סאונד צ'ק

אפשר להבין למה כוכבת השער של השבוע שעבר, הזמרת הצעירה מאיה דדון, מתגאה בעשרות אלפי השימושים שנעשו בסאונד מהשיר שלה, 'חוץ ממך' בטיקטוק. אפשר להבין גם את השמחה של הפקת 'האח הגדול' על הפופולריות בטיקטוק של סאונדים מהעונה האחרונה. בתוך זירה שהולכת וצוברת תאוצה כשמנסים לענות על השאלה "מה מצליח", האופציה לראות כמה מספרית - מדע מדויק - השתמשו בסאונד מסוים, נותנת הרבה.

אפשר גם להבין איך ויראליות של קטעי קול קצרצרים מתוך תוכנית טלוויזיה עוזרים לקדם ולהעלות את נתוני הצפייה שלה. במובן הזה, 'האח הגדול' היא המוצר והסאונדים הם יחסי הציבור. אבל כשהמוצר עצמו הוא מוזיקה - מה בעצם המדדים האלה אומרים? מה עושה זמר עם 800 אלף האזנות, ארבעה מיליון צפיות ועשרת אלפים שימושים בסאונד? מה בין המספרים הללו לבין מושגים כמו "פרסום" או "הצלחה"? תעשיות מוזיקה בחו"ל מנסות לחדד את יחסי הגומלין שבין הוויראלי והפופולרי: בתעשיית המוזיקה הקוריאנית, למשל, נספרים מצעדים רשמיים שמקורם בספקי מדיה שונים, ובארה"ב, מגזין המוזיקה בילבורד משתמש בסטרימינג ברשתות חברתיות רק כחלק מתוך נוסחה רבת־משתנים לחישוב נתוני מצעד הלהיטים. וגם זאת, אגב, רק בשנים האחרונות, לאחר שהתברר כי ניתן (טכנולוגית) וכדאי מאוד (כלכלית) לדרוש תמלוגים גם על מקטעים קצרים יחסית של מוזיקה.

הכדאיות הכלכלית הזאת משתנה ממדינה למדינה, ואמן בעל להיט ויראלי בינלאומי יכול לאגור פתיתי תמלוגים ממאות מיליוני ההשמעות שלו ולצרף אותם לרווח נאה, אבל עבור אמן ישראלי מדובר עדיין בפנטזיה. בפועל, גם וירולוגים מוזיקליים מנוסים (עם גיבוי מספרי) כמו מאיה דדון, רועי סנדלר, שירה מרגלית, אושר כהן, גל אדם ורבים אחרים, יודעים שהרבה פעמים קל בהרבה למלא מכסת צפיות מאשר למלא אמפי ברוכשי כרטיסים.

קלות ההשגה והתפוצה של הסאונדים ממעיטה גם מהחשיבות שלהם; מהמשקל התרבותי הנדרש משיר שאנחנו מגדירים כלהיט. כן, נשמע ששירים מסוימים נמצאים בכל מקום, אבל זה קודם כל ובעיקר כי הטכנולוגיה מאפשרת לנו לעשות זאת בקלות. 15 השניות הללו מהוות לרוב קישוט לְסרטון או לְתמונה, והן רכיב אינטגרלי, אך טכני, במלאכה היומיומית שהיא יצירת תוכן ברשת. נתוני ההאזנה שלהם - בהתאם: זה נשמע נחמד מאוד, אבל תכלס, הרבה פעמים הם גם נשכחים אחרי 15 שניות.