חוזה? לך ברח
הסעיף שמכריח את הדיירים לפנות את הדירה פעמיים בשנה לצורך אזכרות משפחתיות של המשכירים, בעל הבית שמכבה לדייר שלו את דוד החשמל ועוצר את זרם המים באמצע המקלחת, והצעירים שחתמו על דירה במחיר גבוה רק כדי לגלות שהם גרים באתר בנייה. המשבר בשוק הדיור מאלץ את השוכרים להיפרד מאלפי שקלים כל חודש - וגם להסכים לכל דרישה של בעלי הבתים. זה לא נגמר רק בקורת גג
לא המצב הביטחוני, לא הגל החדש של הקורונה, לא שביתות המורים וגם לא המשבר הפוליטי, נדמה שהאיום שהכי מעסיק את הישראלים בקיץ 2022 הוא יוקר המחיה, בדגש על הוצאת הדיור. הקיץ מגיע ואיתו עונת חידושי החוזים, אבל המוני שוכרים חדשים וישנים מוצאים את עצמם במלכודת עכברים. שכר הדירה מאמיר, הדרישות הופכות נוקשות והזויות יותר וברירה לא ממש קיימת. "אם אתה לא רוצה אז צא, יש עוד אלף כמוך" הוא משפט הקסם שמאפשר לבעלי דירות להתנהג לשוכרים האומללים כאוות נפשם, והחוויות של מחפשי הדירות נשמעות יותר ויותר כמו סרטי אימה. לא מדובר רק במדינת תל־אביב: התופעה התפשטה מהערים הגדולות למקומות מרוחקים, ואפילו לקיבוצים. אם הסיפורים הבאים נשמעים לכם הזויים או מופרכים, כנראה לא חיפשתם דירה בשנה האחרונה.
שקד גלעדי (30) / באר־שבע: “נעלתי את עצמי בחדר כשהמשפחה של בעל הבית הגיעה”
“גרתי בדירת שותפים בבאר־שבע, שבעל הדירה גדל בה וההורים שלו גרו ונפטרו שם. בחוזה היה סעיף שהם באים לעשות את האזכרות של ההורים פעמיים בשנה בתוך הבית. חשבתי שזה מוזר לפני שחתמנו, אבל רצינו את הדירה ולא ידענו בדיוק למה אנחנו נכנסים. ואז התחילו להגיע בכל אזכרה מיליון אנשים לדירה, עם הפרדה של גברים ונשים כי הם היו חרדים. היו מסתובבים אנשים זרים בבית, בכל החדרים. בפעם הראשונה נעלתי את עצמי בחדר ארבע שעות, אבל לא יכולתי להמשיך ככה. אחרי שלוש שנים אמרתי לבעל הדירה שדי, אני לא יכול יותר, ועזבנו.
“הדירה הייתה, על פניו, מעולה, קרובה לאוניברסיטה, בית קרקע עם חצר, במחיר סביר. זה היה המינוס היחיד, אז התפשרנו, ואחר כך הצטערנו על זה. יש ביקוש מאוד גבוה לדירות טובות, וככה אפשר להכניס לחוזה דברים יותר הזויים מאשר בדירות רגילות. היום זה כבר לא היה עובר אצלי, אני יודע למה אני נכנס. אבל אז לא היה לי ניסיון, זו הייתה הדירה השנייה ששכרתי וניצלו את התמימות שלי. לא ידעתי במה זה כרוך עד שהיה מאוחר מדי.
“רק כשסיפרתי למשפחה ולחברים הבנתי כמה זה מוזר. ממש היינו בורחים מהבית, נועלים את החדרים ובורחים. היום המחירים של כל דבר עולים, וגם של השכירות. בסופו של דבר, זה בית פרטי של מישהו שיכול לעשות מה שבא לו. חייבים ליצור מגבלות בחוק שיגנו על השוכר. ושמעתי סיפורים יותר הזויים משלי”.
