יוצא אל האור

לפני כמה חודשים התעורר יניב שניידרמן בבוקר וקיבל פיצוץ של הודעות לנייד, בכולן מככב סרטון אינסטגרם שבו רואים את דייוויד וויקטוריה בקהאם משחקים ב־BlazePod – הפיתוח שהמציא ושהפך ללהיט בקרב הספורטאים הבכירים בעולם. הסרטון הזה הוא אחד מרבים שנשלחו אליו בשנתיים האחרונות, בהם ספורטאים כמו כריסטיאנו רונלדו, אלוף הפורמולה וואן מקס ורסטאפן, הכדורסלן סטפן קרי, הטניסאי נובאק ג'וקוביץ' וגם דני אבדיה שלנו מתאמנים בבלייזפוד. אבל את שניידרמן כל סרטון כזה עדיין מרגש, כי עד לפני כמה שנים, אחרי שעזב את העבודה בחברת סטארט־אפ והחליט ללכת בעקבות החלום ולפתח את הפלטפורמה – כולם מסביב אמרו לו שהוא עושה טעות.

בלייזפוד, למי שטרם נתקל בה, היא פלטפורמה חכמה לאימונים פיזיים וגם קוגניטיביים שעושה שימוש בטכנולוגיית בלוטות' ומבוססת על מעין עמדות אור שפזורות במרחב, נדלקות וכבות בצבעים שונים, והמתאמן צריך לגעת בהן או לבצע פעולות אחרות בקשר אליהן בהתאם להוראות ספציפיות. הצבעים השונים, ההבהוב והאפשרות לסדר אותן בצורות שונות במרחב – מאפשרים לבצע מגוון עצום של תרגילים שונים, שמשפרים את הזריזות, שיווי המשקל, הקואורדינציה, זמן התגובה, הכוח ועוד. הפלטפורמה מופעלת באמצעות אפליקציה, ומאפשרת להתאים תוכניות אימון אישיות ולמדוד ביצועים.

שנתיים לבד בלי הכנסה

היום לחברת בלייזפוד יש יותר מ־200 אלף לקוחות, הכוללת ספורטאים, מאמנים, פיזיותרפיסטים, אנשים העובדים עם ילדים עם צרכים מיוחדים, קשישים בבתי אבות וילדים. יותר ממיליון מתאמנים כבר התאמנו עם הפלטפורמה שלה, ויש לה קהילה עצומה מסביב לעולם שמשתפת ברשתות החברתיות סרטונים ורעיונות סביב שיטת האימון. החברה מוכרת את המוצר שלה, שכולל ערכות שונות המיועדות לענפי ספורט שונים, ביותר מ־120 מדינות, עם יותר מ־40 מיליון דולר הכנסות עד כה.

ירון שרים, מפיץ בלייזפוד ישראל | צילום: רועי קור

"החזון שלנו", אומר שניידרמן בראיון המתקיים במשרדו המרשים ברחוב לילינבלום בלב תל־אביב, "הוא להגיע למצב שבכל בית יש בלייזפוד – שמשמש את הנער או הנערה האתלטים, את האמא והאבא שעושים כושר, ילד עם צרכים מיוחדים, או סבא וסבתא שרוצים לשפר ביצועים או לדאוג לתחזוקה. אנחנו בדרך לשם".

שניידרמן (43) גדל בבת־ים, ומאז ומתמיד אהב טכנולוגיה. "מגיל ממש צעיר פירקתי דברים ותיכננתי דברים. המחשב הראשון שקיבלתי בגיל עשר שינה לי את החיים, כמו לכולנו, אבל גם שיחקתי הרבה בלגו, בערכות אלקטרוניקה. בצבא שירתי בהנדסה קרבית, ואחרי זה התחלתי לימודי הנדסת אלקטרוניקה, ולאורך כל התואר עסקתי בבנייה של מוצרים – אבות־טיפוס להוכחת היתכנות לאנשים ולחברות שהגיעו עם רעיונות. זה מאוד עניין אותי, ונסב סביב מוצרים פיזיים אינטראקטיביים, שהמפעיל משתמש בהם בצורה אקטיבית".

