"אני מאמינה באהבות כמו באגדות"
בגיל 24, ריף נאמן כבר כבשה לא מעט פסגות נחשקות. הסדרות בכיכובה מבוקשות בנטפליקס, היא מדגמנת למותגים בינלאומיים ובבית מחכה לה בן הזוג, שמבוגר ממנה ב־11 שנה. בראיון היא מספרת על אחותה הבכורה שהיא בעצם בת דודתה, על האכזבות שהיו מנת חלקה בתחילת הדרך ועל גירושי הוריה לפני שנה. "עכשיו אני כבר מצליחה לראות בפרידה שלהם משהו יפה"
הגברת שניגשה אל שולחנה שאלה: "סליחה, את ריף נאמן?"
כשנאמן משחזרת באוזניי את הרגע ההוא, במסעדה, ההתרגשות ניכרת בפניה ובקולה. "חייכתי אל האישה הזרה", היא מספרת, "הייתי בטוחה שתגיד לי משהו כמו 'הנכדים שלי חולים עלייך'. לא משנה כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה, הוא תמיד מרגש אותי מחדש".
אז תני לי לנחש, היא אמרה לך שבעלה חולה עלייך.
"לא", היא מחייכת אליי מעברו השני של השולחן בבית הקפה שגם בו נוכחותה מעוררת תשומת לב רבה. "היא אמרה לי 'אני יושבת כאן עם ד"ר ג'קי אשכנזי, הרופא שיצר אותך בהפריית מבחנה'. בלי מילים קמתי, ניגשתי לשולחן שלו והתחבקנו. הוא זכר את אמא שלי כאישה גיבורה. תשע שנים היא עברה טיפולי פוריות עד שנקלטה והביאה אותי לעולם. ואחרי שנולדתי, אמא עברה עוד שנים של טיפולים עד שילדה את צוק, אחי, שהוא חתיך מעלף, אבל דוגמנות אפילו לא עוברת לו במחשבה. הוא בן 17 ועסוק בבנות ובהכנות לצבא. הוא גר עם אמא, בכפר".
ואבא?
"לפני שנה הוריי התגרשו, אבל זה לא כזה נורא. הם אנשים מדהימים שעברו המון יחד, הקימו משפחה נהדרת וגם הפרידה שלהם הייתה יפה. היום, שנה אחרי, אני כבר מצליחה לראות בה משהו יפה".
מה?
"בשבת הייתי בצפון, פגשתי את שניהם, ראיתי שכל אחד מהם מאושר וחזרתי הביתה עם לב רגוע וחם. זה יפה בעיניי שאנשים – לא משנה באיזה גיל – ממשיכים לחפש את האושר שלהם ולא מוותרים על עצמם".
בדרך להיות אישה
שלוש שעות אחרי, בסוף הראיון, כששאלתי את נאמן (24) מה החלום שלה, היא שלפה: "להיות מאושרת. כולם רודפים אחרי האושר, לפחות בזה אני לא יוצאת דופן".
מה, עכשיו את לא מאושרת? הרי בעקבות "פאודה" ו"שטיסל", שעלו בנטפליקס, כל העולם גילה אותך והוחתמת בסוכנות ההוליוודית שמייצגת את גל גדות.
"המורה שלי ליוגה טוענת שאושר הוא לא בהכרח ההישג הכי מטורף. האושר הוא כמו מים שזורמים בנחת, לאט".
ומה מונע ממך לזרום ברגע זה בנחת?
בתגובה הניחה את כף ידה על כף ידי, הסתכלה לי בעיניים ושאלה: "את מבטיחה לי שתוציאי אותי צנועה וענווה?" ולפני שהספקתי לענות, הוסיפה: "המקצוע שלי חשוף ומתוקשר, אבל מי אני בסך הכל? ילדה בת 24, בדרך להיות אישה".
את הצניעות והענווה היא הביאה מהבית, מכפר תבור. "ילדות מדהימה", עיני התכלת שלה נוצצות. "הכל ירוק, אנשים טובים, מורים שמשקיעים, אפס חומרנות. הלכתי לבית ספר עם טייץ וחולצה גזורה. כשבאתי בג'ינס שאלו אותי אם יש לי היום משהו מיוחד. אמא איריס עובדת בביטוח. אבא תמיר, מאורוגוואי, משיט סירות ומלמד שיט. איש של ים. לא במקרה נקראנו ריף וצוק. ויש בת נוספת ששמה סבי, קיצור של סבינה והיא בת 33".