שי לאנסברג (27) / תל־אביב: "התקלחנו בבגד ים כי המקלחת הייתה בסכנת התמוטטות"
"כשהתחלתי לחפש דירה בתל־אביב הבנתי כמה הסיפורים נכונים. היה מתווך שפירסם דירות וביקש על כל סגירת חוזה סכום של חודש שכירות. כשבאתי לראות את אחת הדירות, חיפשתי את הבניין יחד עם עוד 30 איש שהתחרו מי יגיע ראשון, אבל אף אחד לא מצא. אחרי 20 דקות המתווך הגיע בסבבה שלו, וידע שימצא אותנו אבודים. כולם כתבו מהר את השמות על דף והלכנו לראות את הדירה המובטחת.
"במודעה הדירה נראתה וואו - משופצת, מלא תמונות יפות. עלינו במעלית לדירה שהייתה ברחוב אחר בכלל, נכנסנו אליה וחשכו עינינו: דירה מחולקת, חדר קטנטן עם מקלחת באמצע, מטבח וסלון משותפים. ליד הסלון היה וילון משונה, וכשהתקרבנו הבנו שזו 'דירה' נפרדת של שתי בנות שממש יגורו איתנו בדירה. חמישה חדרים בדירה אחת שמפריד ביניהם רק וילון. פשוט זוועה.
"המשכתי לחפש, ומצאתי דירה בקינג ג'ורג'. יום אחרי שנכנסתי לדירה הראשונה שלי בתל־אביב, עם שני שותפים, השכנה מלמטה דפקה בדלת ואמרה שחשוב שנדע שכשאנחנו מתקלחים אנחנו יכולים ליפול עליה. היינו בהלם, אבל בעלת הדירה אמרה שהיא מדברת שטויות. ראינו שיש רטיבות מטורפת במקלחת, בעלת הדירה לא רצתה לעשות עם זה כלום ואחרי כמה חודשים נפלה לבנה מהמקלחת לדירה של השכנה מלמטה, באמצע הסלון. במזל זה לא פגע בה. אם הייתי שם באותו רגע יכולתי ליפול למטה גם.
"בעלת הבית לא הופתעה כשהתקשרתי אליה. אמרתי לה שבאמת נפלה לבנה והיא ענתה שבטח סתם רוצים לקחת ממנה כסף. אחרי כמה דקות התקשרה ואמרה שתוך שעה אנחנו צריכים להתפנות מהדירה כי אסור לחיות בה! יצאנו למשך שלושה חודשים לסאבלטים, ששילמנו עליהם מחדש. אחרי זה חזרנו לדירה לחודשיים למרות שהשיפוץ לא נגמר, כי לא היה לנו איפה לגור. התקלחנו עם חור ענק באמצע המקלחת בבגדי ים, כדי שאם יקרה משהו לפחות נהיה לבושים.
"בסוף החודש אני עוברת לאירלנד, מנסה במקום אחר. כנראה עוד כמה שנים אחזור לארץ, אבל אני פוחדת שהמצב בתל־אביב יהיה סיוט אחד גדול. כל החברים שלי בחיפושים, מיואשים. אנשים בני 40 שגרים בעיר הזאת שנים, מספרים על בעלי דירות שמעלים להם את שכר הדירה בסכומים לא הגיוניים ואין להם ברירה אלא להסכים. עוד כמה שנים האופי של תל־אביב ייעלם, כל האנשים הצעירים ייצאו מפה. הנזק לעיר הזאת בלתי הפיך והוא רק ילך ויגדל".
עדן חיון (28) / תל־אביב: "השיא היה כשהתברר שיש לנו פתח ביוב מתחת לפרקט"
"כשנכנסנו לדירה ידענו שהיא ‘על הפנים’: במטבח היו בלוקים מבטון שעליהם מונח כיור, וזה היה מבחינת בעל הדירה 'מטבח'. חלק מהמרצפות היו חסרות, ואת דלת הכניסה היה אפשר לפתוח בבעיטה. הדירה לא נצבעה לפחות עשר שנים. לפני שנכנסנו בעל הדירה אמר לנו, 'קחו או אל תיקחו, אני לא משקיע שקל'. נכנענו, כי ההיצע שיש בעיר מזערי ואתה חייב להתפשר על דירה במצב לא טוב.
