אני נגמרתי
מגישת המהדורה המרכזית של חדשות 13 ורופאה מתמחה בגריאטריה, מסבירה במונולוג כואב מדוע גם היא נאלצת להתפטר
בתחילת החודש הודעתי שאני עוזבת את ההתמחות. מכה קשה למי שלא יודעת מה זה להגיד "לא" בחיים שלה ומעדיפה לירוק דם, מילולית, מאשר לוותר או לא להשלים משימה. לא אאריך מדי בפרטים אבל לפני כמה חודשים הבנתי שיום לפני התורנות אני הופכת לבן אדם שאני לא רוצה להיות.
אני לא מצליחה לחייך, חסרת סבלנות כלפי הסביבה, חסרת סלחנות כלפי עצמי, מסתובבת עם גוש בגרון במקרה הטוב או בוכה הרבה במקרה הרע. תורנויות במחלקה גריאטרית נעימות משמעותית מאלה שבמחלקות הפנימיות הרגילות ועדיין - השילוב של אחריות כבדה, בדידות גדולה והעדר שעות שינה, נותנים אותותיהם על הנפש. המאבק של המתמחים מדגיש את המספר 26 אבל זה שקר - תורנות נמשכת הרבה יותר שעות כולל הסטרס הבלתי ניתן לתיאור שלפניה וערפול ההכרה שמגיע אחריה. סיוט (שנמשך שנים) עבור מי שרוצה לתפקד כבן אדם בתוך ומחוץ לבית החולים. גם כשניסיתי להיות הכי חדה שלי עשיתי טעויות. לא טראומטיות מדי אבל איתן גם הלכתי הביתה, לא משנה כמה רגעי חסד היו לי עם מטופלים והמשפחות שלהם.
גם כשהייתי הכי מכילה וסבלנית נתקלתי על בסיס יומי כמעט באנשים אלימים, שגם אם ממש אשתדל שלא לשפוט אותם במצבם הקשה - אין סיבה בעולם להתנהג ככה למי שמנסה לעזור לך. גם כשאמרתי לעצמי שזו תקופה ושרבות עשו את זה לפניי ורבות יעשו את זה אחריי, לא הצלחתי למצוא נחמה. המחיר מבחינתי היה כבד כל כך שגם העבודה היומיומית, גם פתרון החידות הרפואיות, גם הרווחה שהצלחתי לתת למטופלים והחיבוק והסיפוק העצום שבעזרה לאחר- החווירו.
הפחד מביקורת של זרים (כי האהובים שלי יודעים מה עובר עליי ומי אני באופן כללי), התפיסה של פרישה ככישלון והעמדת סטנדרטים בלתי הגיוניים שלי כלפי עצמי, השהו את ההחלטה. התחלתי טיפול פסיכולוגי, ניסיתי מיינדפולנס, התנחמתי בפחמימות, דיברתי עם מתמחים אחרים על שיטות התמודדות. גיליתי שאחוז בלתי סביר מהם זקוק או נמצא בטיפול או בטיפול זוגי, בודד ומדוכא. השאר מדחיקים. או עוזבים. המון עוזבים.
זה לא מגיע לנו, זה לא מגיע לכם. קוראים לנו מפונקים, בכיינים, משאירים אותנו מחוץ לשולחן המשא ומתן ומורחים אותנו בלי סוף עם תכניות לתנאי שירות אנושיים שלא יוצאות לפועל. אלה האנשים שמטפלים בכם, בהורים שלכם, בילדים שלכם. הם גמורים. אני נגמרתי.
אז הודעתי למנהלת המחלקה הנהדרת שלי, שהיא נכס דמיוני כמעט במערכת כל כך קשוחה, שאיני יכולה עוד. אני עוזבת את ההתמחות בלב כבד אך שלם, אולי כדי לעבור להתמחות בקהילה, אולי לא. מחשבת מסלול מחדש.
