ואז, מתוך החושך, מגיעה הגננת שלי

גדלתי באשקלון, ברמת אשכול. שכונה מעורבת, לא מפוארת. הבית שלי היה מאוד קרוב לשתי הסבתות שלי, סבתא יונה וסבתא נרקיס ז"ל, שאני קרויה על שמה. כשאבא קנה את הדירה היא נחשבה וואו. דירה מהממת של פעם, עם טפטים כחולים, כורסאות וינטג', שיא הסטייל. לעולם לא אשכח אותה.

אבא שלי היה חתיך כזה, כולן היו נדלקות עליו, ואמא תימניה מהממת. שניהם עסקו בהוראה. בתור אחות בכורה לחמישה אחים, הייתי ילדה בלי טיפת פחד. ההורים תמיד היו בבית ונתנו לי תשומת לב, וידעתי שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה. אבא מספר שבבית הקודם הייתה לנו אמבטיה של תינוקות על גלגלים, והוא היה רץ איתי בבית, היינו צורחים ונהנים, ואמא הייתה צורחת עלינו בחזרה שנפסיק עם השטויות. כשהייתי בת שלוש היא הייתה לוקחת אותי לעבודה כי לא היה מי שישמור עליי בבית. פתאום היא ראתה מסביבה עוד ילדים, כולם יושבים בשקט, ורק נרקיס עושה צרות.

הייתי ילדה שטותניקית. תמיד יוצאת מהגן ובורחת, מסתובבת לבד, הולכת לחברות, לאנשים זרים, לסבתות שלי. ואמא יושבת בבית, רועדת. או כועסת עליי שאני מסתובבת בלי פחד ברחובות. יום אחד היא כבר לא יכלה איתי יותר. היא הכניסה אותי לחדר שלי, אמרה: "זהו, הילדה לא זזה מפה". זה היה כדי להסביר לי כמה היא פוחדת עליי.

כל זה היה עד גיל חמש. כשהייתי בכיתה א' עברנו לגוש קטיף. הייתי ילדה מקובלת כי הייתי אמיצה ומופרעת, עושה את כל הדברים ראשונה בלי להסתכל אחורה. במקום שאני נמצאת בו היום, אני יודעת שאני מקובלת מהסיבות הנכונות, כי אני עוזרת, חברה טובה; אבל אז, בילדות, לא ידעתי לגבש את האישיות שלי ולכן בניתי את המקובלות שלי על זה שאני השובבה, האמיצה, זו עם התעוזה.

* * *

בכל אופן, זיכרון הילדות המשמעותי שאני רוצה לספר עליו אירע כשהייתי בגן. יצא שסיפרתי עליו לאחרונה למטפלת שלי. תמיד כשאתה חוקר את עצמך אתה חוזר אל הילד שהיית, כדי להבין דברים עמוקים יותר. אל הטיפול הבאתי תמונה שבה רואים אותי עומדת באמצע הגן, מחזיקה תוף, והגננת תמר מסתכלת עליי. אני זוכרת שזו הייתה מסיבה בגן. אני תמיד הייתי עם התוף, באה להרים, לעשות שמח לכולם, אבל שאר הילדים בגן לא זורמים איתי. הם לא כמוני, לא מבינים אותי.

אני זוכרת רגע עצוב, ואז, מתוך החושך מגיעה הגננת תמר, מסתכלת עליי ומרימה אותי נפשית רק דרך המבט. בתת־המודע הרגשתי שהיא ראתה משהו מעבר לילדה שחורה, רזה, עם שיער מקורזל. לא הייתי הילדה הכי יפה בגן, אבל היא ראתה בי את האור הזה, את הפוטנציאל. היא הראשונה שהאמינה בי, שקלטה אותי, שראתה בי מה שאחרים לא ראו. והרגשתי את האור הזה חודר אליי לתוך הנשמה וגורם לי להאמין בעצמי מחדש.

הילדה נרקיס והגננת תמר. היא הראשונה שראתה בי מה שאחרים לא ראו

עם הזמן עשיתי לא מעט טיפולים שהתמקדו בילדה ההיא, מהגן. ידעתי שהלוק שלי לא רגיל, שונה משל שאר הכיתה. היום אנחנו כבר לא שם, אבל אז הרגשתי שחורה בהוויה הפנימית. אני זוכרת ששאלתי את עצמי שאלות כמו "למה שחורה לא יכולה להיות נסיכה בסרטים?", ועונה לעצמי "כי אין נסיכה רזה, שחורה, עם אצבעות רזות, שאוכלת מרק תימני בצהריים". שמעתם על אגדה כזו? אין אגדות כאלה.

בכל אופן, השיעור הכי חשוב שלמדתי, יותר מכל הטיפולים, היה באותו אירוע בגן עם הגננת. זו שהאמינה בי באותו רגע.

בשנים האחרונות האמונה שלי בעצמי הולכת ונבנית מחדש. חזרתי לסנטר שלי, קילפתי את הקליפות כדי לחפש מי אני ומה אני. אני בדרך של ייעוד ושל הגשמה, ורק התחלתי את המסע. אני מרגישה שניתנה לי ילדות שנייה. עוד הזדמנות למצוא אהבה, לבחור מקצוע, וגם לשנות את הילדות שלי, את הילדה שבי. בטיפולים אני נפגשת איתה, מחבקת אותה ומזכירה לנרקיס הבוגרת שאני גם נרקיס הילדה. אם הייתי יכולה להגיד לילדה הקטנה עם התוף בתמונה דבר אחד, הייתי מבקשת ממנה: "התעלמי מהעולם. את יודעת מי את, אל תראי כלום חוץ ממך. אין מציאות, יש רק אותך".