"לכל משכיר יש כוח עליך. לפעמים מחייבים אותך לקנות ציוד, לפעמים מבקשים כסף כמו מתווכים. זה השוק הכי פרוץ שיש. בכל פעם שיפצנו משהו אחר בדירה, כשבעל הדירה כמובן לא הסכים להשתתף. כל פעם שהיה צריך להזמין איש מקצוע הוא מרח אותנו ולא ענה, עד ששילמנו מכיסנו. היה עובש נוראי במקלחת, ברמה מסכנת חיים. הוא לא היה מוכן להשקיע שקל בשביל שהדירה תהיה ראויה למגורי אדם, ברמת תנאים מינימליים. נקודת המוצא היא שלא משנה באיזה מצב הדירה תהיה, תמיד ירצו לגור בה - כי זו תל־אביב.
"השיא היה כשהתברר שיש לנו פתח ביוב בסלון, שכיסו אותו עם פרקט. עם הזמן התחילו גלי ריח של ביוב, עד שיום אחד נוצר חור בפרקט והתגלה הפתח של הביוב שפשוט כיסו בחתיכה של פרקט, בלי איטום. הכל היה מסריח, מלא עובש, גועל נפש... גם במקרה הזה בעל הדירה לא היה מוכן לעשות שום דבר. לקחנו את זה על עצמנו, כי כל הבית כבר היה משופץ מכיסנו ולא רצינו להפסיד.
"המדינה שיחררה כל אחריות מהעיר הזאת. אני אפילו לא מדברת על הכסף, אני מרגישה שמסוכן לחיות בבניין שלי. ואין לי ברירה. אין גבולות, וזה רק הולך ומחמיר. בעלי הדירות חושבים שאנשים ייכנסו בכל מחיר. חיים פה אנשים צעירים שמרימים את העיר, ובכיוון אליו הדברים הולכים - העיר תזרוק אותנו החוצה ויוכלו לגור בה רק עשירים, כמו במנהטן".
שי (49) וחגית (41) רווח / אשקלון: "בעל הבית אמר שאם נתלונן, הוא יזרוק אותנו לרחוב"
שי: "אנחנו חיים בפחד בדירה שלנו. מפחדים שבעל הדירה יעיף אותנו ולא יהיה לנו לאן ללכת. אשתי משותקת אחרי אירוע מוחי קשה, אנחנו לא עובדים, אני מטפל בה כי היא סיעודית. המדינה אמרה שהיא תעזור לנו, אבל עדיין לא קיבלנו מטפלת ולא כלום ואני חייב להיות איתה בבית. אנחנו גרים בדירת קרקע כי חגית חייבת נגישות.
"בשיא החורף התחילה רטיבות מטורפת בכל הבית וממש נהיינו חולים. ביקשנו מבעל הדירה לעזור. לקח שבועות עד שהוא ענה לנו. היה מסנן, מנתק בפנים, אומר שיבוא ולא בא; בינתיים התחילו לדלוף מים מהגג ואי־אפשר היה לזוז בתוך הבית. התקשרתי אליו ואמרתי, 'בבקשה תעזור לי', התחננתי, בכיתי. הוא הביא אנשי מקצוע שעשו תיקון זמני, ואחרי יומיים חזרה כל הרטיבות.
"התקשרתי שוב לבעל הדירה, שלא עשה כלום ורק המשיך לקחת את הצ'קים של השכירות. הוא אמר שאם אמשיך להתלונן הוא יזרוק אותנו לרחוב. לא היה לנו לאן ללכת, אז שתקנו. עד היום אנחנו פה כי אין לנו לאן ללכת. זאת דירת שני חדרים שאני משלם עליה 3,000 שקל והיא לא ראויה למחיה. דירה מחולקת שהכל בה גבס, שומעים הכל מהרחוב. אשתי לא נרדמת מהרעש, לא מצליחה להבריא. נפשית וגופנית.
"בחורף התחננתי לאלוהים שיעזור לי. סבלנו ברמות, ואף אחד לא מקשיב לנו. אנחנו חסרי אונים. כל הכוח אצל בעל הדירה ולנו אין מה לעשות, כי אנחנו אנשים מעוטי יכולת. עכשיו אנחנו מנסים לעבור לדיור ציבורי. בעלי הדירות האלה מבזים אותנו, משפילים אותנו, עוקצים אותנו בכסף שאני מוריד מהתרופות של אשתי רק כדי לשרוד את החודש, וצוחקים לי בפנים. מעולם לא באו לקראתי למרות שסיפרתי לכולם על המצב שלי ושל אשתי, אבל אם חסר שקל בשכירות או שתשלום החשמל מתעכב ביום - הם ישר מצלצלים או מופיעים בדלת. המתווכים ובעלי הדירות הם גזלנים. נהיינו יותר חולים רק מהדבר הזה".
