בועות של ילדים ומבוגרים
ילד מחבק מדינה / ציף ציף הוא ילד בן שמונה שנעלב כמעט מכל דבר. כולל מהאחראי על מזג האוויר שלא הוריד כמעט גשם עד השבוע. אז כשאתה קטן הכל נראה לך גדול, וכשאתה גדול? קשה לדעת...
ציף ציף הקטן נעמד בחצר וחיבק את המדינה חיבוק דמיוני מחמם לב, כזה שהמדינה זקוקה לו עכשיו. רק שאיש מהמבוגרים לא הבין איך ילד בן שמונה ממלמל משפטים של מבוגרים, כמו למשל "מה יהיה עם החוסן הלאומי?" או "איפה זה איראן ואספהאן". כמו כולנו הוא בכה בכי מר על הנרצחים בטבח המזעזע בנווה יעקב, וכשהבטתי בו ושאלתי את עצמי איך קלט בשנייה שאנחנו כואבים וחצויים כמו טיפות ביום סגריר. לא, אין לי מענה. אולי הכל חודר גם דרך מעטה השתיקות של המבוגרים והחדשות בכל מקום. וככה הילדים האהובים שלנו רואים ומרגישים. זה בערך כמו זוג שמתקוטט כל הזמן וחושב שהילדים שלו לא מבחינים, ואז כשהם מתגרשים הם שומעים מהם: ידענו, ראינו, שמענו.
"המדינה הזאת שלי", אמר ציף ציף בקולו הלא־רדיופוני וחיבק את המדינה שוב ושוב. ואיזה מזל שהאסטרואיד שחלף בקרבת כדור הארץ השבוע החטיא.
הכרטיס הלבן / אלעדיק ישב מהורהר ושאל אותי: האם אתה יודע מה זה להוציא כרטיס לבן באמצע משחק כדורגל שעה שיש כבר כרטיס צהוב (אזהרה) ואדום (הרחקה)?
"שמעתי על 'הלוטוס הלבן', אבל לא על כרטיס לבן", עניתי.
אז הכרטיס הלבן הוא ההמצאה החדשה של הליגה הפורטוגלית לנשים בכדורגל, שבאה לעודד משחק הוגן (פייר פליי). השופטת שולפת לבן כשהיא מזהה חוסר הוגנות במגרש, וכשהשחקניות מבחינות בו הן מיד שבות לעצמן.
"אוי זה נהדר, אני ממש בעד", מלמל אלעדיק, "רק מי יוציא את הלבן?"
חלום כזה / היה רגע של כנות באוויר, אז החלטתי לספר לו חלום שחלמתי על תחושת אובדן אמון. "זה קצת כבד", הזהרתי את החבר שלי.
טוב, אז בחלומי הלכתי לצלול בים עם חברים, ולפני הירידה למים קיבל כל אחד מאיתנו שנורקל לצלילה.
"אם תחוש בסכנה תנשוף חזק בשנורקל, תוציא בועות ונבוא להציל אותך", אמר לי המדריך.
קפצתי למים, שחיתי כברת דרך, ואז החלטתי לנסות אותם. הוצאתי בועות וחיכיתי 20 דקות שיבואו להציל אותי, רק שאף אחד לא בא.
"אפילו לא אני בחלום?" נעלב לרגע אלעדיק.
"אף אחד".
"ומה זה אומר כל זה?" שאל בעצבות.
"שאין שום דבר מוחלט בהבטחות. או שהכל בועות".
הכישוף / כל הזמן משווים דברים. פעם היה ככה, ואחר כך יהיה ככה. אבל שמחתי ש"הדורבנים" עם אייל מזיג, הבסיסט האהוב שלי, ואחיו גיא חזרו ועשו סולד אאוט. טוב, כל זה למול מושגים חדשים שעפו באוויר כולל אפילו "אחותי כבר לא סובלת אותך" (שיר חדש שמסעיר את ציף ציף).
"שמע, החיים הם כישוף מתמשך", אמר אלעדיק.
"מעניין", אמרתי, "כי בספר 'אחות לפליאדות' (המומלץ בטירוף) יש אפשרות לברר איך בודקים כישוף".
"וואלה, איך?" שאל וצחק כמו ילד הארי פוטר.
"ממלאים כוס מים, שמים שמן, ומביטים איך השמן צף על פני המים, ואם הוא לפתע לא צף ושוקע כבועה למטה בכוס, סימן שהוטל עליך כישוף". "שווה לנסות", צחקנו.
אילן היקר / לא יודע מה עושים עם המידע הבא שנתקלתי בו בספר עם השם המשעשע: "האם שימפנזים חושבים על פרישה" מאת יעקב בורק. מסופר שם שלפי מחקר של שני חוקרים מאוניברסיטת וירג'יניה אנחנו די גרועים בהערכות תחושותינו העתידיות. כלומר הדברים הטובים לעולם לא טובים כפי שדמיינו, והדברים הרעים אינם כה גרועים. גם את זה שווה לבדוק.