למשל?

"יצרתי משחקים לבר־מצווה, לימי הולדת – טריוויה, מבוך, לייזר. אחד מהמוצרים שהתבקשתי לבנות בשלב מסוים היה מתקן אינטראקטיבי לילדים – כמה עמודים סטטיים שמפוזרים במרחב, ויש עליהם כפתורים בכל מיני גבהים וצבעים, והילדים צריכים לרוץ וללחוץ על הכפתורים לפי ההוראות שניתנות. מאוד מגניב. בניתי את זה במשך יותר משנה. הייתי אז שכיר בחברת סטארט־אפ, ניהלתי את תחום הפיתוח. התחלנו להתקין את המוצר בגני משחקים, וילדים עפו עליו. שיחקנו שעות, והתאהבתי בזה. יום אחד הראיתי לחבר את המשחק וסיפרתי לו שאני חולם לייצר משהו כזה, קטן ונייד, כדי להוציא ילדים מהמסכים ולגרום להם להיות בפעילות אינטראקטיבית".

זה היה ב־2015. תוך שלושה חודשים הוא יצר אבטיפוס, והנסיין הראשון היה בנו הבכור, אז בן חמש, בסלון הבית. "יצרתי מעגל אלקטרוני עם אורות מהבהבים שמקושר לאפליקציית אייפון שיש בה רק כפתור טקסט אחד שכתוב עליו 'התחל'", הוא מספר. "יצרתי ארבע יחידות (ארבע נקודות אור מהבהבות), פיזרתי אותן בסלון, והבן שלי רץ אחרי האורות ולחץ עליהם לפי ההוראות שלי. המעגל האלקטרוני ספר נקודות, וכל מה שעניין אותו בסוף זה לכמה נקודות הוא הגיע. הרבה התרגשות הייתה באוויר. ארזתי את זה בחתיכת פלסטיק ויצאנו לפארק. אחרי שעה התאספו כבר 20 ילדים והורים שהתלהבו ושיחקו. היינו שם שעות באותו אחר צהריים בפארק, עם אב־טיפוס מסכן שבקושי עבד, אבל היה ברור שיש פה משהו חדש שמאוד מושך את הילדים".

השלב הבא היה התפטרות מחברת הסטארט־אפ ויציאה לדרך חדשה – תוך אובדן מקור ההכנסה העיקרי של המשפחה, שכללה כבר חמש נפשות. שניידרמן: "ממארס 2015, במשך שנתיים וחצי עבדתי לבד, ובזמן הזה למדתי מה זה להקים סטארט־אפ. למדתי את סוגי המשקיעים, מה זו אסטרטגיית חדירה לשוק, מה זה ייצור המוני בכלל. והכי חשוב – מה זה להיות סטארט־אפ כשאתה מייסד יחיד. מלא אנשים שדיברתי איתם מהתעשייה אמרו לי: אתה משוגע, לא בונים דבר כזה לבד בלי צוות מיומן. והם צדקו, באמת היה מאוד מורכב, אבל אמרתי לאשתי, שהיא פיזיותרפיסטית במקצועה ובלעדיה שום דבר מזה לא היה קורה, שאני חייב להמשיך לנסות כי יש לי הרגשה טובה בקשר לזה".

בשלב מסוים שניידרמן הבין שסיכויי ההצלחה שלו בעולם הילדים קטן. "לא יכולתי להגיע לשוק הזה עם מוצר שעולה מאות דולרים. היה לי מאוד קשה לוותר על החלום הרומנטי, שבו אני מניף את דגל המלחמה במסכים ובהשמנת יתר של ילדים, אבל החלטתי לבדוק שווקים אחרים. הבטחתי שלעולם הילדים אגיע בהמשך. פניתי לענף הספורט, עולמות הכושר והטיפול. הלכתי למכבי תל־אביב בכדורגל ועשיתי פיילוט לשחקנים יחד עם מאמן הכושר שלהם. הלכתי לעוד כמה מאמני כושר – והפידבקים היו מעולים.