דניאל שמואלי (32) / תל־אביב: "שמתי 5,000 שקל מכיסי על שיפוץ דירה שהיא לא שלי"
"אני גרה בפלורנטין, בבניין שכולו שייך לבעלים אחד, שכל שנה מחלק עוד דירה ועוד דירה. גובים סכומי עתק על דירות של 30 מטר, שבסוף ישלמו - כי אנשים מתפשרים ורוצים לחיות בתל־אביב, לא משנה מה. אני משלמת על הדירה שלי 5,000 שקל, לשני חדרים. הגעתי אליה במקרה בפייסבוק, לבעל הדירה שהתנה את ההשכרה בקנייה של הריהוט, שהיה שייך בכלל לשוכר הקודם. ידעתי שאם לא אקח את זה מישהו אחר ייקח ולא תהיה לי דירה, אז אין טעם להתווכח. כמובן שבעל הבית העלה לי את השכירות בסכום יפה לעומת הדייר הקודם, וגם על זה שתקתי.
"הדירה נראתה נורא. הכל היה צבוע בצבע אפור מתקלף. הייתי צריכה לצבוע, לסייד, לתקן. הוא אמר לי ‘זה מה שיש’ ושהוא לא הולך לעשות שום דבר למרות שביקשתי שיתחשב. מבחינתו הוא לא מתכוון להשקיע שקל. הבאתי מישהו שעבד המון זמן בשביל שיהיה אפשר לחיות בדירה. שמתי 5,000 שקל מכיסי על שיפוץ דירה שהיא לא שלי, וזה לא הזיז לו.
"בהמשך התברר לי שיש בסמוך לדירה אתר בנייה; כשפניתי לבעל הדירה ושאלתי למה לא סיפר לי, הוא אמר שלא אדאג ושהם עובדים רק בשעות היום, לא בלילה ולא מוקדם בבוקר. אחרי שנה עוד אתר בנייה קם ממש צמוד לבניין, גם על זה לא ידעתי, ניסיתי לבדוק איתו אבל התשובה שקיבלתי הייתה 'את יכולה לשאול את העירייה, זו הבעיה שלך'. הוא ידע ובשבילי זאת הייתה הפתעה. הרסו שני בניינים לידי, היה אבק 24 שעות ביממה, אטמתי את החלונות כמו במלחמת המפרץ, עם סלוטייפ. והוא לא היה מוכן להוריד שקל. לא עניין אותו.
"בתקופת הקורונה הוא לא הרשה לאף דייר להיות על הגג, למרות שהיינו נעולים בבית ורק שם יכולנו להסתובב קצת ולנשום. הייתה לנו מכה של יתושים בגלל המים העומדים שהיו באתר הבנייה, רעש משבע בבוקר עד אמצע הלילה, ריח של ביוב בכל הבניין. אנשים מבחוץ לא הבינו איך אפשר לחיות ככה, והוא לא מוכן להשקיע שקל. הוא היה אומר, 'לא רוצה? צאי מהדירה'. פחדתי להגיד לו עוד מילה, כדי שלא יעיף אותי אחרי כל מה ששיפצתי. הדיירים בבניין אספו כסף ושילמו על מנקה.
"הדבר הכי קשה בשבילי זה שאנחנו ממש אדם לאדם זאב במדינה הזאת כבר. המאבקים האלה עולים בבריאות, זו תחושה של חוסר אונים וייאוש. אני מרוויחה יפה יחסית לשוק, ועדיין קשה לי כלכלית ואני צריכה להתפשר על איכות חיים. זה מעוות את כל המשוואה. אני חיה בפחד מבעל הדירה שלי וזה לא נורמלי. אני חושבת פשוט לעזוב את העיר, אלא אם כן אעשה איזה אקזיט - כי רק ככה אפשר להתקיים פה בכבוד. אני לא בגיל של הגרלות הדירה. אולי יום אחד יעשו משהו גם בשבילנו".