נאמן מושכת את הנו"ן של סבינה ומצפה שאפגין תדהמה תהומית. הרי היא כבר סיפרה לי שנולדה אחרי תשע שנות טיפולים. צר לי לאכזבה. גם אני דמעתי, לפני כחצי שנה, כשחשפה ב"לאשה" שסבינה, אחותה הגדולה, היא בת הדודה שלה. "אחותה של אמי נפטרה מסרטן והשאירה יתומה בת חמש. הוריי, שלא הצליחו להוליד, לקחו אותה אליהם. רק ארבע שנים אחרי שזה קרה הגעתי לעולם וסבי, אחותי בת התשע, לא עזבה אותי לדקה. ישנו ביחד, באותה המיטה. היא עשתה לי צמות, לא הרשתה לי לצאת מהבית כשאני לא מסודרת ולקחה אותי לחוגים. אני לא זוכרת רגע מסוים שבו ההורים ישבו והסבירו לי מה הקשר בינינו, זה תמיד היה באוויר. נעלבתי נורא כשילדים בבית הספר הקניטו אותי ב'היא לא אחותך'. בכיתי עם דמעות. עד היום אנחנו הכי מחוברות. סבי, שעובדת בביטוח יחד עם אמא שלנו, כבר נשואה ואמא לשניים, ליה וסהר. כל יום, במשך כל אחר הצהריים, אני רואה אותם בווידיאו ואנחנו מדברים שעות. הם גרים בטבריה, וזה רחוק, אבל בשבת, כשהייתי בצפון, קפצתי גם אליהם וקפצנו לבריכה ואפילו הצטלמנו. הנה", היא מדפדפת בתיקיית התמונות, "תראי כמה שאנחנו דומות!" וכמו ילדונת היא מעיפה נשיקה לעבר המסך.
בילוי משפחתי בדרכים
עד לפריצה של נאמן, כפר תבור לא הוגדר כבית הגידול של הסלב הבא. "לא אמרו לי שאני יפה, בכלל לא דיברו על יופי, מי חשב על לדגמן. גם אני לא התעסקתי יותר מדי ב'מה אהיה כשאגדל'. הכי רחוק שיכולתי לראות היה הצבא. כולם הלכו לקרבי. גם אני רציתי לעשות שירות משמעותי. בחרתי בתפקיד מדריכת צניחה.
"כשהייתי בת שמונה ביקרנו בתל־אביב והחלטנו לעשות תמונה משפחתית. הצלם אמר לאמא 'יש לך ילדה מהממת' וביקש ממנה רשות לשלוח תמונות שלי לסוכנויות. הוא שלח, פתאום מישהו צילצל, הזמין אותי לאודישן והצטלמתי ל'פוקס'. הבאתי את הקטלוג לכיתה וכל הילדים הסתכלו ושמחו. אחרי שנה הצטלמתי לפרסומת של 'תנובה'. אמא ואבא שוב נסעו איתי לתל־אביב, שניהם, והנסיעות הארוכות האלה – שעתיים הלוך ושעתיים חזור – כבר הפכו לבילוי משפחתי. שרנו כל הדרך, היה כיף. אחרי שלוש שנים הקשר שלי עם המצלמה קצת התרופף".
למה?
"הייתי בת 11, כבר לא קטנה אבל עוד לא גדולה, ולא הפריע לי שזה התמסמס. העיקר שאהיה מדריכת צניחה. אחרי ארבע שנים, מישהו מהקיבוץ השכן צילם אותי על הטרקטור, העליתי את התמונות לפייסבוק וקיבלתי הודעה מרוברט בן־שושן שביקש לדבר עם הוריי. כשהם אמרו שעוד לא החלטנו ושאנחנו לא בטוחים, הוא בא עד לבית שלנו. אמא הכינה עוגת שוקולד, ישבנו בסלון והוא אמר להוריי: 'אני רוצה לקחת את ריף תחת חסותי ואני צופה לה עתיד מזהיר'. ומאז עברו תשע שנים".
זה קילומטרז' מכובד. יש טאלנטים שמדלגים ומזגזים בין סוכנים.
