אהבה ומוסיקה קלאסית: גם ברהמס היה חם לפעמים

חג האהבה שלנו איננו Valentime Day. הכל התחיל בסיפור המחריד על רצח הפילגש בגבעה, שבעקבותיו נענש שבט בנימין בחרם. רק בט"ו באב הורשו בני שאר השבטים לבוא ולחטוף לעצמם את בנות שבט בנימין, כדי שלא להכרית את זרעם מן העולם. כמה רומנטי. אבל למי אכפת? כשאני שומע על חג האהבה אני מעדיף להיזכר במוסיקה, כי אהבה בלי מוסיקה היא כמו ריחן בלי פסטה. אז הנה נזכרתי בכמה אהבות גדולות שלי, במוסיקה ובחיים.

פטיפון אוטומטי לאור ירח

אם יש רומנטיקה בעולם, אני יכול למצוא אותה בסונטה אחת של בטהובן, סונטת 'אור ירח'. ליתר דיוק, אור הירח שלי מתמצה בפרק הראשון, שכולו מעברים איטיים של אקורדים מפורקים, כמו חיבוק ארוך ומתמשך.
ומעשה שהיה כך היה. כשהייתי בן שבע עשרה היה לי פטיפון ישן שקיבלתי במתנה, וכולו קופסת עץ שניתן לשאת ממקום למקום, ובה לוח מסתובב ומחט, ומוט שניתן להשחיל בו חמישה תקליטים בזה אחר זה. זה היה פטיפון אוטומטי שניגן את התקליטים ברצף, ואם היה בו רק תקליט אחד, הוא היה שב ומנגן אותו מתחילתו עוד ועוד.
והיה שם גם תקליט ישן של ולדימיר הורוביץ, שניגן שלוש סונטות של בטהובן. הראשונה בסונטות היתה סונטת אור ירח. בשעה שהפטיפון האוטומטי היה מנגן את התקליט מתחילתו ועד סופו, אנחנו היינו שקועים באהבה הראשונה, ולמי היה כוח להושיט יד ולהפוך אותו לצד שני? מאז יש למוסיקה הזו ריח של אהבה. את זוכרת, אורית?

אלף לילה ולילה

הרומן הרומנטי של המוסיקה הקלאסית הוא יצירתו של רימסקי קורסאקוב, "שחרזאדה". אם ט"ו באב יכול להיות חג האהבה, "שחרזאדה" עשוי להיות סיפור אהבה. זהו סיפור על מלך שהרג את אשתו הבוגדת, ומדי יום נושא אשה חדשה ומוציא אותה להורג. שחרזאדה מצליחה למנוע אותו מלהרוג אותה, כאשר במשך אלף לילות היא מספרת לו סיפורי 'אלף לילה ולילה'.
המוסיקה התוכניתית של קורסאקוב היא קיטש אמיתי, אבל לבושתי היא מרגשת אותי עד היום, מפני שזו היתה פגישתי הראשונה עם המוסיקה הקלאסית. כשהייתי בן שתים-עשרה הוזמנתי לקונצרט של הפילהרמונית, שניגנה את הפואמה הסימפונית "שחרזאדה". בבית היה ארגז ובו כעשרה תקליטים, ואחד מהם כלל את "שחרזאדה". הקשבתי לתקליט הזה שוב ושוב, ובקונצרט של הפילהרמונית כבר הכרתי את היצירה בעל-פה. מאז שמעתי וזכרתי אלפי יצירות אחרות, אבל את הכינור המתייפח מתוך שחרזאדה כבר לא אצליח לעקור מלבי.

שופן בלילה

משום מה הרומנטיקה פורחת בעיקר בלילה, אולי משום שהוא מעדן וממסך את מה שניתן לראות לאור היום. יצירות מוסיקליות רבות קשורות בלילה, או מתהדרות בכותרת לילית. אני, שכבר נכוויתי באור הירח של בטהובן, אינני יכול להקשיב לנוקטורנים של שופן מבלי שעיני יוצפו בדוק ערפילי, וידי תגשש למצוא איזו יד אוהבת.
את ה'נוקטורנים', תמונות הלילה המוסיקליות, המציא לראשונה המלחין האירי ג'והן פילד, ושופן הלך בעקבותיו. אני אוהב להקשיב דווקא לביצוע של דניאל ברנבוים, שאולי אינו רומנטיקן מוצהר, וכך הוא מצליח לשמור את הרוך המלטף הזה בגבולות המותר.