דויד עזרן (42) / מושב ניר יפה: "המשכיר הפסיק לי את המים החמים באמצע המקלחת"
"בשלוש השנים הראשונות בניר יפה גרתי ביחידת דיור מתחת לבית של בעל הדירה. המים החמים של הבית היו בשליטתו, והוא היה בוחר מתי לפתוח אותם. הייתי מתפלל לפני כל כניסה למקלחת שהוא יחוס עליי וידליק את הדוד כמו שביקשתי, קם בחמש בבוקר ומקווה שיהיו לי מים חמים. אינספור פעמים אכלתי אותה. לפעמים הוא היה מפסיק לי את המים החמים באמצע המקלחת כדי לחסוך. כשהייתי שואל אותו הוא היה מספר סיפורים וכאילו מופתע שאין לי מים חמים.
"בסופו של דבר ביקשתי לעבור לדירה אחרת שלו, אבל לא לקחתי בחשבון את בעיית הרעש שהייתה שם. כבר העדפתי את המים הקרים. זו הייתה דירה שנבנתה בשנות ה־60 בבנייה קלה מהסוג שפעם היו בונים במושבים, סוג של קלקר שאתה שומע הכל מבחוץ. בחורף הייתי שומע מים מהגלגלים של המכוניות שעברו בכביש. יש לי הפרעות קשב וריכוז וכל נביחה של כלב מוציאה אותי מדעתי, אז רק לחשוב מה עברתי בשלוש שנים שחייתי בדירת הקלקר הזו... פניתי לבעלי מקצוע על חשבוני כדי שיעזרו לי למצוא פתרונות.
"הדירה הייתה מלאה במקקים ובעל הבית לא היה מוכן לשים שקל, בטח שלא על הדברה. בחורף הקיר היה הופך לשחור מעובש, והוא לא הסכים לעשות כלום. הייתי חולה מזה, כל חורף. לא יכולתי לעשות כלום, אפילו לא לכעוס עליו. הוא בעל הבית, מה אפשר לעשות? כדי להיות מישהו שמשכיר דירות צריך להיות עם אופי מסוים, ערמומי, מפולפל, אפילו רע בחלק מהמקומות. בעלי דירות יעשו הכל כדי שהעסק שלהם יעבוד.
"כשוכר, אתה אף פעם לא יודע למה אתה נכנס, ורק אחר כך אתה מבין כמה בעל הבית עבד עליך. אנחנו הישראלים עם של מעגלי פינות, לא מספרים את כל האמת. הדבר הטוב היחיד שיצא מהבית הזה זה ששם נולדה הבת שלי. היום אני חי בדירה משלי, בית קרקע, מסיים לשלם משכנתה, עדיין שומע מרחוק נביחות של כלבים אבל לפחות הקירות של הבית אטומים".
ניב קרוגמן (38) / עמק חפר: "בעל הדירה אמר לי, 'מכרתי, יש לך שבוע להתפנות'"
"אחרי הגירושים עברתי מהערבה לקיבוץ המפעיל כדי להיות קרוב להורים שיעזרו עם הילדים. בעלי הבית שלי היו הקיבוץ. האחראית על הדירות אמרה לי מהרגע הראשון שאני יכול לשכור דירה, אבל אולי לא כדאי לפרוק את הארגזים כי בינואר יש שיוך - הקיבוץ מופרט - וככל הנראה יוציאו אותי. זה היה באוגוסט, ולא היה לי מה לעשות רגע לפני תחילת שנת הלימודים.
"הגיע ינואר, לא קרה כלום, והיא אמרה שזה נדחה ליולי. אחרי ארבע שנים הגיע השיוך, ואת הדירה שגרתי בה קיבל זוג שלא גר בקיבוץ כבר 40 שנה, הם גרים בכלל בגבעתיים ואין להם קשר לקיבוץ. הם לא רצו לגור שם ואמרו שאני יכול להמשיך לשכור מהם את הדירה, אבל הם רוצים למכור אותה בהמשך. עברה שנה, הכל היה בסדר, ואז הם הודיעו לי שזהו, ועל פי החוק אפשר לפנות אותי בהתראה של חודשיים.
