כף גדושה של מציאות

אמש חדרה המציאות בשאון גדול אל עולם הפנטזיה המכונה "הפוליטיקה הישראלית". בעולם הזה יש אדוני אופל. זהותם תלויה בעמדתך הפוליטית. עבור צד אחד, נתניהו הוא הלורד סאורון הנורא מ"שר הטבעות". עבור הצד השני זוהי "ההגמוניה", מין כת סודית עוטה גלימות שהמרתף שלה שוכן במשרד המשפטים בירושלים, ומשם היא מבריחה במנהרה מועמדים לבית המשפט העליון.

ביקום הפנטזיה הזה יש יצורים עמוסי קסם - גנרלים כמובן. יש הטלות גורל שקובעות הכל. קוראים להן סקרים. וכמובן, בעולם פנטזיה נדרשות חידות, בכתב סתרים: "עם מי תרכיב ממשלה?" או "איך תגיע ל־61?" ו"האם תסכים לשבת עם החרדים/נתניהו/לפיד/מרצ/ הערבים?". החידות הללו הן, בפני עצמן, סוג של מנטרה. שהרי המראיין יודע שאין משמעות לשאלה (אחרי הבחירות הכל ישתנה, והפוליטיקאי בעצמו לא יודע מה יקרה), וגם הפוליטיקאי יודע שאין כל תוקף לתשובה. אז מה הן, בעצם? טקס. פחות יפה מטקס של איזה שבט מרוחק באמזונס. וכנראה שפחות שימושי.

מדוע זהו עולם הפנטזיה? משום שהקשר בינו ובין המציאות שבה חיים רוב הישראלים, רוב הזמן, מצומצם ביותר. הנה חתיכה של מציאות, בחינם: המדיניות הבטחונית־מדינית של רוב ממשלות ישראל בעשורים האחרונים דומה למדי. האחרון שעשה דבר־מה מהפכני ממש היה אריאל שרון, בהתנתקות מרצועת עזה. זה היה לפני 17 שנים. כל הממשלות היו תוקפות בסוריה, כל הממשלות ינסו למנוע מאיראן נשק גרעיני, כל ממשלה הייתה קוטלת סיפוח ביהודה ושומרון עבור הסכמי שלום עם מדינות ערביות (כפי שנתניהו עשה, בשמחה).

במקביל, המערכת הפוליטית שלנו, והאקולוגיה שהתקשורת הישראלית מספקת לה בהתלהבות, עוסקת באורח מוגבל בבעיות אמיתיות. הנה בעיה כזו: ישראל שרויה במשבר תחבורה מזעזע. אזרחיה מוצאים עצמם מכלים את חייהם בפקקים בלתי אפשריים, תולדה של מדיניות פחדנית ועצלה. זה באמת הגיע למצב שבו אי־אפשר לצפות כמה זמן תיקח נסיעה מנקודה לנקודה, בזמן סביר. המשמעויות, הכלכלית והאנושית, חמורות.

עכשיו, זה לא שכל הפוליטיקאים שלנו חיים בפנטזיה, ולא שכולם שווים באחריותם; את חוק המטרו סירבה האופוזיציה להעביר. מצד שני, באופן ברור, זו לא הייתה העדיפות העליונה של הקואליציה הנוכחית - בשנת החסד שקיבלה. גם אגרות גודש היא לא הפעילה. נכון, הממשלה הזו העבירה יותר רפורמות מכל קודמותיה, כולל כזו ביבוא – שאמורה לסייע למחירים.

רק שזו בכלל איננה השיחה אצלנו; מה השר ההוא עשה במשרדו. איזו רפורמה עברה - ואיזו יושמה אך נכשלה כליל. לא-לא. אצלנו זה הכל הפוליטיקה של הפוליטיקה. "עם מי תשב". הכוהנים בארץ הפנטזיה, מגישי תכניות הטוק שואו ברדיו, מקדמים זאת בהתלהבות.