"אף פעם לא הסתכלתי ימינה ושמאלה. רוברטו לקח אותי כשהייתי בת 15 ועשינו ביחד דרך ארוכה. בתחילת הדרך קיבלתי המון 'לא'. הוא שלח אותי למלא אודישנים, והוריי נסעו איתי, וכיוון שלא שמעתי אף 'כן' כבר רציתי לוותר, אבל הוא לא הפסיק להאמין בי. הוא כל הזמן אמר לי: 'חכי, בסוף זה יקרה'. בגיל 16 שלח אותי למילאנו וחטפתי שוק. כל הדוגמניות היו גבוהות, בקושי הגעתי להן לכתף. כשאמרו לי 'את נמוכה מדי', שתקתי. זה נכון. יש לי 164 סנטימטרים והגובה הרצוי הוא מינימום 170. כשבאחת הסוכנויות אמרו לי 'אם תורידי שישה עד שמונה ק"ג תעבדי בטירוף ותכבשי את העולם', נפגעתי. יצאתי מהפגישה והלכתי לאכול מקדונלד'ס. באמצע הצ'יפס צילצלתי לאמא, סיפרתי לה מה אמרו לי והיא ענתה: 'את תעשי רק מה שטוב ונוח לך'. חזרתי ארצה בהחלטה להפסיק לחפש את מזלי בחו"ל. רוברטו הבין, כיבד והתחיל לשלוח אותי לאודישנים למשחק שהלהיבו אותי הרבה יותר. למדתי ב'כדורי', במגמת תיאטרון, והייתי חדורת מטרה".
איך קיבלו ב"כדורי" את הגיחות שלך לחו"ל?
"זה התיכון הכי טוב במדינה. לא חלבתי פרות מפני שבחרתי לעבוד עם סוסים. ניקיתי להם את הפרסות ורכבתי עליהם בהנאה. נאדיה, המורה שלי לתיאטרון, שגם לימדה את חן אמסלם בתיכון בעפולה, ממש הצילה אותי. בכל פעם שחזרתי מחו"ל עזרה לי להשלים את החומר וסידרה לי עוד שיעורי עזר. רק בזכותה שרדתי את הבגרויות. שמרתי איתה על קשר. לפני שנה היא נפטרה".
להתאהב בתל־אביב
בגיל 17 וחצי, כשהתקבלה לסדרה "ראש גדול", נאמן ארזה כמה בגדים במזוודה ועקרה למרכז. "שיחקתי את מוריה, הבת של אקי אבני, בת עשירים חמודה וקצת מפונקת. זה היה תפקיד גדול, היו לי הרבה ימי צילום שהתחילו בחמש בבוקר, כבר לא יכולתי להתנהל על הקו. תל־אביב נראתה לי כמו ניו־יורק. הסתכלתי על מגדל עזריאלי כאילו שהוא האמפייר סטייט בילדינג. בלילות הראשונים לא הצלחתי לישון מרוב געגועים, אבל רוברט דאג לי, המשפחה שלי הכילה את הסיטואציה ובזכותם לא נשברתי. התכנון היה לגור עם שותפה בחולון במשך כמה חודשים, עד סוף הצילומים, ואז לחזור לכפר עד לגיוס, אבל יצא שנשארתי בתל־אביב. התאהבתי בה".
את פנטזיית הצניחה המירה בבסיס הקריה. "פקידה של אלוף־משנה. רציתי שירות משמעותי ומלא ועשיתי את זה. נסעתי איתו לקסטינה ולשיזפון, ולא פעם נשארתי במשרד עד חצות. הייתי חיילת טובה, אבל קצת עפיפון. כאן איבדתי כומתה, שם שכחתי להוריד את החולצה הוורודה שלבשתי מתחת למדים, באמצע העלו אותי למשפט בגלל שנתפסתי עם דיסקית שהיא לא שלי... ברוב המקרים הגיבו על האסטרונאוטיות שלי בצחוק. בשנה השנייה קיבלתי מעמד של אמן פעיל וצילמתי את 'על הספקטרום'".
כאמן פעיל היא הצטלמה גם ל"כפולה" ול"שנות השמונים", ורגע לפני השחרור התעופפה לפסטיגל. בתזמון מושלם, ציפי שביט נכנסת לבית הקפה שבו נאמן מבקשת עוד קרח לקפה הקר.
אתן מכירות?
"מהפסטיגל! היינו באותו חדר", שביט שולפת. "אנחנו שכנות, אני גרה בבניין שלידך", נאמן מעדכנת. שביט מזמינה אותה לקפוץ. נאמן מבטיחה לקיים. אם אי פעם תראו אותן באיזה מופע זוגי, אזכיר לכל אחת מהן שהכל התחיל במפגש המקרי הזה, בקפה.