"הייתי בשוק אבל התחלתי להתכונן. לא עבר שבוע והוא אמר לי, ‘זהו, מכרתי את הדירה, יש לך שבוע להתפנות’. לא ממש עיכלתי מה קורה, אמרתי לו שאני עם ילדים ולא הכנתי כלום, אבל לא היה לו אכפת. אחרי יומיים הוא התקשר ואמר שהעסקה בוטלה. אמרתי לו שבפעם הבאה יודיע חודשיים מראש, כמו שכתוב בחוזה. ממש התעצבנתי עליו, אמרתי לו דברים קשים. המשכתי שם עוד כמה חודשים, הדוד התקלקל והוא סירב להחליף כי הוא עדיין רצה למכור ולא רצה להשקיע כסף. אני עם שני ילדים קטנים צורחים במקלחת בשיא החורף, ואין עם מי לדבר.
"בזמן הזה אני בחיפושים אחרי דירה אחרת. האחראית בקיבוץ מצאה לי דירה, אבל אמרה שצריך לעבור מהיום להיום. בינתיים בעל הבית לא משחרר אותי ורוצה שאמצא שוכר שיחליף אותי, ובעלי הדירה החדשים לא מוכנים לוותר אפילו על יום אחד ורוצים שאשלם ואכנס. כולם רוצים לאכול מהעוגה ואתה זה שמשלם את החשבון. בסוף הדירה שרציתי עברה למישהו אחר, ואחרי חודש גם הדירה שגרתי בה נמכרה. בעל הדירה הבטיח שהפעם ייתן לי התראה של חודשיים מראש, אבל לא האמנתי לו כי ידעתי שאכפת לו רק מהנוחיות שלו, וככה זה היה. הוא ביקש ממני להתפנות בהקדם האפשרי.
"בסוף מאי העברתי את הדברים שלי לדירה שמיועדת להריסה כי לא היה לי איפה לגור עם הילדים, ועכשיו אני גר בה. נשארתי לבד ואני לא יודע מה לעשות. אין דירה פנויה בקיבוץ, מלא חבר'ה צעירים חזרו בתקופת הקורונה ואת הדירות היחידות שפנויות מנסים למכור בסכומים מופרכים. גם השכירויות מאוד גבוהות. פעם היה אפשר לשכור דירת שלושה חדרים ב־2,800 שקל, היום זה כבר מעל 4,000.
"הילדים שלי לומדים באזור וכל החברים שלהם בקיבוץ אז אני לא יכול להתרחק מכאן. אני מנסה לעשות הכל כדי להחזיק בשבילם, שתהיה להם מסגרת. מנסים לשרוד לא משנה מה. בעלי הבתים הם אטומים ברמות הכי קשות שיש. בחורף כל המים נכנסו לבית כי הוא היה מאוד ישן, עם גג מאולתר מפלסטיק. הם לא הסכימו להשקיע בתיקון אפילו שזה היה היום הכי קר וגשום של השנה. אז קניתי והשקעתי בעצמי כספים. אנשים שאכפת להם רק מכסף לא רואים את בני האדם. לא אכפת להם מכלום. המצב קשה, מחיר למשתכן זה לא ריאלי, ובקושי אפשר לעמוד במשכנתה. אם לא היה לי למי לדאוג מזמן הייתי קונה קרוואן וגר בו. עכשיו אני לא יודע מה יהיה איתי".
אביבית אבוחצירא (40) / מכמורת: "בסוף הרמתי ידיים ועזבתי את תל־אביב אחרי 15 שנה"
"עד לא מזמן גרתי בתל־אביב. הדירה האחרונה שלי הייתה עם שותפה בשינקין פינת רוטשילד. הבניין כולו בבעלותה של אישה אחת, שהשכירה לנו את הדירה במחיר מאוד הוגן שלא קיים היום, 6,300 שקל לדירת ארבעה חדרים. זו הייתה דירה תל־אביבית אותנטית, רצפות מצוירות ותקרות גבוהות, לא משופצת, מאוד ישנה, עם דליפות של מים מהתקרה.