ובום, לארץ הקנטאורים, סליחה, הגנרלים, וטקסי הוודו־סקרים הגיעו אמש נתוני האינפלציה. עליות מחירים כאלה הן דבר אמיתי. המשכורות שלנו אינן מוצמדות למדד. השחיקה בערך הכסף מטילה עול כבד, בעיקר על שכבות חלשות ממילא. עליות הריבית של בנק ישראל שנועדו להיאבק באינפלציה מייקרות משמעותית את המשכנתא של כולנו. משבר הדיור הישראלי הוא עניין אמיתי מאוד. מוחשי למאות אלפי משפחות. יהיו לו משמעויות לשנים רבות, בין אם המחירים ימשיכו לעלות או ייבלמו לזמן רב. זוגות צעירים משעבדים את עצמם להר של חובות, ומצליחים להגיע להון העצמי, לעתים קרובות, באמצעות סיוע של הוריהם; זו העברת הון מאסיבית מהירושה הצפויה של מעמד הביניים לחשבונות הבנק של מדינת ישראל (מונופול המקרקעין), יזמי הנדל"ן, הבנקים המממנים, הקבלנים.

קראתי הרבה ביממות האחרונות על "המחנה הממלכתי". האישים מרשימים בניסיונם, הכוונות טובות ללא ספק; הספקולציה שגנץ יהיה מקובל יותר על החרדים והימין כראש ממשלה, אם לנתניהו לא יהיו 61, סבירה.

אופס, נפלתי פה בעצמי במעשיית פנטזיה. מה בדיוק מתכוונים ב"מחנה הממלכתי" לעשות? ז"א, לבד ממה ש"טוב למדינת ישראל?". ואם כבר מדברים – מה בדיוק מתכוונת "יש עתיד" לעשות? שלא לדבר על הליכוד?

טוב ששאלתם. כי לליכוד דווקא יש תכניות אמיתיות, עושה רושם, והן לא במישורים פנטסטיים בכלל. הוא הפך למפלגה מהפכנית, שרוצה בשינוי המשטר הנוכחי, ב"ריסוק" יריביו, במינוי שופטים פוליטיים וכמובן בחילוצו של נתניהו ממשפט פלילי.

ומה באשר למרכז־שמאל? בעוד שלליכוד יש תכניות– אמנם כאלה הממוקדות בתיאוריות קונספירציה – המרכז־שמאל מנהל מאבקי בלימה. הוא עוסק בהגנה: הגנה על צה"ל, אנשי הקבע, החקלאים, מערכת המשפט, הדמוקרטיה. ובעוד שחלק מהמרכיבים האלה נזקקים מאוד להגנה, מהי בדיוק תכנית ההתקפה? איך, לדוגמה, ישנו עמוקות - וצריך לשנות - את שוק הדיור במדינת ישראל?

זו הדגמה לבעיה אמיתית. המרכז־שמאל זנח את הדגל המדיני לפני שנים, וההרכבים הנוכחיים של מפלגותיו לא עתידים לשנות זאת (חוששני שאייזנקוט וגדעון סער לא ייראו עין בעין בסוגיית המדינה הפלסטינית). באשר לדגל האזרחי (נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית בשבת) גוש המרכז-שמאל מתקשה לזוז, מחשש לחרם חרדי. ובדגל החברתי־כלכלי אין לו שמץ של מושג מה לעשות, כי טרח להתרחק מהרוח הפעלתנית של מדינת רווחה. רוח פעלתנית כזו הייתה תובעת פתרונות מרחיקי לכת יותר מכל מה שנוסה עד כה במשבר הדיור. במקום, ראשי המחנה מנהלים קרבות הגנתיים מול המהפכנות המשטרית של נתניהו וחסידיו.

מה האינפלציה צריכה להזכיר לפוליטיקאים? לא את הסיסמאות של עולם הפנטזיה. "אתה אשם. לא, אתה אשם!", אלא את הצורך בכף גדושה של מציאות. בתוכניות בנות ביצוע. בשינוי אמיתי, דרמטי. רק שינוי כזה יכול להעיר שיחה שמתה כבר מזמן.