוריות. אבל זה נושא שחייבים לתקן, אני לא צריכה לבקש מחברה שתבוא איתי לחדר הטיפולים (שבו עוברות השחקניות עיסויים ופיזיותרפיה - א”ב) כדי שתהיה בו נוכחות נשית, זה צריך להיות הסטנדרט".
פרל: "זו אמירה חשובה, ואם לא היינו אופטימיות שנוכל להצליח בזה, לא היינו יושבות כאן ולא היינו נלחמות על זה עד הסוף".
מה חשבתן על פרשת אצילי ומיכה?
עיני: "לכדורגלנים ולזמרים נערצים יש אחריות לא לנצל את הסטטוס שלהם. גם אם הנערות ‘עבדו עליהם’ לגבי הגיל, ההתעקשות שלהם לא להתנצל היא בעייתית. אתה יכול למעוד – אני לא טהרנית ולא שופטת על כך שאצילי היה גבר נשוי בזמן הזה – אבל הייתה חייבת להיות התנצלות בפני הנערות שעברו שיימינג כל כך גדול".
סנדל: "אני חושבת שכל אחת כאן מסביב לשולחן הוטרדה מינית, בדרגות שונות. זה באמת אחת מאחת. אני לא מחלקת את זה לגברים ולנשים, אלא לבעלי ערכים ולחסרי ערכים".
עיני: "מכבי חיפה יכולה לרשום עד מחר במגרש האימונים 'האדם לפני השחקן', אבל כשזה לא מתבטא במעשים, זה לא שווה כלום".
חלק מהדרישות שלכן כללו מאמן מנטלי בצוות הנבחרת, תקן שכבר הפך להכרח במערך של קבוצה מקצוענית. במקביל אנחנו רואים בעולם שהמודעות להתמודדויות נפשיות גוברת בעולם הספורט. עם אילו משברים נפשיים התמודדתן בקריירה?
פרל: "בגיל 19 עברתי פציעה בקרסול שהשביתה אותי לשלוש שנים. בכל שנה עברתי ניתוח, שיקום של שבעה חודשים, ניסיתי לחזור – לא הצלחתי, וחוזר חלילה".
קיבלת גב מהקבוצה?
פרל: "שום דבר. אני עדיין בתביעות מול המוסד לביטוח לאומי, הכל היה על חשבוני. היו רגעים שכבר ויתרתי על כדורגל וכל מה שרציתי היה לחזור לחיים נורמליים בלי כאבים, הקריירה כבר לא הייתה חשובה. חודש אחרי הניתוח האחרון הרופא לא האמין כשראה אותי בלי קביים".
היום כשאת משחקת בגרמניה, איך נראים ההבדלים?
פרל: "קיבלתי שם הלם חיובי. נפצעתי שם כמה פעמים, ולמחרת לא רק שראיתי רופא אלא גם MRI אחרי כל פיפס קטן. יש לך מעטפת, תוכנית לפיזיותרפיה ואיך את חוזרת לשגרה".
משמח, אבל ההשוואה מתסכלת.
פרל: "החסמים והאתגרים שאנחנו צריכות לעבור ככדורגלניות בישראל לימדו אותנו שאפשר לעבור גם דרך קירות. זה מה שבנה אותי ואת החברות שלי ועיצב את האישיות שלנו".
עיני: "לפני שלוש שנים נפצעתי כששיחקתי באס"א תל־אביב במהלך ההכנות לליגת האלופות. החוזה העונתי מסתיים באחד ביוני, ואז החתימו אותנו על חוזה למשך חודש, על המינימום של המינימום שאפשר לקבל מביטוח לאומי במקרה של פציעה. הייתי שנה וחצי בחוץ, כשרק אחרי שלושה חודשים איתרו את הפציעה וקבעו לי MRI. להבדיל מכדורגל גברים, אנחנו לא מקושרות לאף בית חולים".
איך נראתה התקופה הזאת?