"על הספקטרום" ("הפרויקט הראשון שלי למבוגרים, חוויה משחקית שאני מאוד גאה בה") נמכרה ל־HBO, ושיתוף הפעולה המושלם בין הקורונה לנטפליקס גילה לעולם את "פאודה" ו"שטיסל". "פתאום התחלתי לקבל תגובות מכל מקום", היא מספרת. "ב'שטיסל' הייתי שירה לוי, מישהי שיש לה עניין עם יוסל'ה והוריו לא רוצים אותה בגלל שהיא מזרחית".
מה הקשר בין עיני התכלת שלך לבין סטריאוטיפ של מזרחית?
"מה, אין מזרחים עם עיניים כחולות? עובדה. אמא שלי מרוקאית ואני חצי מרוקאית. בשישי בצהריים, כשבא לי למלא את הבית בריח של דגים מרוקאיים וחסר לי משהו במתכון שבראש, אני מצלצלת אליה ושואלת - 'כמה פלפל חריף, כף? כפית?' ואמא עונה 'תסתכלי עם העין' ושתינו נקרעות מצחוק. אמא שלי אישה חכמה, דברים שהיא אומרת לי נחרתים בי עמוק".
כמו?
"פעם סיפרתי לה שאני מחכה לתשובה מאודישן חשוב. אחרי שצברתי שרשרת ארוכה של תשובות שליליות, למדתי להתייחס לאודישנים בפרופורציות הנכונות. להיכנס, לתת את המאה אחוז שלי ואחר כך לצאת ולשחרר. לא לשאול 'נו, מה אמרו?' ובטח שלא לשבת על הווריד של הסוכן. אבל בכל כלל יש היוצא מן הכלל, וכשסיפרתי לאמא שאני חוששת מעין רעה היא אמרה לי: 'מי שהעין שלו טובה על אחרים, שום עין רעה לא תפגע בו'. וזה נכון".
את משתתפת גם בעונה הנוכחית של "פאודה"?
נאמן מגיבה במבוכה. "בעונה השלישית הייתי יערה, ובסוף העונה הדמות הזאת נהרגה. שכחת?" וכדי להמתיק את התוכחה היא מספרת שסטיב מאדן, בכבודו ובעצמו, קלט אותה ב"פאודה" ובחר בה. "כבר שנה אני מצלמת את התיקים והנעליים שלו, וגם מקמפנת את מותג ההלבשה 'ברנדה'. זה נכון שבשנים האחרונות אני יותר במשחק - עכשיו סיימתי לצלם עוד סדרת נוער, 'גולדה ומאיר', שתעלה בספטמבר – אבל גם דוגמנות זה נחמד. אני לא יכולה לדמיין את עצמי במקצוע אחר".
אודישנים בזום
בעקבות שתי הסדרות הבינלאומיות הוחתמה נאמן בסוכנות דוגמנים בניו־יורק ובסוכנות שחקנים בלוס־אנג'לס, שבה שהתה חודש וחצי ("הגיחה הכי ארוכה שלי לחו"ל") כדי להכיר מקרוב את הנפשות שיקבעו את עתידה. "מאז הקורונה כל האודישנים עברו לזום וזה מקל על החיים. לא חובה לטוס, זה כיף לצלם אודישנים בבית".
כי בבית, מרחק נשימה מ"כולם הלכו לג'מבו", יש לה אהבה. כפיר שינפלד (35), עורך דין ובעל חברת מדיה. "לפני שלוש שנים הכרנו באירוע", היא מסמיקה קלות. "הוא עשה לי לחיים מרחוק, עם הכוס שלו, אז החזרתי לו לחיים ואחר כך הוא ניגש אליי ושאל אם בא לי לשתות. הייתי רעבה, אז הלכנו לדוכן הפיצה ושפכתי חצי בקבוק קשטופ על המשולש שלי. ככה אוכלים פיצה אצלנו, בצפון. אחרי כמה ימים הוא שלח לי הביתה פיצה עם בקבוק קשטופ וגילינו שאנחנו גרים באותה השכונה. בסגר הראשון עברתי אליו".
11 שנים מפרידות ביניכם.
"זה לא מפחיד אותי וזה בכלל לא מורגש. אני מאמינה מאוד באהבה, במיוחד באהבות כמו באגדות".
הפקה: מיכל עמר שוורץ; איפור: אסף באבו; שיער: לירז אגם; סטיילינג: תום רוזליו בגדים: חולצה, אקנה סטודיו לורנר, מכנסיים, ורנר