אחר כך הזכרתי לו שמלאו 20 שנה להתרסקות הקולומביה. והנה דוגמה כואבת לאי־יכולת להעריך את מה שעמד אז לקרות.
"היה לך קשר עם אילן רמון ז"ל?" שאל.
"כן. אתה יודע, כשהם המריאו לא דאגתי לו. הייתי שקט. מה גם שחודש לפני שהמריא בחללית צילצל אליי אילן רמון האופטימי והמקסים, ואמר שהוא עומד לקחת לטיסה לחלל את האלבום 'ירח'".
"תחזירו אותו או תשאירו אותו שם?" שאלתי בתמימות. והוא צחק ואני צחקתי והעולם צחק. רק מי ידע שנבכה בסוף באסון הבלתי מוכל הזה ובלכתו של אילן היקר מאיתנו.
פעם ועכשיו / השבוע שמעתי פרסומת לבתי ספר של חיל האוויר ומיד חשבתי שמתאים לצעיר כמו ציף ציף ללמוד שם כשיהיה גדול. ליבי לפתע התרחב מאוד וחשתי שאני "בארץ פעם". אבל כשחצה אותי וולטניק (שליח וולט) מהיר נזכרתי שזו ארץ העכשיו, עם כל הבעיות שלה. ואז ניגנו לפתע שיר של אושיק לוי ואני נזכרתי איך לא מזמן (לפני למעלה מ־40 שנה) שרנו אחיו לוליק, הוא ואני בטלוויזיה בשחור לבן, קאבר ל"שיר אחרי מלחמה".
אז ליבי התרחב עוד, כי מי ששר כל הרחובות כבר ריקים הסמטאות כולן שלו, שר קלאסיקה מופלאה. וגם זכרון יעקב שלי ולישון, לישון־לישון תחת השמש.
20 דקות / לבסוף, הנה סיפור אישי על דיקטטורת הזִמרה כפי שיצא לי לפגוש אותה לא פעם בעבודה שלי.
זה היה בשנות ה־70. הייתי זמר החודש של מועדון בפאתי תל־אביב־יפו, וכדי לפרנס את המשפחה הקטנה שלי הופעתי שם כל ערב 20 דקות, לפי חוזה.
בלילה ההוא אחרי חצות כיוונתי מאחורי הקלעים את הגיטרה האקוסטית שלי לפי האוזן. הסטריפטיזאית המיוזעת סיימה את השואו שלה וירדה לחדר ההלבשה, ואני קמתי כמו זמר מפורסם ועלוב מפחית החומוס הגדולה עליה ישבתי. התזמורת החלה לנגן כבר את צ'ייסר העלייה לבמה כשאמר לי המנקה של המועדון: "20 דקות, לא פחות ולא יותר. אחרת..."
מה אחרת? ניסיתי לחשוב, אבל לא הספקתי כששפריץ של גרגירי חומוס קידם את פניי בעלותי לבמה. שותקתי מפחד ומעלבון. אחר כך התעשתתי, שרתי וכאילו חישבתי במחשב פנימי את 20 הדקות שלי. אלא שכשירדתי מהבמה התברר שטעיתי והייתי על הבמה רק 15. "תחזור. מיד. בחזרה. אין פשרות!!" אמר המנקה, ואני שבתי לבמה מושפל, עשיתי עוד עשר דקות וירדתי.
אחרי ההופעה / עם השנים כבר יש לי פרספקטיבה על המון דברים בחיי, אבל באותו לילה, כשכל הרחובות היו כבר ריקים והסמטאות כמעט שלי, רק קיוויתי שיבוא יום ואופיע בפני קהל שלוש שעות מינימום (אכן זה קרה).
הגעתי הביתה. נכנסתי למיטה וחשתי כאילו הוטל עליי כישוף. אחר כך צללתי לשינה תוך שאני מתעורר כל כמה דקות בקפיצות מפחידות כאלה. זה נקרא תסמונת האחרי, וצריך להרגיע אותה כמו שמרגיעים סוס אחרי המרוץ ומייצרים דיסטנס בינו לבין עצמו והמציאות.
"זהו, זה כל הסיפור", אמרתי לאלעדיק. "יש עוד, אבל בהזדמנות".
"וואו", הגיב, "אבל דע לך שלא יוצא לי מהראש החלום על הצלילה והשנורקל. בפעם הבאה שתעשה בועות אני מבטיח לבוא להציל אותך כמו שמצילים עם, מדינה ואדם".
ברגעים מסובכים כאלה אנחנו חייבים לדעת שהחיים הם בית הספר הכי טוב שיש לנו, חשבתי. וכשציף ציף הקטן עבר לידי בדרכו "לאיזה חוג שמבדיל בין העיקר לטפל" וחיבק עדיין את המדינה חזק־חזק, ראיתי בדמיוני בועות אוויר מתפוצצות כמו שילדים נפלאים עדיין עושים עם סבון. ×
