ג'יין אייר: בעקבות הנוסחה הרומנטית

הייתי בת אחת עשרה או שתים עשרה כשפתחתי את "ג'יין אייר" בפעם הראשונה. היה לילה, בחוץ היתה סופת רעמים, וחושך וסופת רעמים נראים לי עד היום כרקע מתאים לקריאת הרומן הזה.

הקסם פעל עלי אז באופן טוטאלי, וגם היום, כשאני מסוגלת לזהות את מרכיביו של התבשיל הרומנטי, ההבנה לא מחבלת בקסם. ככה זה כנראה עם קסמים אמיתיים.

אף אחד, אני חושבת, לא נולד מדבר את השפה הרומנטית; כמו כל שפה, גם את זו לומדים, ו"ג'יין אייר" הוא שיעור מרוכז. יוצרים צנועים משרלוט ברונטה מסתפקים במוטיב רומנטי אחד או בשניים, אבל זהירות וקמצנות אינן מסגולותיו של "ג'יין אייר", כשם שאינן מסגולותיה של האהבה הרומנטית. הנה שמונה מהמרכיבים הטיפוסיים, שהכניסה ברונטה לתוך התבשיל הרותח:

1. פריחת האפונה

רוב העלילה של "ג'יין אייר" מתחוללת ב"טבע", והטבע הרומנטי משמש ראי ל"טבעם" של הגיבורים ולמצבם הנפשי. כשרוצ'סטר מגלה אהבה מרומזת לג'יין, השמש עולה, ומרגניות, שושנים ואפונה ריחנית מלבלבים ברעננות. כשג'יין מסתלקת מרוצ'סטר, לא רק שלבה הולך וקופא בקרבה, אלא שגם גופה כמעט קופא בשלג. אבל הטבע הרומנטי איננו רק ראי אילם, הוא גם מספק רמזים על הנסתר, ועל מה שעומד עוד לקרות. בלילה שבו רוצ'סטר הנשוי מציע נישואין לג'יין, ברק גוזר לשניים את עץ האלון העתיק שבגן, כמעין אזהרה על הפרידה שתבוא, ורק עם סיום ועם האיחוד המחודש, אביזר התפאורה הזה ילבלב שוב. נפגעי האהבה הרומנטית, חווים את עצמם כיחידים בתבל, והטבע בסיפור הרומנטי נענה להנחה הזאת, ומתאים את עצמו אליהם. אליהם ואף פעם לא לשכנים בדירה שממול.

2. מי הוא מי ומדוע

כשג'יין פוגשת את רוצ'סטר בפעם הראשונה, היא איננה יודעת שהוא אדון הסירה ובתוקף זה גם המעסיק שלה. המצב שבו הגיבורה איננה יודעת "מי הוא באמת", או שהגיבור איננו יודע "מי היא באמת", יכול להיות קומי, טראגי או רומנטי. בטרגדיה אי הידיעה נמשכת זמן ארוך - ראו מקרה אדיפוס ו"הומו פאבר" - אבל בעלילה רומנטית האמת מתבררת מהר יחסית. אנכיסס נסיך טרויה מתאהב באפרודיטה, בלי לדעת שהיא אלה. פסיכה מתמסרת לאמור בלי לדעת שזהו אל האהבה בכבודו ובעצמו. כשהשגריר הגרמני פוגש את המלכה כריסטינה – גרטה גרבו – הוא לא יודע שהיא המלכה. כשדבי ריינולדס פוגשת את ג'יין קלי כ"שיר אשיר בגשם", היא פותחת עליו פה גדול, כי איננה מזהה את שחקן הראינוע הנערץ עליה. על פי התפיסה הרומנטית, פגישה כזאת נקייה מדעות קדומות, מיחסי כוח ומאינטרסים, והיעדר הידיעה הוא שמאפשר לג'יין אייר הקטנה להתעקש לעזור לרוצ'סטר הזועף.

3. ללמוד מהפגישה הראשונה

בעלילה הרומנטית לפגישה הראשונה יש תמיד חשיבות עצומה, ולעיתים קרובות היא מגלמת את מהות היחסים שבדרך. רוצ'סטר האציל, העשיר והפרא, נופל מסוסו, וג'יין המוסרית עזת הנפש, נתקלת בו - ככה זה מתחיל ביניהם, וכך יהיה גם בהמשך. דבר דומה קורה לרס בטלר ולסקארלט אוהרה, שמעלים ניצוצות כבר מההיתקלות הראשונה, שבה סקרלט מנפצת אגרטל על האח מעל לראשו. "אתה לא ג'נטלמן" היא מטיחה בו, "זאת לא ליידי", הוא משיב לה, ושניהם כמובן צודקים, ועל כך גם יבנה הקשר ביניהם.