"במקביל גיליתי שיש מוצר מאוד דומה שעולה 5,000 דולר, והוא לדעתי פחות טוב מהאב־טיפוס שעבדתי איתו. זה הראה לי שיש פה הזדמנות. המשכתי לעבוד עם מכבי תל־אביב ועם מאמני הכושר, בלי להרוויח שום כסף, עד שב־2017 השתתפתי בתחרות של סטארט־אפים על פרויקט מימון המונים וזכיתי, קיבלתי 3,000 דולר וזריקת עידוד, אחרי שהרבה זמן אני לבד ולא לגמרי בטוח בעצמי.

"אחד השופטים היה יניב טרוס, שהייתה לו סוכנות דיגיטל להשקת קמפיינים במימון המונים. אחרי התחרות דיברנו והוא הציע לי להשתתף בתוכנית שבה הוא לוקח סטארטאפים ומייצר להם על חשבונו קמפיין מימון המונים בקיקסטארטר. לא היה לי שקל, אז הלכתי על זה. זה הציל אותי. במארס 2017 השקנו קמפיין בן 30 ימים שבמהלכו הצלחנו לשריין מכירות ל־1,700 איש ברחבי העולם ב־200 אלף דולר. קיבלתי פידבק אמיתי מהעולם. אנשים כתבו לי מסקוטלנד, מצרפת, מאיטליה, מארה"ב, כמה המוצר מרגש ואיך הם מחכים לו. זו הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי כסף. עד אז מימנתי את כל הפעילות באמצעות כספים מהבית".

בכסף ששניידרמן קיבל הוא השתמש כדי להביא צוות לחברה ולבנות פס ייצור במזרח, בתאילנד ובטייוואן: "בשביל להביא מוצר פיזי לשוק צריך מיליוני דולרים – הרבה עבודה על אלקטרוניקה, תבניות עבודה מורכבות ויקרות, אז התקדמתי לאט־לאט, כמה שיכולתי. ואז, אחרי הקמפיין, פגשתי את אשר ברוקמן, אבא של חבר שלי, שיש לו ניסיון בייצור המוני והוא התאהב במוצר. טסנו יחד למזרח, עשינו סיבוב ספקים, ובחרתי שניים – אחד שייצר את הפלסטיקה, ואחד שיביא את המוצר עד קו הסיום. עד היום אני מייצר שם".

לחברה הוא צירף כשותפים וגם כבעלי תפקידים את גילי הירש, שהובילה את המוצר, סיימון ג'ייקובס, שהוביל את כל הצד המקצועי, ודידי אוזן, שהוביל את הצד הטכנולוגי. "הם האמינו ברעיון למרות שעוד לא היה בו שום כסף", אומר שניידרמן. "הם לא קיבלו משכורות יותר משנה, וזה מה שעזר לנו להרים את החברה מאפס למה שהיא היום. עבדנו יותר משנה יחד ובזמן הזה נפגשתי עם עשרות משקיעים בארץ — כולם אמרו לי לא. בשלב הזה היו כמעט 500 אלף דולר של הזמנות מרחבי העולם של אנשים שהסכימו לשים כסף ולקבל מוצר כשיושק. שנתיים מהקמפיין לא הצלחנו להשיק, הלחץ גבר, אנשים שלחו מיילים זועמים, פוסטים שירדו עלינו ברשתות".

הפריצה ב־2019

ואז זה קרה. בסוף 2018 החברה הצליחה לגייס 1.3 מיליון דולר ממשקיעים פרטיים בישראל, ובאפריל 2019 המוצר הושק רשמית. שניידרמן: "התחלנו מכירות אמיתיות ברחבי העולם דרך האתר, וזו הייתה שנה מוצלחת ביותר. סיימנו אותה עם שלושה מיליון דולר מכירות. אחרי שנים של עבודה בלי תקציב, בלי צוות, בלי שום יכולת לצפות מה קורה – בתשעה חודשים התפוצצנו. הבנו שיש לנו משהו אמיתי ביד והתחלנו לבנות צוות, חברה אמיתית".