עיני: "הייתי לבד, לא הייתה קבוצה מאחוריי שתלווה אותי בשיקום. מצאתי את עצמי לא מסוגלת ללכת, חושבת פעמיים אם ללכת לשירותים. בביטוח הלאומי אמרו לי, 'החוזה שלך הוא על 800 שקל, ולפי זה נפצה אותך'. ואני לא יכולה לנהוג אפילו, בטח שלא לעבוד, ומשלמת מכיסי מאות שקלים לכל טיפול פיזיותרפיה פרטי. והייתי לבד־לבד בזה, כשרק בן הזוג שלי תומך ועוזר. יכולתי לפרוש, השגתי עד אז אליפויות, תארים, הייתי קפטנית נבחרת ישראל, אבל הרגשתי שהאש עדיין בוערת בי".
קריירה של כדורגלנים מסתיימת לפני גיל 40, אם אין פציעות משמעותיות שמקצרות אותה עוד יותר. אצל כדורגלניות גיל הפרישה הממוצע מוקדם הרבה יותר ועומד על 28. אם יש יתרון יחסי בכך שהן לא מקצועניות, זה מתבטא ביכולת להיערך ליום שאחרי הפרישה כבר במהלך הקריירה. אצלן - להבדיל מכוכבי נבחרת הגברים - הכדורגל לא מכניס סכומים שמאפשרים לצאת לקריירה שנייה עם ביסוס כלכלי.
שלושתן לא חיכו לפרישה כדי ללמוד באקדמיה. סנדל בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה חברתית, עיני בוגרת תואר ראשון בחינוך גופני ומוסמכת קורס מנכ”לים בכירים בספורט בוינגייט ופרל התחילה לימודי תואר ראשון בחינוך גופני שהקפיאה כאשר עברה לגרמניה. כולן רוצות להישאר בעולם הכדורגל גם ביום שאחרי הפרישה.
עיני מספרת שבנות דורה נהגו לעבוד בתחנות דלק עד השעה שתיים בצהריים ומשם המשיכו לאימונים; היום היא פרשנית כדורגל ב’ספורט 1’ ושליחת ‘כאן’ למונדיאל הקרוב. "אני עדיין לא בטוחה מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. התקשורת והכדורגל הם שני תחומים לא יציבים באותה מידה. יופי של קריירות בחרתי לעצמי".
איך התקבלת כפרשנית בתחום כל כך גברי?
עיני: "לצד המפרגנים, היו כאלה שבאו בגישה של 'מי את שתסבירי לי כדורגל?' וזה מתוך בורות שלא הכירה בזה ששיחקתי 20 שנה. יש איזה פרשן מוכר שהיה שחקן בעבר, ואמר לי שאני לא צריכה סוכנת כי מיד אחרי שהוא פרש הוא הוזמן לפרשן, ואחרי פעם־פעמיים קרא לו העורך הראשי ונתן לו את המשבצת של המשחק המרכזי. אמרתי לו, 'אתה מבין שאצלי זה לא ככה? אני צריכה להוכיח את עצמי הרבה יותר ממך'. ולו יש פחות הופעות ממני בנבחרת, נגיד את זה ככה. לא שזה המדד החשוב ביותר, אבל כשאתה גבר - מספיק שתהיה שחקן גנרי בליגת העל כדי לקבל הזדמנות לעבוד בתקשורת ברגע שתפרוש, בעוד שאני נדרשת לסטנדרטים גבוהים יותר כדי להתקדם באותו תחום בדיוק".
העובדה ששלושתכן חושבות להישאר בתחום, גם אם בדרכים שונות, די נדירה בכדורגל הנשים.
סנדל: "זה חלק גדול מהבעיה. כולן כל כך שבעות מהיחס שהן בורחות הכי רחוק שאפשר, לא נעשה מאמץ אמיתי לשמור אותן בענף. בנבחרת גרמניה יש מעל עשר שחקניות עבר בתפקידים ניהוליים ומקצועיים, איזו דוגמה יש לילדות בארץ?"