"חודש לפני סיום החוזה, אחרי שגרנו שם שמונה שנים, שלחנו מייל לבעלת הדירה שגרה באוסטרליה והזכרנו לה שצריך לחדש את החוזה. ואז היא הודיעה לנו שהיא לא מתכוונת לחדש. זו הייתה התראה מאוד קצרה, ואחרי בדיקה הבנו שלפי החוק המשכיר חייב להודיע בזמן סביר של 60 יום מראש. דיירים לא מכירים את החוק הזה. ברמה האישית זה היה לא סבבה, שמונה שנים היינו דיירות מאוד טובות, וגם בתקופות קשות כמו הקורונה, כשלא עבדנו, דאגנו לשלם בזמן. ציפינו לקצת יותר אמפתיה מהצד שלה וזה לא קרה.
"התחלנו לחפש דירות ומהר מאוד ראינו שזה לא דבר פשוט בתל־אביב. ביקשנו ממנה לתת לנו עוד שבועיים והיא לא הסכימה. המשכנו לחפש בטירוף, ובסוף מסרנו את המפתחות יום לפני התאריך שבו היא דרשה שנצא. שילמנו את כל החשבונות, פינינו את הדירה והשארנו רק את מה שהיה כשנכנסנו. הבן שלה הגיע לדירה כדי לראות שהכל תקין ואמר שמבין כל הדירות בבניין, שלנו הכי מתוחזקת. שלחנו לה מייל ושאלנו מה עם הפיקדון שלנו. היא אמרה שיש כמה דברים שצריך לתקן בדירה, ושהיא תעשה חישוב ותשלח לנו תשובה.
"אחרי כמה ימים היא שלחה רשימה בכתב יד, לא מסמך רשמי של שיפוצניק. בתוך הדירה הייתה מרפסת שמחברת בינה לבין הדירה השכנה, והדלת אליה תמיד הייתה נעולה משני הצדדים. אף פעם לא נכנסנו אליה. היו שם כל מיני גרוטאות של דיירים קודמים, אולי אפילו של בעלת הדירה מהתקופה שהיא גרה שם. כשהיא הודיעה לנו שהיא לא מחדשת את החוזה היא שאלה אם יש לנו משהו במרפסת המשותפת. ידענו שאין לנו שם שום דבר כי מעולם לא פתחנו את הדלת הזאת. היא רשמה ברשימת הנזקים את פינוי המרפסת על חשבוננו.
"היא טענה שתלינו נדנדה במרפסת של הסלון. זו דירה מתפוררת ממש, זו סכנת נפשות לתלות שם משהו. כשהייתי יושבת במרפסת היו נופלות עליי אבנים מהתקרה. בסוף היא הודיעה לנו שהיא לוקחת לעצמה את צ'ק הביטחון על סך 3,300 שקל. אמרנו לה שזה לא בסדר ושהיא יכלה לבקש שנפנה את המרפסת במקום שנשלם על זה. יותר מזה, דאגנו שכל הריהוט שהורדנו לרחוב יפונה על ידי העירייה. בסוף שילמנו על הפינוי של המרפסת ושלחנו לה תמונות כדי שיהיו הוכחות.
"מאז היא לא ענתה לנו למיילים ולטלפונים. פנינו לעורך דין, הוצאנו מכתב אזהרה והיא לא הגיבה. זה גורם לך להרגיש מרומה. אני סופגת את החודש שהיא העזיבה אותנו לפני הזמן, אבל עניין הגזל, הגניבה, זה כבר עברה פלילית. זו בריונות. הכוח בידיים שלה, הכסף היה אצלה והיא לקחה אותו, ואין לנו מה לעשות עם זה. יצאתי מהדירה ולא מצאתי אחרת, כל השוק מפוצץ במתווכים שלא רואים בעיניים. חודש וחצי ישנתי על ספות אצל חברות. ראיתי דירות הזויות ומחירים הזויים.
"בסוף נוצר מצב שנפלטתי מהעיר שלא מרצוני. נאלצתי לעזוב את העבודה בתל־אביב כי הנסיעות ממכמורת היו קשות, ועכשיו אני מחפשת עבודה. מזל שאני חיה באמונה, כי זה מאוד קשוח להתמודד עם חוסר האונים מול בעלי הדירות. הרמתי ידיים וכואב לי הלב. עזבתי את הבית שהייתי בו 15 שנה. העיר מכוונת לבעלי הון והייטקיסטים, וזה מי שיישאר בה. אבל צריך לא להתייאש ולחיות במקום יותר טוב בשביל השקט הנפשי. אחרי הכל, זה הבית שלך ואת צריכה להרגיש בו טוב".