4. למחוק את הפערים

אהבה רומנטית מוחקת פערים חברתיים ותרבותיים, "סיפור אהבה" מחבר בין פרוטסטנטי עשיר לקתולית עניה. "אנקת גבהים" מחבר בין הית'קליף הממזר לבת האדון. "רומאו ויוליה" מחבר את מונטגיו עם קפולט. הנסיך מתחתן עם ליכלוכית, ואדוארד השמיני, הטיפש, מוותר על המלוכה בשביל גרושה אמריקנית - כך לפחות לפי הגירסה הרשמית הרומנטית.

ברוב המוחלט של המקרים, הפער במעמד, בגיל, בכוח, בגובה ובכסף, הוא לטובת הגבר. זה המצב ב"אהבה ודעה קדומה", ב"יבגני אונייגין", ב"אבא ארך רגליים", ב"רבקה", ובעצם כמעט בכל רומן שבו אני נזכרת. ג'יין אייר יתומה, צעירה, קטנטונת וחסרת כל. רוצ'סטר שלה הוא אציל מבוגר עם גוף של בריון. רק לקראת סיום שרלוט ברונטה ממציאה לג'יין משפחה וחשבון בנק, ומרוששת קצת את רוצ'סטר. עוד סיבה לאהוד את הסופרת הזאת. יותר ממאה חמישים שנה יעברו, עד ש"נוטינגהיל" יהפוך את היוצרות, אבל "נוטינגהיל" היא קומדיה רומנטית, כלומר איננו לוקח את הרומנטיקה במלוא הרצינות.

5. טוב להיות מניפולטיבי

קשה כשאול קנאה, אלא שלפי התפיסה הרומנטית השאול המרעילה הזאת היא נייר הלקמוס של האהבה, ולכן אי אפשר בלעדיה. רק כשרוצ'סטר מחזר אחרי אינגראם המיוחסת, ג'יין אייר נאלצת להודות באהבתה, בפני עצמה בשלב הראשון. אילו היתה גבר, ההכרה העצמית החדשה היתה מניעה אותה לפעול, כמו שהיא מניעה את קרי גראנט למנוע את נישואיה של רוזלין ראסל ב"נערתו ששת", אבל ג'יין היא אשה נטולת משאבים, וסתם מתייסרת בשקט.

במציאות, כפי שאני מכירה אותה, המניפולציה שרוצ'סטר מעולל לג'יין, היא עילה לאיבת נצח, אבל לא כך כמובן בסיפור הרומנטי.

6. תנינים זה לא מספיק

יסורי לב וחיבוטי נפש חיוניים לאהבה הרומנטית, לא די בכך שהגיבורים ילחמו בתנינים ובשבטים עויינים, רצוי שילחמו גם בעצמם. רק כשאדם אוהב בניגוד לרצונו, אוהב כמי שפגעו ברק, האהבה עוברת את מבחן האותנטיות, ונעשית "גדולה מהחיים". כך קורה לסר לנסלוט ולמלכה גווינבר בסיפורי המלך ארתור; כך קורה להסתר פרין ולכומר דימסדייל ב"אות השני", כך קורה לטריסטן ואיזולדה, לאיבנהו, לאנה קרנינה, וכמובן גם לג'יין אייר, שבניגוד לדעתה, ממשיכה לאהוב גבר לא מתאים.

7. ה"כן" נישא ברוח

באהבות גדולות באמת חייב להיות מרכיב מטאפיזי, ובמונחים של הניו-אייג' אפשר להגיד שהאהבה היא "אנרגיה" שמחוללת משהו בעולם החומר. בבלדות אנגליות ישנות האהבה מצמיחה שושנים מהקבר. באחת התמונות הגדולות ב"ג'יין אייר", הגיבורה עומדת להיעתר לגבר אחר, ושניה לפני שהיא משמיעה את ה"כן" הגורלי, היא שומעת את קולו של אהובה נישא ברוח וקורא לה. לקראת סיום מתברר כי באותם רגעים רוצ'סטר אכן קרא לה ממרחקים; אשליה מנחמת לאוהבים מצויים, שסתם מבזבזים אנרגיה, וזורים את אנחתם לרוח.

8. האהבה איננה סופרמרקט

יד נעלמה מוליכה את ג'יין אייר לטירת טורנפילד, ומלכתחילה ברור שלא ייתכן אחרת, וששני הגיבורים האלה נועדו להיפגש ולהתאהב. האהבה איננה סופרמרקט, ובאהבה לא בוחרים, ג'יין לא היתה יכולה לאהוב גבר אחר, רוצ'סטר לא היה יכול לאהוב אשה אחרת, התחושה היא שכך נכתב במרומים, וכשצוללים אל תוך הספר שוכחים לגמרי כי ב"מרומים" ישבה שרלוט ברונטה, ושידה הנעלמה היא שיצרה את הנוסחה הרומנטית.