החמישיה של שוברט

כשאני חושב על מוסיקה רומנטית, אני חושב על שוברט. לאחר שנים של האזנה למוסיקה סימפונית, גיליתי את המוסיקה הקאמרית בזכות שוברט. הייתי בן תשע-עשרה ויואב קוטנר, שהחזיק באוסף בן אלף תקליטים, השאיל לי את החמישיה של שוברט. מאז ועד היום אני מכור למוסיקה קאמרית.
מה שמיוחד בחמישיה הזו הוא הצ'לו הכפול, המעצים את קו הבאס ומרעיד את הגוף כמו רטט של התאהבות. נדמה לי שזו הסיבה שהיצירה הזו מרגשת אותי עד היום, ואולי אלו פשוט ההורמונים של גיל תשע-עשרה, ששהו בסביבה באותם הימים.

והשישייה של ברהמס

אין לי מושג מה רומנטי בשישייה הראשונה של ברהמס, שהיה אולי גדול המלחינים הרומנטיים, אבל לפעמים, כשאני כבר נורא רוצה להיות מאוהב, אני מקשיב לפרק השני, האנדנטה, שוב ושוב. זהו פרק איטי, שמתחיל כמו ליטוף מהסס, שהולך ומתגבר, וכשהוא כמעט מגיע לשיאו הוא שב ונרגע, ומתחיל מהתחלה. למעשה, הפרק הזה הוא תרגיל מצוין למאוהבים, שאינם רוצים להפסיק את מעשה האהבה, ועל סף האורגזמה הם עוצרים ומתחילים את הכל מהתחלה.
לא במקרה חיבר ברהמס מוסיקת אהבה כזו, שאיננה מגיעה אל סיפוקה. בתחילת הקריירה המוסיקלית שלו הוא פגש את רוברט וקלרה שומאן, ושניהם התאהבו בו. הוא, מצידו, התאהב בקלרה, אך גם לאחר מותו של שומאן נמנע ברהמס מלממש את אהבתו, והעדיף להקדיש את חייו למוסיקה.
כמו החמישיה של שוברט, גם אצל ברהמס יש צ'לו כפול, וגם שני כינורות ושתי ויולות. זהו בעצם אותו ההרכב בתוספת של ויולה, והרומנטיקה המרטיטה של שוברט הופכת אצל ברהמס לזעזוע פנימי של ממש. בסיום האנדנטה אפשר לשמוע דיאלוג של אהבה בין הכנורות הגבוהים לצ'לי הנמוכים, השבים ומתערבלים זה בזה ברטט שאינו פוסק.

קיטש, שמאלץ ואהבה

אם המוסיקה של רימסקי קורסקוב גובלת בקיטש, הקונצ'רטו השני לפסנתר של רחמנינוב הוא שמאלץ מושלם. זהו קונצ'רטו שכולו מנגינה אחת שוטפת וממכרת, כמו שיר פופ שנדבק לגוף ואי אפשר להיפטר ממנו, ולאחר ששומעים אותו ממשיכים לפזם אותו במשך כל היום.
פעם, בזמן שירותי הצבאי, הוצבתי לבדי על הר גבוה ברמת הגולן, ואתי אותו פטיפון אוטומטי ומעט תקליטים ישנים. הקונצ'רטו השני של רחמנינוב הפיג מעט את געגועי, ואני האזנתי לו שוב ושוב, עד ששחקתי את המחט. לא רחוק משם התגוררו חיילי מילואים של חיל הקשר, שהפצירו בי ללא הצלחה להשמיע תקליט של ניסים סרוסי, שהיה הרחמנינוב של המוסיקה הקלה באותם הימים. לבסוף נכנסו לחדרי, שדדו את הרחמנינוב המותש והטילו אותו הרחק הרחק אל מורדות ההר.

יש אהבות שמחות

כשמרבים במוסיקה רומנטית, זה עשוי להיות קצת דביק ומדכא, וזה הזמן לשוב אל האהבות השמחות והעליזות. לשם כך יש לחזור אל הקלאסיקה של מוצרט, ומה מלבב יותר מאהבתם של פפגנה ופפגנו?
וכך הם שרים בסופו של 'חליל הקסם':
פפגנו: האם תהיי שלי?
פפגנה: כן, אהיה שלך!
פפגנו: אז עכשיו את אשתי הקטנה והיקרה!
פפגנה: אז עכשיו אתה יקיר לבבי!
שניהם: כמה שמחים נהיה, אם האלים הנדיבים יברכו את אהבתנו בילדים, בילדים קטנים ואהובים!
ואולי זה לא מקרי, שהמוסיקה של מוצרט אהובה על עוברים בבטן אמם, כפי שהוכיחו המחקרים, וגם מרבה את תנובת החלב ברפתות?