שנת 2020 התחילה כהבטחה גדולה, ואז במארס הגיעה הקורונה והמכירות צנחו ב־20%. בבלייזפוד החלו למכור את המוצר למאמני כושר פרטיים ישירות לבית, הצליחו להגיע למכירות של 9 מיליון דולר, וכך שרדו את השנה. "להפתעתנו, גדלנו יותר מפי שלושה בשנה הזו למרות ההתחלה הקשה. בסופה הגענו למצב שאנחנו חברה רווחית. פה כבר נכנסו לתמונה משקיעים שהם חברים טובים, קרן AP ARTNERS הישראלית. הם מאוד אהבו את הצוות שלנו ואת הפוטנציאל, והאמינו במוצר. גייסנו 6.5 מיליון דולר, ובאמצעות הכסף הגדלנו את הצוות בארץ והקמנו גם צוות אמריקאי בסאן דייגו – 40 עובדים סך הכל".

|

למי בעיקר פונה המוצר שלכם?

"לשלושה סגמנטים עיקריים. הראשון הוא ספורטאים שרוצים לשפר ביצועים בצורה שלא הייתה אפשרית לפני כן. לשפר זמן תגובה, התמצאות במרחב וקבלת החלטות. הסגמנט השני הוא עולם הכושר, ששם אנחנו מייצרים אתגרים, מוסיפים אימון משותף משחקי, וקיבלנו המון תגובות טובות. סגמנט שלישי הוא העולם הטיפולי: עשרות פיזיותרפיסטים כתבו לי כמה המוצר עוזר להם בחוויית הטיפול, שיכולה להיות מונוטונית, ארוכה ומשעממת, גם בעבודה על אלמנטים קוגניטיביים, ובעיקר עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. זה מאוד מרגש".

ירון שרים, מפיץ בלייזפוד ישראל, יזם בעולמות החינוך, הספורט והשיקום, מצטרף: "לראות ילד אוטיסט מתקשר, נהנה ומגיב לבלייזפוד ואח"כ לדבר עם ההורים שלו שהם מלאי אור בעיניים מהשיפור שחל אצלו — נותן תחושת סיפוק אדירה. או לקבל טלפון מהפיזיותרפיסטית בבית איזי שפירא שמשתפת אותך שהילדים עפים על בלייזפוד – זאת הסיבה שאני פה. הופתענו לגלות איך פלטפורמה שהחלה כמשחק לילדים והוטמעה באימונים של ספורטאים מובילים, מצליחה להיות משמעותית גם בגני הילדים של אלו"ט, בית לוינשטיין, מחלקות שיקום, בתי אבות ועוד".

החברה שוכנת בבניין בן שתי קומות בתל־אביב. בקומה אחת יושבים המתכנתים, ובשנייה משרדי ההנהלה וחדר כושר שלם שבו מנסים את המוצר. ועכשיו לרגע שלו חיכיתי כל הראיון — ניגשים לשחק. שניידרמן מפזר ארבעה פודים (יחידות משחק) על השולחן. ערכת המשחק, שעולה 1,350 שקל באתר החברה, כוללת אביזרים שמאפשרים גם לקשור את הפודים לעמודים, למראה או לחלון, וכן כבל טעינה. האפליקציה נפתחת ומציעה מאות תרגילים, פיזיים וקוגניטיביים. שניידרמן מכניס פרמטרים לאפליקציה ונותן לי הוראות: "עכשיו תלחצי רק על האור הירוק". הוא מפעיל, האור הירוק מרקד במהירות בין הפודים, וכשאני לוחצת על כל פוד – האור נכבה. קל. "עכשיו יש אור ירוק ואדום, תלחצי רק על הירוק עדיין", ואני מבצעת. עכשיו הרף עולה: "יד ימין ירוק, יד שמאל אדום, ויש צבע כחול שאסור ללחוץ עליו". פה אני כבר מאבדת את זה לחלוטין, נזכרת במבחני הקשב והריכוז שעברתי בכיתה ה'. שניידרמן מסכם: "אחד הדברים המפתיעים במוצר זה איך מצד אחד יש את סטף קרי וג'וקוביץ' – כל העילית שמשתמשת בבלייזפוד באופן קבוע, ומצד שני – ילדים בגן או מבוגרים בבתי אבות שנעזרים בזה באופן קבוע ומפרים את המוח".