עיני: "קח המחשה: 20 שנה אני משחקת ומעולם לא אימנה אותי אישה, בטח לא שחקנית עבר. הן כבר מזמן לא בתחום".
סנדל: "יש הרבה בעיות. לי, למשל, יש כמה קבוצות שחייבות כסף מלפני שנים, אז כשאנחנו מנהלות את המאבק שלנו אנחנו יודעות כמה חרא אכלנו, אבל גם – וסליחה על הקלישאה – רוצות שלילדות תהיה אפשרות לחלום על מציאות טובה יותר".
פרל: "דברים יכולים להשתנות, כמו שהתמיכה שאנחנו מקבלות בתקופה האחרונה לא הייתה קיימת בעבר. הייתי בתור לחידוש דרכון ומישהו אמר לי, 'אה, את שחקנית כדורגל? לכו עד הסוף, אל תוותרו'. אז הנה, הלכנו עד הסוף".
מה גרם להצלחה הפעם שלא היה קיים במאבקים קודמים?
סנדל: "חשוב לי להודות לארגון 'בונות אלטרנטיבה', קבוצת לחץ פמיניסטית שראתה לנגד עיניה כל ילדה בישראל, ולארגון השחקניות והשחקנים שאני עומדת בראשו, שדחף אותנו ללכת עד הסוף, עם המנכ"ל מושיקו מישאלוף. הם ליוו, תמכו נתנו לנו ייעוץ משפטי, וידענו שאם נגיע עם ההתאחדות לכדורגל עד לבית המשפט - יהיה לנו את הגב המשפטי והכלכלי של ארגון השחקנים גם שם".
מה המסר שלכן לילדות שמשחקות היום כדורגל?
סנדל: "שהיום אני הרבה יותר אופטימית עבורן. לכולנו היה חשוב לתת אופק למי שיבואו אחרינו, ברור שאנחנו לא נהנה מהפירות של ההסכם, אבל כל כך הרבה שנים אכלנו חרא. אני רוצה לקוות שהפעם, להבדיל ממקרים בעבר, ההתאחדות תעמוד בהסכם אחרי שבאו לקראתנו והראו נכונות. ולילדה שמשחקת כדורגל: דעי לך שכשתגיעי לנבחרת ישראל יתייחסו אלייך בצורה שווה, כמו שמגיע לך".
מהתאחדות הכדורגל נמסר בתגובה לטענות העולות בכתבה: "ההתאחדות לכדורגל השקיעה בשנים האחרונות סכומים חסרי תקדים בפיתוח כדורגל הנשים, בכלל זה הקמת אקדמיה ראשונה לבנות, ותמשיך לעשות כן. הסכם שידורים עם ערוץ הספורט כלל גם את שידורה, לראשונה אי פעם, של ליגת העל לנשים באופן קבוע. חרף אמירות משוללות כל יסוד שנאמרו אגב מחלוקת, בחרה ההתאחדות למצוא את הדרך הנכונה וההולמת לטובת הווה ועתיד טובים יותר לכדורגל הנשים.
"מעולם לא סירבנו לבקשה להיפגש, לעולם לא נסרב. לגבי הטענות בנושא ההטרדות - דרישתנו הייתה שככל שיש משהו כזה, חובה לעדכן את הממונה בארגון על הנושא - אותה הן מכירות ולקיומה הן מודעות - באופן אנונימי או בכל דרך שבה יבחרו. אין ולא תהיה אפשרות להתנהגות פוגענית במסגרת ההתאחדות.
"אנחנו מברכים על העניין התקשורתי לאחרונה בכדורגל הנשים, מקווים כי אינו אופנה חולפת והדרתו הכמעט מוחלטת עד כה תשתנה. נשמח לזהות מצד התקשורת אמונה בפוטנציאל הגדול הטמון בו, לפחות כמו זאת שקיימת בהתאחדות לכדורגל".
